העומס הפיזי והמנטלי, השחיקה שנגרמת בגלל זמן הלחימה הממושך, החיכוכים עם המפקדים בשטח, התסכול מהפילוג שבעורף, ההפוגה שלא נראית באופק והתהייה על מה בעצם נלחמים - לוחמים בשירות סדיר מתארים בכנות נדירה את המציאות היומיומית שלהם אחרי שנה ושמונה חודשים של לחימה רציפה.
לוחמי צה"ל בחאן יונס, שבוע שעבר
(צילום: דובר צה"ל)
שחר (שם בדוי, כמו כל המרואיינים בכתבה), לוחם בחטיבת חי"ר, נמצא עכשיו בארבעת החודשים האחרונים לשירות, אלה שנוספו רק לאחרונה בתקנה החדשה שהאריכה את שירות הגברים לשלוש שנים.
"בתחילת המלחמה היו לכולנו הרבה אנרגיות", הוא מספר, "הייתי מוכן לוותר על הרבה דברים בשביל לקחת חלק בפעילות, בהם בת המצווה של אחותי. בשלב כלשהו עברנו לצפון וגם שם הרגשנו את המשמעות של המערכה. ראינו שעוד בית ספר חזר לפעילות, מרכזי קניות נפתחים, וחשנו גאווה. נקודת השבירה שלנו הגיעה עם סיום הפסקת האש והחזרה ללחימה ברצועה. אף אחד לא יודע כמה זמן זה יהיה, כולם שחוקים, וכשיש חוסר ודאות – זו בעיה".
מה שבכל זאת מתמרץ אותו, הם החברים. "אחרי יומיים בעזה אתה כבר לא חושב על המשימה. אתה חושב על החברים שנמצאים איתך ואיך תשמור עליהם", הוא משתף. מיד עם שחרורו, שחר צפוי להשתלב במערך המילואים. "אני מותש", הוא מודה, "אסיים קודם את ארבעת החודשים האלה ובהמשך אראה מה קורה".
"אני משתף חברים שקמתי מזיע בלילה מסיוט, ואומרים לי – 'ברוך הבא למועדון'. זה נהיה סטנדרט. כולם שרוטים ברמה מסוימת, סוחבים משהו על הספקטרום של פוסט-טראומה"
נועם, לוחם בחטיבת חי"ר שצפוי להשתחרר בדצמבר, מספר: "להגיד שהייתה לנו בתחילת המלחמה מוטיבציית שיא זה להקטין את התחושות. היה הרבה מעבר. לכולם היה ברור מה הולכים לעשות, כולם רצו להיכנס לרצועה ולהשפיע, לא היו בכלל שאלות. אני הרגשתי שינוי כבר בינואר של השנה שעברה. האש קצת דעכה. הכול היה טרי, הבנו שאנחנו במשימה חשובה, אבל נראה היה שעברנו ממשימות התקפה למשימות הגנה. התחלנו להרגיש שאנחנו סטטיים, מחכים שמשהו יקרה במקום להיות אקטיביים. המצב הזה נמשך שנה. זה קשה ומתסכל. אתה מתחיל להטיל ספקות במטרות ובמשמעות של המלחמה".
ללחימה המתמשכת יש אספקט נוסף. "פתאום אתה שומע מושגים כמו 'כלכלת חימושים' ומבין שאתה פיון, שאין ערך גדול לחיים של הלוחמים", אומר נועם, "מסבירים לך שלחסוך כסף על פצצות של מטוסים זה הכי חשוב, גם אם המחיר הוא שלוחם יעלה על מטען או ייכנס לבית ממולכד. אני נותן את הכול, את הנפש, את החיים, וככה אתם מחזירים לי? כשדברים כאלה קורים, כשאין למלחמה מטרה צבאית ברורה אלא רק שיקולים פוליטיים, כשלא מאפשרים לך להסתער קדימה, יש פגיעה במוטיבציה".
הוא מספר על מחירים נפשיים כבדים. "אני משתף חברים שקמתי מזיע בלילה מסיוט, ואומרים לי - 'ברוך הבא למועדון'. זה נהיה סטנדרט. כולם שרוטים ברמה מסוימת, סוחבים משהו על הספקטרום של פוסט-טראומה. בין אם זה קטן או גדול, לכל אחד יש משהו. וכל קב"ן שתשאל אותו מתי זה יתרפא, יגיד לך: 'כשתפשוט את המדים, כשתפסיק להסתובב בשדה של טריגרים'".
אלא שמיד בסיום שירותו הסדיר, נועם ישתלב במערך המילואים. "זה מתסכל מאוד", הוא אומר, "יש רצון לקחת רגע הפסקה, להתאזן, להביא את הגוף ואת הנפש לרגיעה ואיפוס. בסוף אנחנו נלחמים לשם החיים, לא לשם המלחמה והמוות. אתה מרגיש שאין לזה סוף, שאתה כנראה לא תזכה פה לעולם בחיים רגועים. נדפקת, באסה לך".
אמיר, לוחם בשריון שהשלים יותר ממחצית השירות הסדיר שלו, טוען ש"השחיקה הגיעה בגלל אורך האירוע וכמות האירועים, שכל אחד מהם מוסיף משהו. אני יכול להסתכל אחורה ולהגיד שגם אני וגם האנשים שאיתי – אנחנו לא מי שהיינו לפני, בתחילת או באמצע המלחמה. יש ירידה משמעותית במוטיבציה ובערנות. אנשים לוקחים פחות ברצינות את האיום ואת המצב שבו אנחנו נמצאים. הידרדרות קיצונית ברמה המנטלית והנפשית, אנשים שניסו לפגוע בעצמם, שלא ישנים בלילה".
שני לוחמי שריון נכלאו בשבוע שעבר לאחר שסירבו להמשיך להילחם לנוכח השחיקה. "אנשים באמת כבר לא יכולים יותר, בייחוד בשריון, כי פה מעגל לא נפסק: כניסה, ואז ביציאה צריך לטפל בכלים ולהתכונן לכניסה הבאה. אני מבין אותם. אני חושב שגם חברים מהיחידה שלי שוקלים את זה ברצינות", הוא אומר, "זה קורה בעיקר בגלל המחסור בכוח אדם. מצער אותי שאין גיוס נרחב יותר, לקרבי לפחות. מאריכים לאנשים את השירות על ימין ועל שמאל והתשישות היא אמיתית. אנשים נשחקים ועובדים פחות טוב. זה מסכן חיים. אני מכיר אינספור סיפורים שבהם הסיבה הרשמית לאסון הייתה פיצוץ כזה או אחר או דריסה, אבל מה שבאמת הרג אותם היו טעויות שנבעו מתשישות".
בן, לוחם בסיירת, ישלים שלוש שנות שירות בדצמבר. כשהוא חוזר הביתה אחרי עשרות ימים רצופים של לחימה, בן מתוסכל לראות את הפילוג בין חלקי העם. "בצוות שלי יש אנשים שונים שמסתדרים מטורף ביחד אפילו שאנחנו מהרקעים הכי שונים שיש. אבל מחוץ לצבא - כל המדינה רבים", הוא אומר.
גם הוא יצטרך להתייצב במילואים מיד בתום השירות הסדיר. "זה מדאיג", הוא אומר, "אנחנו רוצים להתחיל את החיים אבל יודעים שיכולים לקרוא לנו שוב להרבה זמן, שהצבא לא יעזוב אותנו באיזשהו מובן. אני רואה שלמילואימניקים אצלנו ביחידה קשה מאוד. הם שמים סטופ לחיים שלהם, וזה מה שיקרה גם לנו. מתסכל שלא מבינים כמה קשה ללוחמים. עם הזמן אנשים קצת שכחו. מרגיש שלוקחים את זה כמובן מאליו, חושבים שאנחנו מכונות ולא אנשים".
ארגון "אימהות בחזית" מקדם שיח במרחב הציבורי, בוועדות הכנסת ומול גורמי הצבא במטרה להזהיר מפני שחיקה פיזית ומנטלית של לוחמי הסדיר. אגמית גלב, ממובילות תנועות "אימהות בחזית" ו"חזית החוסן", מספרת כי "עשרות אימהות של חיילי סדיר פנו אלינו בבהילות בזמן האחרון וסיפרו שהבנים שלהן שחוקים, עייפים וסובלים מתסמיני פוסט-טראומה. בזמן שאנשי המילואים זוכים להפוגות, חיילי הסדיר כלואים בסבב לחימה ארוך ומתמשך. השחיקה הזו כבר ניכרת – תפקוד לקוי, חוסר ערנות ותסמינים נפשיים שילוו אותם גם באזרחות".
