זה החל עם דיבור שעבר מפה לאוזן, אליו נוספו כמה פרסומים צנועים ומשם התגלגלה הבשורה לכל גרגרן: בטייבה, חמש דקות מכוכב יאיר וצור יגאל, מתחולל אחד הדברים הכי מסקרנים בסצנת המזון בחברה הערבית, ובכלל. בית אוכל אסייתי אותנטי שנאמן לערכים הנוקשים של המטבח האהוב, עם מינימום פשרות והנחות לחיך המקומי. עם התגברות השיח על המקום, לא נותר לנו אלא להיכנס לאוטו ולבדוק במה דברים אמורים.
הביס של יהונתן - סושי בטייבה
לפני הכול, לצערנו, אפשר להבין את הרתיעה הבסיסית. גל הפשיעה שלא מטופל, הפך את מרכזי הערים הערביות למקום שרבים לא חשים בו ביטחון. מסעדת תומו ("חבר" בתרגום חופשי מיפנית) לא מצריכה כניסה לעומק טייבה, אלא שוכנת לצד הכביש המהיר. אמנם על אנשי המסעדה לתקן את הכתובת הקיימת בווייז ובגוגל מפות, אבל בנסיעה על כביש 444, קצת אחרי תחנת המשטרה הגדולה לכיוון צפון, תמצאו את היעד בקלות. וכן, המקום כבר פתוח מחדש אחרי שנסגר בגלל המלחמה עם איראן.
למרות כל הצרות, בחברה הערבית נרשם בשנים האחרונות ניסיון לשדרג את חוויות האוכל והבילוי. ההשפעות מהמדינות השכנות, בדגש על טורקיה והאמירויות, שדרגו משמעותית את מה שהכירו כולם במשך שנים, ולצד החומוס והשיפודים הקלאסיים נעשה ניסיון להביא חוויה גבוהה יותר. המבורגרים, איטלקי, בראנצ'ים ומאכלים עדתיים עם טוויסט הפכו לאחרונה למוקד משיכה. לאסייתי, בדגש על היפני, לוקח הרבה יותר זמן להיטמע. בסח'נין, למשל, נפתחה לא מזמן מסעדה אסייתית מרשימה בהובלת השף המוערך עומר עלוואן. שם, כדי לסייע להנגשה ולשמור על תנועה מכובדת של קהל, לצד הרולים תמצאו גם סטייקים, פיצות ופסטות. אחרי החוויה בטייבה דבר אחר ברור: מה שנכון לערביי הגליל, לא נכון למשולש, והסטנדרט שמוצב בתומו מצדיק התנסות והגעה גם מרחוק. השף, הדגים הטריים, חומרי הגלם הנלווים והטיפול בהם, ובוודאי שהמחיר - הם ליבת האטרקציה.
הטעימות של חמודי
השף חמודי חאג' יחיא, יליד ותושב טייבה, צמח, התפתח והוכשר בטובות שבמסעדות האסייתיות, בדגש על היפניות שקיימות במרכז הארץ. בתקופת הקורונה החל להכין סושי בביתו והפעיל משלוחים, ואחרי עוד התנסויות וחוויות החליט לפתוח באחרונה את תומו.
ביקורות נוספות:
בכנות, המקום עצמו, מבחינת הנראות, לא מלהיב מדי. חלל די קטן שמעוצב בפשטות, מואר מאוד. בתפריט מבחר אופציות אסייתיות, בדגש על הדגים הטריים שמגיעים באותו היום. המנה הכי פחות אסייתית, יחסית, היא באן עם בשר מפורק והום פרייז. יתר המנות מקפידות לגלות נאמנות, עד כמה שניתן, למקור. בניגוד לחוויה ההיא בסח'נין, כאן רואים גם את החיבור של תושבי המקום לז'אנר. זוגות, ילדים ונשים עם חיג'אב אוחזים בצ'ופסטיקס וטובלים בסויה במיומנות.
המחירים, כאמור, גם אטרקטיביים. הרולים הרגילים והפשוטים (סלמון אבוקדו ושות') לא חוצים את ה-30 שקל, והמורכבים נעים סביב 50 שקל. בערך חצי מהמחיר המקובל במקומות דומים במרכז. לא סתם הדלפק עמוס ומתחדש כל העת במארזים למשלוחים בלתי נגמרים מכל הסביבה.
אל השולחן הגיעה אידרת טונה ענקית, שבאמצעות כפית מגרדים ממנה את הבשר האדמדם. אין תחושת טריות ורעננות גדולה מזו. אוהבי הדגים הנאים יתקשו לנשום כשהפלא הזה יונח על שולחנם
אבל עם כל הכבוד לתפריט הרגיל, האטרקציה האמיתית שבשמה הגענו לתומו היא האומאקסה של חמודי. אומאקסה היא בעצם ארוחת טעימות מעשה ידי השף, שנקבעת בהתאם למצב רוחו וכמובן בכפוף לדגים הטריים. האומאקסה של חמודי פועלת בימי רביעי וחמישי בלבד ותלויה בהזמנה מראש. המחיר עומד של 350 שקל לאדם לארוחה של לפחות 12 מנות, ולא כוללת שתייה (קלה. אלכוהול, כמובן, אין שם). לצורך ההשוואה, במקומות הנחשבים במרכז הארץ, ארוחה בסגנון ואופי דומה לא מתחילה בלא פחות מ-500 לאדם, ויכולה גם להגיע לסכום כמעט כפול.
יאללה לאוכל, השלב שבו מתחיל הכיף. על השולחן מונחות כנהוג קעריות סויה משובחת, משחת וואסבי נהדרת וג'ינג'ר שנכבש במקום. ראשונים מגיעים לשולחן ההנד רולים – אצות, אורז וטונה אקאמי (נתח אדמדם ומרכזי נטול שומן) לביס פתיחה מעורר חיך. אחריו הגיעה קומבינציית סשימי מופרכת בגודלה. נתחי דגים טריים, כמה סוגי טונה, סלמון וטרחון לבן. לצידם על קערת קרח נח הטרנד האחרון בז'אנר: אידרת טונה ענקית, שבאמצעות כפית מגרדים ממנה את הבשר האדמדם. אפשר לאכול ישירות מהדג, אפשר ללפף בתוך אצה ואפשר בעיקר להתענג. אין תחושת טריות ורעננות גדולה מזו. אוהבי הדגים הנאים יתקשו לנשום כשהפלא הזה יונח על שולחנם.
משם המשכנו אל שלב הניגירי. שבעה סוגים שונים של דגים ונתחי טונה שמונחים בכדרור עדין על אורז מצוין, וכל אחד מהם מקבל טיפול וחתימה משלו. זה עם משיכת מכחול של סויה, זה עם קוויאר (סיני) וזה מובער בברנר עם שמן צ'ילי. זו תצוגת התכלית של חמודי שמכין, מעצב ויוצר את הביס באופן אישי לכל סועד. בכולם בלטו אותן התכונות. טריות, עדינות ונאמנות לקודים הנוקשים. מעל כולם (לטעמנו המזרח תיכוני, בסופו של דבר) כיכב ניגירי הברבוניה שנמרח בצ'ימיצ'ורי מבצל ירוק ויוזו.
אחר כך הגיעה מנת סלמון אפוי במרינדה שקירמלה אותו, פטריות שיטאקי ופירה מדלעת יפנית. הצלייה בתנור שמרה על עסיסיות הדג וטעמיו הטובים. משם, מבלי שניתן לנו זמן התאוששות מהכמויות הנדיבות, נחתו בזה אחר זה רולים מיוחדים שהגבירו עוד יותר את קריאות העונג בשולחן.
ראשון הגיע מאקי שהורכב מהבשר שגורד מאדרת הטונה, אבוקדו ו-וואסבי. רול אחר עוטר בטונה שנחתכה בצורת ספגטי ולוותה בשמן צ'ילי יפני ומעט פונזו. הרול השלישי היה מורכב מדג טרחון שנצרב ועליו מיונז יפני ומעט חתיכות לימון. אלה היו קומבינציות נפלאות של טעם, וכמו לאורך כל הארוחה הן הפגינו שילוב אדיר של טריות הדגים, איכות חומרי הגלם הנלווים ובעיקר ידו העדינה של חמודי. לצד מנות הדג העילאיות, במסגרת הארוחה מגיעות גם מנות בשר צנועות דוגמת סשימי וטטאקי אנטריקוט אוסטרלי, שטופלו גם הן בדיוק מופתי. הסעודה כוללת גם מגוון קינוחים, שאליהם הגענו באפיסת כוחות וקיבולת. עם זאת, בפני הנאמס הווייאטנמי במילוי קרם מנגו התקשינו לעמוד. הם היו מעין רפרנס אסייתי משעשע לשוקופאי המיתולוגי.
החוליה החלשה העיקרית במקום מגיעה בכל הנוגע לאווירה. הזכרנו מוקדם יותר את החלל והלוקיישן שניתן לשדרג, וגם בגזרת האנרגיות נדרש שיפור בתחושה. למרות זאת, ברגע שממקדים את המבט במה שמתחולל על כלי ההגשה המרשימים, אפשר להבין איפה נרשם הניצחון המשמעותי. יש למקום לאן להתקדם ולהשתפר, אבל בגזרת האוכל חמודי מביא נוקאאוט ובשורה – לא רק בטייבה, אלא לאזור ובכלל. בסופו של דבר זה הדבר החשוב מכל, אם לא היחיד.
