"סבתא שלי התאלמנה בגיל 36. היא בכלל לא אהבה אותו, כך סיפרה לי שנים אחר כך. הוא היה מבוגר ממנה כמעט ב־20 שנה, אבל את הטבעת לא הורידה מאצבעה עד יום מותה... יום אחד הלך לעבודה ולא חזר. התקף לב כנראה. אולי תאונת עבודה. הוא היה בשנות ה־50 לחייו. אמא זכתה ליותר שנות זוגיות, דווקא לא רעות, עד גיל 48. אבא היה בן 59. כמעט. אחר כך אלוהים החליט לעשות ממוצע. אני התאלמנתי בגיל 42".
בפסקה הזו נפתח ספר הביכורים של ענבל כהן, "אלמנה, דור שלישי" (הוצאת פרדס). את הספר כתבה בהשראת הסיפור המשפחתי שלה: סבה ואביה נפטרו בגיל צעיר והותירו את סבתה ואמה אלמנות – בדיוק כמו בספר, סבתה הייתה בת 36 ואמה בת 48. הפחד הגדול ביותר של כהן היה שזה יקרה גם לה, אז היא כתבה ספר שמגשים את הסיוט הזה, שבו בעלה ואהבת חייה נפטר ומותיר אותה לבד עם שתי בנות.
כהן (47), עובדת במשרד לשוויון חברתי, נשואה לערן, עורך דין בפרקליטות המדינה, ואמא לשתיים, נועם (16) ואלה (13). הספר התבשל בראשה 20 שנה, מאז שאביה הלך לעולמו אחרי מאבק במחלת הסרטן. כהן, בת בכורה מבין ארבעה, ליוותה את אביה לטיפולים ועזרה לאמה לעבור את התקופה הקשה. "זה ספר שנולד מתוך הזדהות עמוקה מאוד עם אמא שלי כאלמנה", היא מספרת. "במהלך המחלה של אבא, ואחרי מותו, הפכנו להיות יותר חברות מאשר אם ובת. היא שיתפה אותי בכול. הייתי חייבת לכתוב כדי לעבד את החוויה שלי, וכדי להתמודד עם הפחד להיות דור שלישי לאלמנות. הכתיבה משחררת פחדים".
מה זו אלמנוּת בשבילך? מה מפחיד אותך שם?
"קודם כול הפחד לאבד אדם מאוד קרוב לך, שותף לחיים. עבורנו זה לא היה רק אובדן של אבא ובעל, אלא של משפחה - המשפחה כמו שהכרנו אותה כבר לא התקיימה. זו תחושה עמוקה שמה שקרה לנו יכול לחזור על עצמו, שאין ביטוח. זה יכול לתפוס אותי במחשבות מאוחר בלילה, או כשערן חוזר מאוחר ולא מתקשר. עכשיו, כשאני מתקרבת לגיל שבו אמי הייתה כשהתאלמנה, אני מבינה כמה צעירה היא הייתה ואיזה אסון נפל עליה".
איך אמא שלך התמודדה עם מות אביך?
"היא סעדה אותו עד הרגע האחרון. הייתה להם אהבה גדולה מאוד, במשך 30 שנות נישואים, והאובדן השאיר אותה בחוסר גדול מאוד, בלי באמת למצוא משהו שימלא את המקום שלו. עד היום".
"למרות שאמא הייתה רק בת 48, ועם ילדים בבית, היא הרגישה שנגמרו לה החיים. המוות של אבא היה שבר עבורה"
היא לא נישאה מחדש.
"גם אמא וגם סבתא לא נישאו מחדש. סבתי, כמו שכתבתי בספר, מתה כשהיא עונדת את טבעת הנישואים שלה. גם כשהתאלמנה, היא בעצם הייתה נשואה עד יומה האחרון. זו אלמנות אחרת ששייכת לדור אחר, היא מאוד בודדה. אני חושבת שזה מה שציפו מאלמנות פעם: לגדל את הילדים ולשבת עם הכאב שלהן בשקט. האלמנה שאני מתארת בספר לא רוצה שיגידו לה מה לעשות או איך להרגיש. לצד הכאב והאובדן היא רוצה לחיות חיים מלאים".
אמרת לאמא שלך - אני רוצה שתחיי חיים מלאים?
"בוודאי. במהלך השנים ניהלתי איתה שיחות שבהן עודדתי אותה לצאת לחפש זוגיות, בעיקר בשנים הראשונות. אבל כשיש אהבה כל כך גדולה, כל מה שתחווי תשווי אליה. למרות שאמא הייתה רק בת 48, ועם ילדים בבית, היא הרגישה שנגמרו לה החיים. המוות של אבא היה שבר עבורה. באבל הכבד היא לא הצליחה לראות את המחר".
בצעד יוצא דופן בחרת לשים את תמונתך על כריכת הספר.
"למרות שהספר לא ביוגרפי, הוא אישי מאוד, ולכן הרגשתי שיהיה חזק אם אשים על העטיפה את הרגע האינטימי שבו בעלי צילם אותי בזמן ההיריון של הבת הקטנה. אחר כך הבנתי שזה לא מקובל".
איך הוא הגיב לזה שכתבת ספר על הפחד להתאלמן?
"ערן הבין שזו הדרך שלי לעבד את האבל על אבי, ואת הפחד שמגיע יחד עם זה לאבד אנשים שקרובים אליי, כולל הוא עצמו".
להיות קדושה מעונה
כהן נולדה וגרה עד היום בירושלים. היא הייתה הדוברת של התנועה הקונסרבטיבית, ולאחר מכן עסקה בעבודה קהילתית וניהלה את "קואליציית ירו־שלם" שפעלה למען הציבור הפלורליסטי בבירה. את בעלה ערן הכירה דרך חבר משותף.
גיבורת הספר, יעל, אם לשתי בנות קטנות, מתאלמנת מבעלה עומרי לאחר שהכריעה אותו מחלה סופנית. מהר מאוד היא מגלה כי היא נושאת ברחמה את בתם השלישית, והחודשים שנותרו עד הלידה נהפכים למסע של גילוי עצמי עם ניצחונות קטנים וגדולים.
"נתתי ליעל חיים", אומרת כהן. "עם החיים שצומחים בתוכה היא לא יכולה לנבול. בסיטואציה שנכפתה עליה, ההיריון מאפשר לה לעשות מה שהיא רוצה ולהגיד לעצמה שמותר לה. העובר בתוכה משאיר לה משהו פיזי מבן הזוג שלה, מבהיר שהפרידה ממנו לא סופית. לפני כמה שנים חוויתי אובדן - הייתי בשבוע השישי להיריון, ולעובר שנשאתי לא היה דופק. רציתי את ההיריון הזה ודרך הספר יכולתי לחוות אותו שוב".
"אנשים אמרו שקשה להם לקרוא על אלמנה שיש לה יחסים אינטימיים עם גבר אחר. אם אלה התגובות על ספר בדיוני, תחשבי עם מה אלמנות צריכות להתמודד"
הגיבורה שלך מתארת את הצורך במגע, את הרצון בתשוקה. במדינה שמרנית כמו שלנו זה בוודאי מעורר תגובות.
"כבר היו אנשים שאמרו לי שקשה להם לקרוא על אלמנה שכל כך מהר יש לה יחסים אינטימיים עם גבר אחר. ואם אלה התגובות על ספר בדיוני, תחשבי עם מה אלמנות צריכות להתמודד. יש כל כך הרבה ביקורת ושיפוטיות כלפי מי שבוחרת לחזור לחיים. לקחתי על עצמי כמטרה להנכיח את השיח על הנושא ואת הזכות של כל אחת לעשות מה שהיא רוצה. מי אני שאקבע לאישה אחרת מה הזמן הנכון שתהיה לה זוגיות, האם זה אחרי חודשיים או שנה או חמש שנים? כל אחת מרגישה אחרת ולכל אחת יש את הזמן שלה".
ענבל כהן על כריכת ספרה.צילום: ערן בנאיספרה של כהן יוצא בתקופה שבה ישראל מצויה במצב מלחמה מתמשך. במלחמת 7 באוקטובר נוספו למעגל השכול יותר מ־300 אלמנות. "הספר לקח פנייה מהחוויה האישית שלי לחוויה לאומית", היא אומרת. "לחברה הישראלית יש דימוי של אלמנה שצריכה להיות קדושה מעונה. הספר עוסק בזה שלצד האובדן חייבים להמשיך לחיות".
לפני כמה חודשים נפגשה כהן עם ליאור שני, גיבורת סרטה של גלית גוטמן, "בחרתי בחיים". בעלה של ליאור, עדי, מילואימניק בתותחנים, נפל בקרב בעזה בדצמבר 2023. בסרט היא מספרת כי כעבור שלושה חודשים וחצי נכנסה לקשר זוגי. בסביבה הקרובה היו מי שהגיבו בשיפוטיות, והיו גם הסתייגויות וכעסים במעגל המשפחתי של הבעל המת. "ליאור בחורה אמיצה ומעוררת השראה", אומרת כהן. "מהמפגש שהיה איתה יצאתי בתחושה שלספר שלי יש שליחות אחרת לגמרי: לעורר את השיח על אלמנות בישראל".
ואחרי שכתבת את הספר, כבר אין לך פחד מאלמנוּת?
"יש פחות. אני חושבת ש־7 באוקטובר והמלחמה הביאו אותי יותר ויותר להעריך את מה שיש לי ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. חוץ מזה, מבחינתי הספר הוא סימן לאריכות ימים. טפו טפו טפו".
