בבוקר שבעה באוקטובר קיבלה סא"ל י', מפקדת גדוד שחר, הודעה על חדירה של מחבלים לתוך בסיס אורים. י' עוזבת את בעלה ואת שלושת הילדים בבית באופקים, ודורשת מהם לנעול את דלת הממ"ד בידיעה שלבעלה אין שום דרך להתגונן ללא נשק, ויוצאת לבסיס אורים. שם היא מגייסת כוח שלוחם יחד איתה, ובמשך יומיים היא מנותקת לחלוטין מהבית.
צפו בשיחה עם סא"ל י'
(צילום: סנטרל הפקות)
"הפעם הבאה שפגשתי אותם הייתה בתשעה באוקטובר. חיבקתי אותו חזק, ואת הילדים חזק, לפני שאני מתחילה את ההתארגנות לתמרון, והיה ברור לשנינו שעשיתי את הדבר הנכון. הילדים שאלו 'אמא איפה היית?' ו'למה לא חזרת?' ושאלו אותי אם אני אוהבת מישהו יותר משאני אוהבת אותם, כי גם הם היו בסכנת חיים. עניתי שאין דבר יותר יקר לי מהם, אבל המדינה הזאת היא בשבילם ושזה היה הדבר הנכון לעשות. ואחרי חיבוק מאוד מאוד חזק, הם גם הבינו שזה היה הדבר הנכון לעשות".
ומשם את ממשיכה ללחימה, לתמרון בתוך הרצועה, עם צוות קרב גדודי. איך זה מתנהל?
"לגדוד שלי הייתה משימה אחת - לחלץ לכודים מהריסות. אם יידרש, אז אנחנו נכנסים ומחלצים את הלכודים. מקצוע החילוץ הוא מקצוע מדהים, אבל אנחנו גם לוחמים, ופה ראינו שאנחנו יכולים לסייע גם במשימות לוחמה, אז בעצם הייתה לנו גזרה משלנו, ששם ביצענו משימות הגנה וטיהור המרחב, וסייענו לאוגדה 162 ולחטיבות רבות לעמוד במשימה שלהן. עשינו הכי טוב שיכולנו".
חצי שנה לפני שבעה באוקטובר עברת עם המשפחה ממיתר לאופקים, שספגה מכה מאוד קשה. תחקיר צה"ל שהתפרסם עכשיו מספר בעצם איך כוחות צה"ל התנהלו באופקים. איך את מרגישה, כתושבת העיר ומפקדת בכירה בצה"ל?
"אני אומרת שברור שצה"ל כשל ולא עמדנו במשימה. אבל עם זאת היו הרבה מאוד ניצחונות קטנים וניצחונות גדולים של אזרחים ושוטרים ולוחמים שנתנו את כל מה שיש להם, החזירו מצב לקדמותו ועברו לתקוף וכמה שיותר מהר. אני מאוד גאה בעיר, שחזרה לשגרה מהר מאוד, פתחה סופרים ופתחה מאפיות ובעלי כבר בעשרה באוקטובר חזר לעיר עם הילדים, ובאמת הרגשנו מקום בטוח יחסית להיות בו. ועם הכישלון, שמהדהד בכולנו, אני מרגישה שלמה וגאווה לגור באופקים".
במבצע "עם כלביא", בעקבות התקיפות של איראן והפגיעות במבנים רבים בארץ, עלתה קרנם של לוחמי ולוחמות חילוץ והצלה בפיקוד העורף. את יכולה לספר על הזירות? על מה שהשתתפת בו?
"היו לנו לא מעט זירות הרס. מה שההגנה האווירית לא הצליחה ליירט פגש את העורף. אני והצק"ג תחת פיקודי סייענו בזירה בבת ים ובזירה בבאר שבע. פיקוד העורף היה פרוס בכל הארץ, מצפון לדרום, ממזרח למערב, וידע לתת מענה לכל אתגר. חשוב מאוד לציין את התנהגות האוכלוסייה שמנעה הרבה מאוד אבדות, ובסוף הניצחון הוא של כל עורף מדינת ישראל. כל זירה הייתה מאתגרת והייתה קשה מאוד מאוד, בעיקר בגלל העובדה שמדובר באזרחים, ועשינו כל שביכולתנו כדי לחלץ אותם ולהחזיר את המקום לשגרה, כמה שניתן".
כשהסתובבתי בשטח שבו התנהלו פעולות חילוץ, דיברתי עם שתי לוחמות שהיה להן חשוב גם לדבר על נשים. בזירה הייתה כמות לוחמות אדירה, נשים לצד גברים בתפקידים שוויוניים לחלוטין. מי הייתה המודל שנשאת אליו מבט?
"כמודל ללוחמת תמיד יש את חנה סנש, נעמי פרנקל, וחלוצות מקום המדינה. אני זוכרת את עצמי כילדה, תמיד הצטערתי שלא נולדתי בתקופה הזו. אחר כך, כשגדלתי, אהבתי מאוד ג'ודו, והייתי ג'ודאית הרבה מאוד שנים, ויעל ארד הייתה עבורי מודל והשראה לאחת שאין דבר שהיא לא יכולה לו, ומאוד מאוד הערכתי אותה".
אני בטוחה שככל שהתקדמת בתפקידי הפיקוד ראית פחות ופחות נשים ליד שולחן מקבלי ההחלטות. את מבינה את המקום שלך היום כמי שנותנת השראה לנערות לפני שירות או לנשים שחושבות אם להתקדם בתפקידי פיקוד?
"קשה לי להסתכל על עצמי מתוך המקום הזה. אבל אני זוכרת את עצמי איך אני הסתכלתי על אחרים, ונכון שהיום אין הרבה נשים בדרגות בכירות, בטח לא בלוחמה, אבל אני מאמינה שככל שהזמן יעבור יהיו הרבה יותר ויהיו הרבה יותר מקומות שאפשר לשאוף אליהם ולהסתכל אליהם. ואני אגיד לכל הנשים שאין דבר שהן לא יכולות להשיג ושהכל תלוי בהן".
