סיפור העלייה של קרולינה עוזר, בת 45 מאשקלון, נשואה + 2, מנהלת מטה ופרויקטים במוקד מכירות של תנובה:
מצות בבית הספר: "גדלתי בבואנוס איירס למשפחה ממעמד הביניים. אני הבכורה, יש לי אח אחד, והחיים שלי בארגנטינה היו טובים. המשפחה שלי מסורתית ומחוברת ליהדות. בבוקר למדתי בבית ספר ציבורי ואחר הצהריים הייתי במסגרת לא פורמלית יהודית, שם למדנו עברית ועל חגי ישראל. אני זוכרת שבפסח הבאתי מצות לבית הספר והילדים לא ידעו מה זה".
אבטחה בבית הכנסת: "בשנות ה־90 היו שני פיגועים נגד הקהילה היהודית בארגנטינה. התחילה להיות אבטחה מחוץ לבתי כנסת וסביב מוסדות יהודיים, והרגשנו שאנחנו צריכים להצניע את היהדות שלנו. להורים שלי הייתה חנות בגדי ילדים, ובחגי ישראל, כשהחנות הייתה סגורה, כתבנו על שלט שיצאנו לחופש מבלי להסביר מה הסיבה.
"באותן שנים רקדתי ריקודי עם וחלמתי לבקר בישראל. פעם הגיע משלוח של ופלים מהארץ ועיתון ישראלי שתורגם לספרדית וממש התלהבתי. הרגשתי שאני רוצה להיות במקום שבו אני לא צריכה להסתתר".
התאהבות: "כשהייתי בת 16 ביקרתי בפעם הראשונה בישראל במסגרת טיול של חודש מטעם הסוכנות היהודית. הרגשתי שהגעתי לבית שלי, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. באותו טיול הכרתי גם את מי שיהפוך להיות בעלי ואבי ילדיי – ליאור, צבר שמבוגר ממני בשנה. בטיול ביקרנו בכפר סילבר, שם הוא למד. החיבור בינינו היה מיידי.
"אחרי הטיול נשארנו בקשר והתכתבנו. ואז, בגיל 18, החלטתי לעלות לבד, לא רק בגלל ההתאהבות בו, אלא בגלל ההתאהבות בישראל".
התאקלמות: "נכנסתי למכינה לתלמידי חו"ל של האוניברסיטה העברית בירושלים וגרתי שם במעונות. ליאור שירת אז במג"ב בירושלים. המכינה הייתה סוג של אולפן מזורז וצמצמתי את פערי השפה. זה היה מבחינתי מדהים ללמוד בעיר הכי מיוחדת בעולם. אחר כך המשכתי לתואר בסוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטה".
"הרגשנו שאנחנו צריכים להצניע את היהדות. להורים שלי הייתה חנות בגדי ילדים, ובחגי ישראל כתבנו על שלט שיצאנו לחופש מבלי להסביר מה הסיבה"
געגועים: "אני מתגעגעת לצפייה במשחקי כדורגל של נבחרת ארגנטינה ולאכילת אסאדו. בנוסף, המנטליות הארגנטינאית מאוד משפחתית ואחד האתגרים שלי בעלייה היה הגעגוע למשפחה. היה להם קשה כשעזבתי, אבל הייתי ילדה עצמאית ובוגרת והרגשתי שזאת ההחלטה הנכונה עבורי. הם העדיפו להישאר, יש להם חיים נוחים שם. אנחנו בקשר בווטסאפ ובכל אירוע המשפחה שלי נוכחת באמצעות שיחת וידיאו".
עבודה ומלחמה: "לפני שלוש שנים, אחרי הרבה זמן שבו הייתי נציגת מכירות בחברת פלאפון, עברתי לתנובה. אני מנהלת מטה ופרויקטים במוקד המכירות של החברה באשקלון. ב־7 באוקטובר התחדד לי עוד יותר כמה חשוב שאני פה בישראל. הייתה לנו תחושת שליחות לדאוג לאספקה רציפה של מזון. כבר ב־8 באוקטובר כל העובדים התייצבו ונרתמנו למשימה כדי שהאוכל והמשקאות יגיעו לסופרמרקטים, לבתי החולים ולבסיסי צה"ל. הרגשתי אז גאווה גדולה להיות ישראלית".
"למרות המצב הביטחוני, אף פעם לא חשבתי לחזור לארגנטינה. כאן הבית שלי ואני כאן כדי להישאר (למרות שאני עדיין חולמת בספרדית)".
איזה הרגל ישראלים צריכים לאמץ?
"לשתף מאטה. מאטה זה סוג של חליטה, ובארגנטינה שותים ביחד מאותה כוס ומעבירים אותה אחד לשני במעגל. בישראל אני שותה מאטה, אבל לא משתפת אותו".
למה לא תצליחי להתרגל?
"לכך שכשאנשים נפגשים, הם לוחצים ידיים ולא מתנשקים".
למה את הכי מתגעגעת בארגנטינה?
"למשפחה".
מה המקום האהוב עלייך בישראל?
"ירושלים. יש בה אווירת קדושה שאין בשום מקום אחר".
פורסם לראשונה: 07:20, 23.03.25
