משחר ילדותה רצתה נעמי בן זקן (55) להיות אמא. כבת למשפחה ברוכת ילדים היא הכירה היטב את השמחה שמלווה את ההתכנסויות המשפחתיות, את צהלת ילדי המשפחה לנוכח המפגש, את השולחן העמוס בכל טוב. אך במשך השנים התשוקה לילד משלה הפכה להיות מושא לאכזבות ולכאב עמוק וגם סיבה להימנע ממפגשים משפחתיים - מברכות בסגנון "בקרוב אצלך" וממבטים סקרניים בבטנה השטוחה.
שנים של מאבקים וניסיונות להפוך לאם, במקביל להתמודדות עם התקפים של מחלת FMF (קדחת ים־תיכונית) תורשתית שלקתה בה, הסתיימו באכזבות צורבות. לדבר אחד לא היה מקום בחייה: ייאוש. היא ובעלה, איציק בן זקן, ידעו שבדרך זו או אחרת הם ייהפכו להורים.
לפני 28 שנה הגשימו את חלומם, וכעת הם הורים למעיין (28) והילה (24). לאחרונה אספה נעמי את החלקים של פסיפס חייה, בדגש על מאבקה להורות, והרכיבה אותם בספר "כאן עושים חיים" (הוצאת טקסט רץ). זה גם השם של קליניקה שהקימה, ובה היא עוסקת בפריון ומטפלת ברפואה משלימה בעזרת מכלול הכלים שבהם התנסתה בדרכה הארוכה להורות.
לשמח את עצמי
נעמי, תושבת היישוב הקהילתי עדי בעמק יזרעאל, נולדה בצפת כבת עשירית לבני הזוג לרדו, יוצאי מרוקו. "כשהייתי כבת ארבע אובחן אחי הבכור דדה ב־FMF לאחר שנים של סבל לא מוסבר. מחלתו יצרה מצבים מורכבים בבית, ואני סיגלתי עצמאות ודרכים לשמח את עצמי. דדה נפטר בגיל 26, כשהייתי בת 12, אבל עוד קודם לכן התחילו גם אצלי התקפים של כאבי בטן וחום בלתי מוסבר, שטופלו רק באמצעות נוגדי כאבים וכדורים להורדת חום. דדה לחץ על הוריי לבדוק שמא המחלה פגעה גם בי".
כשהייתה בת 15 אובחנה גם היא במחלה. "זה נתן לי שקט מסוים, סיבה לתלונות", אומרת נעמי. "מצד שני הבנתי שעליי ללמוד לחיות עם מחלה כרונית. זה אומר להיות תלויה בתרופות, לנהל את חיי בהקשבה לגוף ולדעת שאני מועדת להתקפים של חום וכאבים במפרקים ובבטן ללא התרעה".
בתקופה שבה אובחנה פגשה את אהבת חייה - איציק בן זקן, אז קצין בן 22. "היקום התאזן", צוחקת נעמי. "קיבלתי את איציק. היינו בתחילת הקשר, סיפרתי לו על המחלה, ומאז הוא העוגן בחיי". לקראת יום הולדתה ה־19 נישאו, לאחר כשנתיים התחילו לנסות להרות, אך נכשלו. בגיל 24 קיבלה טיפול להסדרת הביוץ, שנהפך מהר מאוד למחזורים כושלים של הפריה חוץ־גופית: "חיפשתי פתרון בכל מקום אפשרי: רפואה קונבנציונלית, רפואה משלימה, מתקשרות, הילריות, ניסויים. בכל פעם התאכזבתי מחדש".
במקביל סבלה מהתקפי FMF. "יחד עם טיפולי הפריון וזריקות ההורמונים, המחלה שגשגה, ולא פעם הייתה התנגשות בין הטיפולים להתקפים. כל הזמן קינן בי הפחד שהתקף של המחלה יחסל את הסיכויים להצלחת ה־IVF. הייתי במתח מתמיד. מניסיוני, המחלה מגיבה גם למצבים נפשיים".
"הרגשתי שכולם סביבי מקימים משפחה ואנחנו נשארים מאחור - כמו נושאים אות קלון"
איך השפיע המצב על יחסייך עם הסביבה?
"השתדלתי לשדר 'עסקים כרגיל'. לא רציתי שיגלו את הפגיעות שלי, שהלכה והעמיקה. בתוכי הייתה סערת רגשות. כל מפגש משפחתי או חברי העיק עליי. ידעתי שכל המבטים יתנקזו אליי. לא תמיד שאלו ישירות למה עדיין אין לנו ילד. הרגשתי שכולם סביבי מקימים משפחה ואנחנו נשארים מאחור - כמו נושאים אות קלון".
הייתה לך חברה טובה לפרוק אצלה את הכאב?
"בשל תפקידיו של איציק בצבא עברנו דירה בכל כמה שנים, ולא היה לי מקום בטוח לטפח חברוּת קרובה. באותה תקופה גם לא היו אינטרנט וקבוצות תמיכה. איציק היה החבר, השותף, הכתף התומכת, שעליו יכולתי לפרוק את התסכול המשותף. אבל הוא עלה בסולם התפקידים בצבא, ואני הייתי בודדה".
זוגות בטיפולי פריון מדווחים על שינויים ביחסים הזוגיים. גם אצלכם היה כך?
"ברור שהיה מתח, וכל אכזבה מטיפול IVF כושל בהחלט השפיעה על הקשר. איציק היה החזק בינינו, האופטימי שלא התייאש. הוא עטף, תמך והבין, והיה רגיש ואמפתי".
היה רופא שקשר בין בעיית הפריון למחלה הכרונית שלך ולתרופות שאת מקבלת?
"לא. לכאורה הכול היה בסדר אצל שנינו, ולאורך כל הדרך הוגדרנו כ'לא מוסברים'".
היה רגע שהחלטת לוותר על ילדים?
"בשלב די מוקדם בטיפולי ה־IVF דיברתי עם איציק על ויתור. הצעתי לבחור באופציית האימוץ, אבל הוא תמיד האמין שנצליח. כשנה אחרי תחילת הטיפול בהפריה חוץ־גופית נרשמנו לאימוץ בשירות למען הילד. אחרי שעברנו את כל השלבים המתבקשים אמרו לנו שבעוד שבע שנים נוכל לקבל תינוק. המשכנו בטיפולים. אחרי כל טיפול כושל הרגשתי שאני מעכבת לאיציק את החיים ושמגיעה לו הזדמנות להפוך לאבא. בכאב גדול חזרתי ואמרתי לו שמאחר שאני לא 'מספקת את הסחורה', אני משחררת אותו, שימצא אישה אחרת שתהפוך אותו לאבא. תשובתו הייתה תמיד אחת: 'אני רוצה אותך, ואנחנו נהיה הורים ביחד'".
רועי לא אחסר
אחרי שבע שנות נישואים וניסיונות כושלים רבים, סיפרה לה חברה על תהליך אימוץ ברומניה. "זו הייתה נקודה גורלית בחיינו. התקשרתי למנהל סוכנות האימוץ והתחלנו בתהליך. כדרכנו, לא שיתפנו אף אחד. לא היו לי כוחות להתמודד גם עם התקוות של האנשים סביבי", היא אומרת וקולה נשבר.
בתוך כך גילתה שהיא בהיריון ספונטני. "החלטתי לתת עוד סיכוי להפריה החוץ־גופית והתחלתי בתהליך לקראת עוד מחזור. הווסת איחרה. הגעתי למרפאה הקבועה לבדיקת אולטרסאונד, הטכנאית הכניסה לגופי את המתמר ופתאום השתתקה. שאלתי מה היא רואה, והיא אמרה: 'את בהיריון! יש כאן עובר. יש דופק'. אחר הצהריים חזרתי למרפאה עם איציק, והרופא אישר את ההיריון. התחלנו לבכות וגם הרופא התרגש, זה היה רגע מטלטל של שמחה. לא האמנו שזה באמת קורה לנו".
בשבוע ה־12 להיריון, לאחר התקף קשה של FMF, גילו למשפחה על ההיריון והרשו לעצמם לקרוא לעובר בשם. "קראנו לו רועי, על פי הפסוק ה' רועי לא אחסר", היא משחזרת. אבל בשבוע ה־36, כשכבר התכוננה ללידה, הפסיקה להרגיש את תנועותיו. בבית החולים שמעו בני הזוג מהרופא התורן את הבשורה הנוראה: "מצטער, התינוק שלכם ללא רוח חיים". נעמי: "בחיים לא שמעתי את איציק צורח ככה. אני הייתי בהלם. זמן קצר אחר כך עברתי לידה שקטה. בניתוח לאחר המוות לא נמצאה שום סיבה לכך שרועי קיבל דום לב בתוך הבטן".
"הגענו לבית הילדים ברומניה. כשנכנסה מטפלת עם ילדה על הידיים, אמרתי: 'זאת לא הילדה שלנו, אני לא מוכנה לקבל אותה'"
איך התאוששת מהאסון?
"לא התאוששנו עד היום, אבל המשכנו את החיים. נסענו להתאבל באילת, וכעבור שבוע חזרנו לתהליך האימוץ, שהשהינו עם ההיריון. אמרתי לאיציק: 'אנחנו חוזרים להציל נשמה שתציל אותנו'. ארבעה חודשים אחר כך כבר היינו ברומניה, מחכים לראות את הילדה שלנו, שלא הייתה לנו אפילו תמונה שלה. הגענו לבית הילדים, ופתאום נכנסה מטפלת עם ילדה על הידיים, ואני אמרתי: 'זאת לא הילדה שלנו, אני לא מוכנה לקבל אותה'. היה רגע של מבוכה. הסוכן הרומני דיבר עם המטפלת ואחר כך עם המנהלת, וזאת אמרה: 'סליחה, קרתה כאן טעות'. כעבור זמן קצר הגיעה מטפלת אחרת עם ילדה על הידיים, וברגע שראיתי אותה אמרתי: 'זאת הילדה שלנו!'. איציק שאל מאיפה אני יודעת ואני עניתי: 'חושים של אמא'".
מעיין הייתה בת שנה וחודש כשהגיעה לביתה בישראל. נעמי: "התחלנו חיים חדשים של זוג עם ילדה, אבל האימהוּת לא באה לי בטבעיות. ההסתגלות הייתה מלאת הודיה, אהבה, אושר עילאי והתרגשות, אבל גם פחדים וחששות. לאיציק היה יותר קל, ולא פעם הייתה סתירה בינינו. זו בהחלט הייתה הורות מאתגרת".
הכול סוגר עליי
כשמעיין הייתה בת שלוש, החליטו לחזור לניסיון ה־11 של הפריה חוץ־גופית. ההליך צלח, ההיריון היה תקין, והילה נולדה בניתוח קיסרי יזום.
לכאורה המשפחה הגיעה אל השלווה המיוחלת, אבל כארבע שנים אחרי הולדתה של הילה חוותה נעמי משבר קשה שגרם לזוגיות לעלות על שרטון: "הרגשתי שהכול סוגר עליי ושאני חייבת שינוי. התפטרתי מהעבודה והתכוונתי לעזוב את הבית. בדיעבד הייתי בדיכאון עמוק. איציק לא תמיד ידע לרדת לעומק הרגשות שלי, וכדרכו האמין שהכול יהיה בסדר. הוא צדק. בשלב מסוים החלטתי ללמוד רפואה משלימה על שלל המקצועות הכלולים בה, התמדתי, העמקתי ולמדתי גם מודעות עצמית, אימון אישי, הכשרת מאמנים ועוד. בהתחלה למדתי מתוך כוונה לעזור לעצמי ואחר כך כדי לעזור לאחרים באמצעות הסיפור האישי שלי וארגז הכלים שרכשתי. ב־2005 פתחתי את הקליניקה 'כאן עושים חיים' המתמחה בפריון הגבר והאישה".
מתי ולמה כתבת את הספר הנושא את שם הקליניקה שלך?
"ב־2024, אחרי יום הולדתי ה־55, התחלתי לכתוב בספונטניות, בלי לדעת מה יֵצא מזה. היום, כשאני אוחזת אותו בידי, אני יודעת שקהל היעד שלו הוא חולי FMF ומחלות כרוניות, משפחות שכולות, מטופלי פוריות, הורים מאמצים וכאלה שמצויים במאבק בדרך להורות. אבל אני רואה את הספר כמי שנוגע לכל אחד ומחבר כל אחד להתמודדותו האישית. כל אחד יכול למצוא את עצמו בסיפור שלי ולשאוב ממנו כוחות ותקווה, גם כשהדרך נראית בלתי אפשרית".
