סיפורה של ליאורה פיין־הילר, בת 75 מהוד השרון, בעלת חברת "ליבר" לכוח אדם זר בתחום החקלאות, נשואה בשנית, אם לשלושה (ועוד שלושה של בן זוגה) וסבתא לעשרה:
כשהייתי בת שנתיים, התחילו לבנות את שכונת אפרידר באשקלון בעזרת תרומת נדבנים מדרום אפריקה (מה שהעניק לה את שמה). ההורים שלי עברו לשם מרמת גן והיו בין עשר המשפחות הראשונות במקום. הם חיברו ארבעה בתים במרחק הליכה מהים למלון בן עשרה חדרים. אבא שלי, יוסף, צבע אותו בוורוד ואת התריסים באדום, ושם שלט: 'הבית הוורוד'.
אמא שלי, לוסי, שהיה לה כישרון עיצוב, טיפחה כל פינה בבית ובגינה. המלון, שנפתח ב־1953, הפך למקום עלייה לרגל של כל גדולי האומה והבוהמה: היו אצלנו דוד בן גוריון, יגאל אלון, יוסף שפרינצק והשחקנים והזמרים הגדולים של התקופה: רודנסקי, ברלינסקי, שלמה בר־שביט, שושנה דמארי.
נולדתי ביפו להורים שעלו מוורשה וליטא לפני מלחמת העולם השנייה. זה קצת מוזר, אבל ההורים שלי בכלל לא היו נשואים, אולי בגלל הרקע של אמא שלי: אחרי שהיא עלתה לארץ, היא התחתנה והתגרשה מבעלה הראשון, ואז היא הכירה את אברהם וינאבר, שהיה הבעלים של 'קפה גן הוואי', יחד עם שותף ערבי שהיה הבעלים של הקרקע (כיום פארק הירקון). זו הייתה אהבה מטורפת, אלא ששבועיים בלבד אחרי החתונה שלהם, עקב סכסוך בין שתי כנופיות ערביות, פורעים תקפו את המבלים בבית הקפה ורצחו את אברהם ושלושה אנשים נוספים (ובהם השחקן מאיר תאומי). למחרת בבוקר אמא שלי התעוררה עם פס לבן בשיער.
שנה אחר כך, בפרמיירה בתיאטרון 'המטאטא', שם עבדה כמעצבת תלבושות, אמא שלי הכירה את אבא שלי, שהיה איש מוסד וצייר, פרוד ואב לילד. הוא הסתקרן מהיפהפייה עם העיניים העצובות והפס הלבן בשיער וביקש לצייר אותה, אך היא התחמקה. הוא חיפש אותה במשך חודש ברחובות תל אביב, עד שמצא אותה בבית קפה ואמר לה: 'עכשיו לא יעזור לך, אני חייב לצייר אותך', ומיד שלף בלוק ציור. כדי לתת לה את הציור המוגמר, ביקש את כתובתה. מאז היו יחד. הציור נמצא אצלי עד היום.
4 צפייה בגלריה
עם הוריה, לוסי ויוסף. "אבא חיפש את אמא במשך חודש ברחובות תל אביב, עד שמצא אותה בבית קפה"
(צילום: אלבום פרטי)
הילדות באפרידר הייתה קסומה. גרנו במלון והיו לי שם חיים נפלאים. מדי פעם הייתי צריכה לעזור: להוריד כלים מהשולחן, להניח תקרובת על השולחנות, לשטוף כלים, אבל זה לא הפריע לי, כי הייתי מוקפת בהמון אהבה וההורים שלי התייחסו אליי כאל בוגרת מגיל אפס.
כשהייתי בת 11, אמא שלי חלתה בסרטן. הייתי קטנה וחשבתי שהיא חולה וזה יעבור, אבל האווירה בבית השתנתה והייתה תחושה שלא מדברים על יותר מדי דברים. אחרי שהחלימה, חזרנו לשגרה.
כשהייתי בת 15 היא חלתה בפעם השנייה. כבר הייתי בוגרת יותר. נאחזתי בתקווה שגם הפעם היא תחלים, אבל לנגד עיניי ראיתי אדם שהולך ונעלם. זה לא היה פשוט.
"המלון הפך למקום עלייה לרגל. היו אצלנו דוד בן גוריון, יגאל אלון, רודנסקי, ברלינסקי, שלמה בר־שביט, שושנה דמארי"
אבא שלי התעקש שליידי כמוה ראויה לטיפול בבית חולים פרטי בתל אביב, ולקח הלוואה גדולה כדי לממן את זה. בשלב מסוים אמא כבר לא רצתה שאבקר אותה באשפוז, כדי שאזכור אותה יפה, אבל המשכתי להגיע, בשלושה אוטובוסים.
יום אחד שמעתי את הפרופסורים מדברים עליה ואומרים שכבר אין מה לעשות, שלא נשארו לה יותר מחודשיים. חזרתי הביתה והודעתי לאבא שלי שאני לא מתחילה את כיתה י"א, כי בעוד בחודשיים לא תהיה לי אמא, ואני רוצה להישאר איתה. אבא לא התווכח. בימים שאבא היה איתה אני החזקתי את המלון, וכשאני נסעתי אליה, הוא טיפל במלון.
לקראת הסוף אמא ביקשה לחזור הביתה. היא נפטרה לפני יום הולדתי ה־16. אבא שלי קצת איבד את דרכו והיה נעלם לימים שלמים בתל אביב. אף אחד לא אמר לי: 'מעכשיו את אחראית על המלון'. נטלתי את התפקיד, כי הבנתי שאין ברירה. מבחינתי הייתי בסוג של הישרדות, כי הבית שלי, שהיה המבצר שלי, התפרק. בישלתי, ניקיתי, והרגשתי שאמא שלי לוחשת לי באוזן מה לעשות.
"בגלל ההלוואה שאבא שלי לקח, המלון נכנס לכינוס נכסים. איבדנו אותו, וזה היה כאב לב גדול"
לא חזרתי לכיתה י"א ועשיתי את כל הבגרויות בשנה אחת בתיכון אקסטרני בתל אביב, שם ישנתי אצל חברים של הוריי. כשיכולתי, הגעתי הביתה. מדי פעם הייתי מוצאת פתק מאבא: 'אחזור ביום שני'. למלון הגיעו כל מיני טיפוסים מעניינים ובאותה תקופה קרו גם כמה מקרים פחות נעימים. בדיעבד, החיים במלון וכל מה שעברתי בו היו בשבילי בית ספר לחיים.
בגלל ההלוואה שאבא שלי לקח ועניינים כלכליים אחרים, המלון נכנס לכינוס נכסים. לא יכלו להוציא אותי מהבית לפני גיל 18, אבל בשנת 1968, ארבעה ימים לאחר גיוסי לצה"ל, איבדנו את המלון. זה היה כאב לב גדול. הבית הוורוד הפסיק להיות מלון ונמכר כארבעה בתי מגורים.
אבא שלי עבר לגור עם בת זוג חדשה בתל אביב ובהתחלה הייתי מגיעה לשם מהצבא. בהמשך התחלתי לישון אצל חברים. אני לא חושבת שהבנתי שבעצם אני חסרת בית. מול החברים תמיד חייכתי, אבל הרגשתי בודדה. זו הייתה תקופה קשה שהדחקתי והסתרתי המון שנים, כי לא רציתי להצטייר כמסכנה.
בינתיים הפכתי לקצינת ח"ן, חצי שנה אחרי השחרור כבר הייתי נשואה, ובגיל 21 וחצי הייתי אמא. גרנו באשקלון ועבדתי כפקידה. אחרי מלחמת יום הכיפורים היה חוסר בקצינים וקראו לי לקבע, שנמשך שלוש שנים וחצי. בהמשך עבדתי כמנהלת המחלקה למתנדבים, לימים אגף מתנדבים ועובדים זרים לחקלאות, בתנועת המושבים. אחרי 18 שנה בתפקיד, המדינה הפריטה את נושא העובדים הזרים והקמתי את החברה שלי עם שותף.
הרצון לכתוב בער בי הרבה שנים, ומפעם לפעם כתבתי לעצמי, אבל את הדברים הכואבים יותר, כל מה שקשור לתקופה של מות אמי, לא כתבתי. הרגשתי צורך ללמוד להוציא את הדברים בצורה ממוקדת יותר ונרשמתי לסדנת הכתיבה של אילן שיינפלד, שעודד אותי לכתוב ספר על ילדותי ונעוריי יוצאי הדופן במלון.
הספר שכתבתי, 'הנערה מהבית הוורוד', שיצא עכשיו לאור בהוצאת שופרא (זמין ב'עברית' ובחנויות הספרים), מכיל כמה פרקים דמיוניים, אבל לפחות מחציתו אמת. כשאני חושבת על זה שבגיל 16 החזקתי לבדי מלון, אני פתאום מבינה שהייתי אמיצה מאוד. בתי הבכורה קראה את הספר ואמרה: 'ראבק, אמא, איזו ילדות הייתה לך!'. עד שהספר יצא, לא דיברתי עם הילדים שלי על התקופה ההיא, והם לא ידעו שהייתי חסרת בית במשך שנתיים. עברתי מאז אינספור כתובות ועשיתי לי בתים אחרים, אבל עד יום מותי אשאר הילדה מהבית הוורוד".
שורה תחתונה: "הנעורים המאתגרים שעברתי חישלו ובנו את מי שאני. אם אתן בתקופה קשה, שבה החיים מתהפכים, סמכו על עצמכן, זכרו שיש בכן עוצמות להתמודד – וצִבעו את החיים בוורוד".
