למרות המראות הקשים, הבניינים ההרוסים ומספר ההרוגים הגבוה, הילה חדד חמלניק (41), מהנדסת אווירונאוטיקה וחלל שהייתה חברה בצוותי הפיתוח של מערכות כיפת ברזל, דווקא מרוצה משיעורי היירוט ומגדירה אותם כהצלחה.
"התרגלנו בשנים האחרונות למלחמה מול אירגוני טרור, אבל פה מדובר בסדר גודל אחר לגמרי", היא מסבירה. "כשרואים את ההרס והפגיעה בחיי אדם, אפשר להבין למה הציבור לא רואה בכך הצלחה, אבל זה יכול היה להיראות הרבה יותר גרוע. הציבור הרחב רוצה לחיות במדינה בטוחה ולא לראות זירות כאלה, אבל אנחנו במלחמה וככה נראית מלחמה, במיוחד מול מדינה חזקה כמו איראן. יש לנו שיעורי יירוט יוצאי דופן, סביב 90%, שזה פנומנלי ממש. זה בדיוק הפער בין סטטיסטיקה למציאות בפועל: גם אם יורטו עשרות טילים ורק אחד חדר ויצר נזק, זה מרגיש לנו כישלון, אבל אני יודעת מה היה יכול להיות עם, נניח, 70% אחוזי הצלחה של האויב. וגם זה, אגב, נחשב נתון יפה מאוד. יותר קשה לחוש הצלחה על משהו שלא קורה, אבל כשמסתכלים על מה שהערכנו שיקרה בהשוואה למה שקורה בפועל, זאת הצלחה".
מה הקשיים שמעמידה בפנינו כרגע החזית האיראנית, שלא ראינו עד עכשיו מעזה, מלבנון או מהחות'ים?
"אחרי הלילות האחרונים אפשר להבין שההבדל המשמעותי הוא סדר גודל הטילים והיקף הנזק שהם גורמים. זה עניין כבד מאוד ולכן גם הטילים הבודדים שחודרים את מערך ההגנה שלנו גורמים נזק שלא ראינו עד עכשיו".
"כאמא לשלושה ילדים שגרה בנגב, הנסיעות לאולפני הטלוויזיה הם סופר טרחה בשבילי, אבל אני חושבת שאסור להשאיר את האולפנים על טהרת הגברים"
אחרי הפגיעות הישירות בממ"דים ומוות של אזרחים, אזרחים שישבו בממ"ד וסמכו על מערכות ההגנה האווירית, מסתובבים בחרדה קיומית. איך את יכולה להרגיע אותם?
"אני מציעה להסתכל על העובדות בצורה קצת יותר קרה ומרוחקת. ביחס לכמות הטילים שנורו לכיווננו, ברוב המוחלט של המקרים מי שנהג על פי ההנחיות ושהה במרחב מוגן תקני, ניצל".
האם הממ"דים מעניקים לנו הגנה מיטבית או שעדיף לרדת למקלט בבניין?
"מי שיש לו ממ"ד תקני, יש לו הגנה מיטבית כי הממ"דים נבנים בהתאם לתקנים שהביאו את הטילים האלה בחשבון. מי שגר בבניין ישן יחסית, עדיף שיירד למקלט, זה לא הזמן לחשוב על הטרחה. פיקוד העורף מתריע מספיק זמן לפני ואני מציעה לכולם לעשות את המאמץ הזה".
במהלך מלחמת "חרבות ברזל" היה לך ויכוח בשידור חי עם האלוף במיל' אליעזר צ'ייני מרום בנושא יירוט רקטות. האם הוא היה מעז לסתור את דברייך, כאחת מאדריכלי כיפת ברזל, אם היית גבר?
"אני לא יכולה לפרש אף אחד, שכל אחד ינהג כמו שהוא מבין. אני יכולה לומר שכאמא לשלושה ילדים שמתגוררת בנגב, הנסיעות לאולפני הטלוויזיה הם סופר טרחה בשבילי, אבל אני חושבת שאסור להשאיר את האולפנים על טהרת הגברים, כי הווייב שיוצא מהם הוא מן הסתם הרבה יותר מיליטנטי. האיזון של השיח חשוב ובימי מלחמה אולי אף יותר".
קשה יותר להצליח כאישה בעולם הזה של אווירונאוטיקה וחלל?
"לי לא היה קשה, אבל הסטטיסטיקה אומרת שאין נשים בעולמות האלה. הסיבות לכך הולכות אחורה עד לבית ספר יסודי, בעיקר מטעמים חברתיים או הסללה. זה גם בא מהבית, ולמזלי אצלי זה לא היה אישו, קיבלתי הרבה תמיכה מההורים וברוך השם הגעתי לאן שהגעתי. בכל תפקידי, גם בשירות הציבורי וגם היום בהייטק, השתדלתי לקדם ולאפשר לנשים להשתלב. מאותה סיבה גם כתבתי את הספר 'ממציאות למציאות' בנושא טכנולוגיה שפונה בעיקר לבנות וכתוב בלשון נקבה. כשהייתי מנכ"לית משרד המדע והטכנולוגיה עסקתי רבות בנושא".
למה בחרת בלימודי חלל ואווירונאוטיקה?
"בסוף, החיים הם אוסף של צירוף מקרים. בגיל 17 סיימתי תיכון אחרי שקפצתי כיתה בצעירותי, הייתי צעירה מדי לגיוס והפתרון היחיד מול הצבא היה ללכת לעתודה. הייתי ריאלית, תגברתי פיזיקה ומתמטיקה בבגרות, כך שהיה ברור שאלך על מדעים. כשעברתי על החוברת של הטכניון, לימודי חלל ואווירונאוטיקה הכי נראו לי ואמרו לי שבצבא יש דברים מאוד מעניינים לעשות איתם".
איך הגעת לצוות הפיתוח של מערכות כיפת ברזל וחץ?
"אחרי הלימודים התגייסתי ליחידת ניסוי הטילים בחיל האוויר, שם פגשתי את פרויקט החץ ומערכות נשק נוספות וקיבלתי משימה לבצע את הניסוי של המערכת בשנה האחרונה לפיתוח שלה. עם סיום השירות עברתי למינהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון, ובהמשך הגעתי לשירות הציבורי. בעלי מהנדס בחיל האוויר, ואחרי שילדתי את בני השני, ביום האחרון של 'צוק איתן', החלטתי לעבור למגזר האזרחי כדי שלא יהיו שני אנשי צבא בבית. במשך ארבע שנים הייתי ראש מינהלת פרויקטים בתחום תשתיות לאומיות במשרד התחבורה, וכעבור שנתיים נוספות בחברת 'נתיבי ישראל', מוניתי למנכ"לית משרד המדע, הטכנולוגיה והחדשנות.
"אחרי פרישתי הקמתי קרן הון סיכון בשם SAFEDOME שמטרתה לשמש קרן חירום לסטארטאפים צעירים, ובימים אלה אני מקימה את הסטרטאפ Moonshot שעליו אני עדיין לא יכולה לדבר".
כשעזבת את תפקידך כמנכ"לית משרד המדע עם כניסתו של השר אופיר אקוניס, אמרת: "נהייה מין שיח כזה, או שאתה איש אמון או שאתה איש מקצוע". למה התכוונת?
"לזה שגם בממשלות הליכוד הקפידו בעבר למצוא בתוך אנשי אמונם את גורמי המקצוע המתאימים. אני, למשל, כיהנתי כמנכ"לית של השרה אורית פרקש־הכהן בממשלת השינוי. לא הכרתי אותה כלל לפני שהיא הציעה לי את התפקיד, היא פשוט הבינה שהיא הגיעה למשרד מקצועי. היה ברור לשתינו מה המשמעותיות של משרת אמון, אבל זה לא אומר שזה או־או, אפשר גם וגם: גם איש אמון וגם איש מקצוע".
איפה תפסה אותך התקיפה באיראן?
"בבית, ביישוב כרמית שבנגב. גדלתי במרכז הארץ וכשהייתי מנכ"לית משרד המדע הבנתי שצריך לחזק את הנגב".
איך הילדים שלך מגיבים לאזעקות?
"שלושת ילדיי - בני 13, 10 ושבע - לא פוחדים, הם מרגישים בטוחים. קודם כל כי הם רואים שאנחנו רגועים ושנית הם יודעים במה אנחנו עוסקים ומבינים שהם בידיים טובות".
איך את צופה שהמלחמה תתפתח?
"לצערי נראה עוד תמונות של זירות כאלה. אמנם לא יצאתי למילואים בסבב הזה ולכן אני לא חשופה לנתונים כרגע, אבל מתוך הערכה והתבוננות מהצד אני חושבת שהיכולת של האיראנים לייצר מטחים כבדים נראית מאוד מוגבלת. ועם זאת, אני מעריכה שכמו החות'ים, גם הם ימשיכו להטריד את כל המדינה ככל שיוכלו וידאגו להשאיר אותנו במצב של כוננות בתקופה הקרובה".
