אחרי שבמשך שנים לימדו אותנו שנשים צריכות לאכול מעט ובעדינות, סרטונים שבהם נשים עושות "מוקבאנג" ואוכלות הרבה, בביטחון, ולפעמים גם בפה פתוח, הם לכאורה סיבה למסיבה. ה־Mukbang נולד בקוריאה. המונח משלב שתי מילים – "שידור" ו"אכילה" – שמסבירות את מהותו: אנשים שמתעדים את עצמם אוכלים, זוללים מול המצלמה. הטרנד נולד לפני לא מעט שנים, בוודאי במונחים של תופעות רשת, ולא רק שהוא לא נעלם – הוא כל הזמן משתכלל. היוטיוב, הטיקטוק והאינסטגרם מלאים בסרטונים כאלה מכל העולם, ומשפיענים ומשפיעניות שמתמחים בתחום מגיעים למיליוני צפיות לסרטון.
לתופעה נולדו עם השנים תתי־ז'אנרים, כמו מוקבאנג ASMR שבו שומעים בסאונד מוגבר במיקרופון את צלילי האכילה, שליקה, לעיסה, בליעה, ליקוק וחוזר חלילה. יש גם "אקסטרים מוקבאנג" שבו אוכלים כמויות עצומות – מגשי סושי ענקיים, המבורגרים עצומים עם צ'יפס ושתייה וכדומה. פיתוחים נוספים: "ספייסי מוקבאנג" שבו אוכלים אוכל חריף במיוחד, עם דגש על ראמנים חריפים, ו"לאקז'רי מוקבאנג" שבו אוכלים מול המצלמה מאכלים יוקרתיים ויקרים להחריד (ובעקבותיהם בתי בת ה־14 נכנסה למטבח וביקשה שאקנה קוויאר).
למה הם פופולריים כל כך? האפשרויות רבות. שמעתי טענה שצפייה באכילה מופרזת כזו, נטולת רסן וחשבון קלורי, מספקת לצופים ולצופות את הצורך לבלוס, בלי לאכול בעצמם. זה נימוק רלוונטי מאוד בתקופה שבה הרשתות מהללות במקביל, למרות הסתירה הפנימית, גם משטרי תזונה מוקפדים ודימויי גוף מסוימים. סיבה נוספת היא חברתית יותר: מדובר בסוג של ארוחת ערב עם חבר וירטואלי, סיטואציה אינטימית דרך המסך (עד כמה אינטימית? כן, קשה שלא לחשוב שהמרחק מצפייה מציצנית באכילה לא מנומסת לעניינים פיזיים אחרים כבר אינו גדול מאוד). ובמבט רחב יותר, גם הסרטונים האלה הם דרך מעניינת להיחשף למאכלים מתרבויות שונות בעולם, למטבחים ולמסעדות, וגם לאנשים.
אז לא פלא שיוצרות תוכן רבות מעלות סרטונים כאלה ומושכות מיליוני צופים ועוקבים, אבל במקרה שלהן החגיגה מקבלת עוד זווית. כאמור, הורגלנו לחשוב שכדי ליצור רושם טוב, למשל בדייט, עדיף להזמין כלום או סלט. לכן, לאפשרות לראות נשים אוכלות מול המצלמה מה, כמה ואיך שבא להן, יש אקסטרה משמעות. אני בטוחה שאני לא היחידה שמכירה נשים שעדיין לא אוכלות "מושחת" לצד בני זוגן או בחברה, ועושות זאת כמעט בסתר. האפשרות לראות נשים שמתנהגות הפוך מזה מול מצלמה הופכת בסופו של דבר להיות עוד אפשרות שהמוח שלנו מביא בחשבון: לנשים מותר לאכול בתאווה. מצד שני, התופעה מעוררת גם ביקורת: נשים - וגם גברים, כמובן - שאוכלות כמויות לא סבירות ו/או בקצב לא סביר, יכולות להעביר מסרים בעייתיים ובעקיפין לעורר או לעודד בעיות אכילה.
