האמת? מאז שהייתי ילדה קטנה חלמתי שתהיה לי אחות. לכן כשהגיעה אליי ההודעה במסנג'ר: "היי יפעת, נעים מאוד. אני אחות שלך לגירושין", כבר נעשה לי חמים בלב. אחחח... אחות! לרגע דמיינתי אותנו מחליפות בגדים, מקטרות על ההורים, מושכות אחת לשנייה בשיער. אבל כמי שגדלה רק עם שני אחים גדולים שחזרו מהכדורסל עם כל הארומה - למדתי לשמור על איפוק. שלפתי את הטון הרשמי ועניתי: "נעים מאוד, איך אוכל לעזור?".
היא ענתה שהיא עוקבת אחרי הטור שלי ורוצה להזמין אותי להרצאה שלה. רק בהמשך זרקה את הפצצה: היא בעצם מעולם לא התחתנה, אבל בעבר גרה עם בן זוג שלוש שנים ולכן מזדהה כגרושה. אני מודה שבשלב הזה רציתי להגיד לה: "וואלה, אחותי, הפתעת. בעצם, ולמה לך?".
כי אם יש משהו שגיליתי על התואר "גרושה" זה שהוא לא בדיוק משדר "יוקרה". מספיק להציץ בתגובות לטורים שלי כדי להבין איך אנשים מסוימים באמת תופסים גרושות: מפרקת משפחות; בוגדנית; גולד־דיגרית; צמאה לסקס. לא בדיוק תעודת כבוד לתלות בסלון. אז למה מישהי, שלא נאלצה למצוא את עצמה בקרקס שבו דוחפים לה לבית השחי דף מקופל ומבקשים ממנה לצעוד בבית הדין הרבני כאילו זה הקאט ווק של תצוגה במילאנו, תבחר ללבוש את התואר הזה מרצונה?
לקח לי קצת זמן עד ששאלתי אותה על כך. היא הסבירה שאישה בת 40 בלי ילדים שמכנה את עצמה רווקה, גם היא חוטפת - רק בכיוון אחר. בעיני רבים היא "רווקה מזדקנת", "בעייתית", "פגומה". מבחינתה, לחיות עם בן זוג באותה דירה שלוש שנים זה כמו נישואים לכל דבר, ולקרוא לעצמה "גרושה" נשמע עבורה הרבה פחות כואב מאשר "רווקה".
המקרה שלה גרם לי להבין: בחברה שלנו, מתברר, יש רק תואר אחד שאפשר לחיות איתו בשלום: "נשואה". כל היתר? נושאות עליהן מטען כבד. אפילו אלמנה סופגת. היא מיד תיחשב למסכנה, מורכבת, בעלת מטען.
עד היום אני נדהמת בכל פעם מחדש, איך אנשים שלא מכירים אותי כלל, רק את הסטטוס שלי, בטוחים שהם יודעים מי אני. אני "גרושה", ולכן אני זו שבטח פירקה את הבית, אני זו שבטוח בגדתי, אני זו שמחפשת ספונסר חדש שיפרנס אותי. מבחינתם, אני בטוח כמו "הגרושה" שהם באופן אישי מכירים. הרי זה לא יכול להיות אחרת.
אבל מה שמעניין באמת הוא מדוע אנשים ממהרים לעשות הכללות, ואת התשובה קלטתי רק ברגע שהבנתי שגם אני בעצמי נפלתי למלכודת הזאת. מאז שהתגרשתי הצהרתי שבחיים לא אצא עם רווק בלי ילדים. וכן, אני לא גאה בנימוקים שנתתי. גם אני אמרתי שאם גבר מעל גיל 40 נמצא בסטטוס הזה, זה בטח אומר משהו עליו וגם סביר שהוא לא יודע איך להתנהל עם ילדים או מבין מה זו בת זוג שיש לה ילדה.
וזה בדיוק העניין: אנחנו מתייגים כדי להגן על עצמנו, לא להיכנס מראש למערכת יחסים עם נורות אזהרה מהבהבות. הכול כדי לצמצם את הסיכוי שניפגע. הבעיה היא שזה בא על חשבון האמת הפשוטה: כל אדם הוא סיפור ייחודי בפני עצמו.
לרגע חשבתי לצטט את כריס מרטין, שאמר למעריצות הישראליות שעלו על הבמה: "עלינו להתייחס לכולם כבני אנוש שווים, לא משנה מהיכן הגיעו". רק שהוא ספציפית אידיוט. והרי מה כבר אפשר לצפות מסולן להקת רוק? אלה חיים בתחושה שהם אלוהים על קוק. אבל היי, אני לא רוצה לעשות הכללות.
