זה דווקא התחיל מבטיח. רשימת הצ'ק־ליסט התמלאה כמו טופס בינגו מנצח, והעובדה שמאחורי המאץ' עמדה גם מכרה משותפת - הרגישה כמו זינוק למרוץ עם פור של דקה: הפודיום כבר נצנץ באופק.
אלא שמהר מאוד הגיעה הדעיכה עם כל הערה קטנה שלו. פה ביקורת, שם "הארה". בין אם זו נזיפה על שאלה ששאלתי, אי־שביעות רצון מהאופן שבו אני מתנהלת עם הנייד או סתם דחף בלתי נשלט להוכיח לי עד כמה אני טועה.
נשמע כאילו יצאנו לפחות לכמה דייטים, נכון? אז זהו. שלא. האמת היא שכל "הקשר" הזה התרחש בחצי שעה בלבד. אה. וגם רק דרך הווטסאפ. אפילו לא שיחת טלפון, רחמנא ליצלן.
בערך במשפט השלישי בהתכתבות הוא ציין שהוא אבא לשלושה. אני, בנאיביות של מישהי שמאמינה בשיח בסיסי, שאלתי "בני כמה?". במקום תשובה, קיבלתי הודעה קולית: "וואו יפעת, ממש לא בא לי שזה יהיה בינינו כמו ראיון עבודה. בא לי שהשאלות יהיו מגניבות יותר, כמו 'מה הצבע האהוב עליך? או 'מי גיבור־העל הנערץ שלך?'". אז אדום וסופרמן, ברור. וכן: כבר אז הרגשתי שבא לי לעוף. מהשיחה.
ועדיין, בחרתי לא לתת גז עם הגלימה. כמו שידידי סופרמן נוהג לומר: שווה לתת הזדמנות שנייה. אבל מיד אחרי זה הוא כתב שהוא שם לב שאין אצלי וי כחול, שיש לו הרבה מה לומר בעניין (רמז: לא דברים טובים) ושנדבר על כך בהזדמנות. במילים אחרות: כבר קבע לי שיחת נזיפה נוספת. ואז, כקינוח, הגיע מונולוג ארוך על טור שכתבתי עם שלל נימוקים על מה שהוא לא מסכים. ואני? הרגשתי כמו תלמידה שנכשלת במבחן שלא ביקשה להיבחן בו כלל.
המקרה הזה התרחש לפני זמן מה, אבל צף אצלי לאחרונה, כשצפיתי בפרקים הראשונים של "חתונה ממבט שני". ליתר דיוק, ב"ירח הדבש" של עורכת הדין ירדן שלומי ומר גונדר שרון שואן. כשהשניים נפגשו לראשונה בחופה, הניצוצות שעפו דרשו כמעט מטף כיבוי. התאמה מושלמת. כמו חוק וסדר. כמו אזיקים ליד. אבל למחרת היא כבר קבעה שהוא חייב לעשות בוטוקס, כי היא פחות משתגעת על הקמטים בפניו, בעוד שהוא הבהיר לה שהוא פחות אוהב אותה דומיננטית, מעדיף את הצד הרך שבה ומבקש שהיא תביא אותו יותר לשולחן. ראיתי איך הוא מתכווץ, איך היא מתכווצת, והתכווצתי יחד איתם.
כי אין דבר מכבה יותר מלהרגיש שמישהו מנסה לערוך אותך. להשאיר רק את החלקים שהוא אוהב, ולרטש את מה שלא. על אחת כמה וכמה כשזה קורה מיד בתחילת הקשר. ולמרבה הצער, זה סימפטום נפוץ במיוחד בפרק ב'.
מצד אחד, אנחנו מגיעים עם לא מעט שנות ניסיון, יודעים היטב מה אנחנו מחפשים ועל מה אנחנו לא מוכנים להתפשר. לכל זה מתווספת גם תרבות השפע שגורמת לנו לחשוב על בן או בת זוג פוטנציאליים כמו מנה בהרכבה: אני אקח גוף משגע עם אינטליגנציה, שנינות וטופינג של רכות, רק בלי עקשנות ובצל בבקשה.
מהצד השני, אנחנו הרבה יותר שלמים עם מי שאנחנו, מקבלים את כל הרבדים שלנו באהבה וחוטפים אלרגיה בכל פעם שמישהו מנסה "לשפצר" אותנו. אנחנו כמהים למישהו שיעוף איתנו בזוגיות וחרדים ממישהו שמאיים לקצץ לנו את הגלימה, רק שלעתים אנחנו מתקשים לראות איך גם אנחנו אוחזים במספריים וגוזזים לאדם שמולנו את הכנפיים, עוד לפני שהספיק להראות לנו איך הוא בכלל ממריא.
