באחד בספטמבר 2013, כאשר מלי הגיעה עם בתה המאומצת פז (אז בת שמונה) לבית הספר ״התומר״ בנס ציונה, היא שפשפה את עיניה בתדהמה. ילדה חדשה – אחר כך תגלה שקוראים לה מיכל (אז בת תשע) – עמדה עם אמא שלה ברחבת בית הספר והתבוננה בעיניים סקרניות. ״לא הפסקתי להסתכל עליה״, נזכרת מלי. ״ראיתי את הילדה שלי מתחברת אליה באותה שנייה, מחזיקה לה את היד ומושכת אותה לכיוון הרחבה כדי לרקוד. הסתכלתי על שתיהן ביחד, ובעיקר על הילדה החדשה, והרגליים שלי לא החזיקו אותי. הרגשתי שאני חייבת לשבת. הבנתי שמשהו גדול קורה פה. שלפתי את הטלפון והתחלתי לצלם את שתיהן רוקדות יחד. כל זה קורה כשהאמא של הילדה החדשה עומדת לצידי, מדברת איתי, מתחילה לספר לי את כל הסיפור שלה, ואני בכלל איבדתי אותה ואת מה שסיפרה לי. העיניים שלי היו רק על הילדה שלה. הכול סביבי נאטם. לא שמעתי אף אחד. לא ראיתי אף אחד מלבד הילדה הזו. התמקדתי בה והייתי המומה ממה שאני רואה״.
מה הדהים אותך?
"תנועות הגוף. זה הרגיש כאילו מישהו דמיוני, בלתי נראה, מדריך את שתי הבנות שלנו. לא היה מולן כמובן אף אחד, הן עשו את אותן התנועות בלי שום תיאום. והן נראו אותו הדבר, אף על פי שלפז, הילדה שלי, יש עיניים בצבע דבש ולמיכל יש עיניים כחולות והיא יותר מתולתלת. האף והפה היו אותו דבר. זה לא עזב אותי".
האימוץ של מיכל: "הפסקתי לספור כמה הפלות היו לי"
בבוקר ההוא הגיעו אילת ובעלה, ההורים של מיכל, הילדה החדשה, במצב רוח טוב במיוחד. אחרי שנתיים מאתגרות בבית ספר יסודי ברמת גן, העיר שבה התגוררו, חיפשה אילת בית ספר אחר, שיכיל ויקבל את העיכוב ההתפתחותי של בתה ויעניק לה חום ואהבה. כל בתי הספר שאליהם פנתה סירבו מסיבות ביורוקרטיות ואחרות. בסוף מישהו סיפר לה על בית הספר היסודי בנס ציונה ששייך לחינוך המיוחד ומקבל ילדים גם מערים אחרות. היא הלכה לראות אותו ונשבתה בקסמו של צוות ההוראה החם. ״ידעתי שזה בית ספר שיתאים לבת שלי״, היא נזכרת עכשיו בחיוך. ״הייתי מוכנה להביא אותה לשם מרמת גן״.
מלי: ״הלכתי ליועצת ולמורה, למי לא פניתי? וכולם אמרו לי, 'מה הסיכוי שהן אחיות?׳, אבל אני ידעתי וקבעתי: 'הן אחיות'"
ואז את מגיעה ליום הראשון, ואישה זרה בוהה בבת שלך בתדהמה.
אילת: ״מלי אמרה, 'אני אימצתי אותה', ואני עניתי שגם אני אימצתי אותה, וזהו״.
מלי: ״רציתי למשוך זמן עם האישה החדשה הזאת שעומדת לידי, כדי לשאול אותה אם היא לא רואה את מה שאני רואה".
אילת: ״אחרי כמה רגעים על הרחבה מלי אמרה לי, ׳אפשר לשאול שאלה אישית?׳, ובעלי בא לשמוע גם. היא מיד שאלה, ׳תגידי, יכול להיות שהבנות שלנו אחיות?׳. בעלי שאל את מלי מתי הבת שלה נולדה, ומיד אמר שכנראה לא, כי אנחנו ידענו שהבת שלנו היא הילדה האחרונה של האמא הביולוגית שלה. ואז בעלי הלך לחפש את הילדה של מלי ברחבה ושאל איך היא נראית״.
מלי: "אני אמרתי לו, ׳חפש את הילדה שלך, אבל לא עם הבגדים שהיא יצאה איתם מהבית'״.
אילת: ״הוא נעמד ליד איזו ילדה ולא היה יכול לזוז. הוא היה בהלם".
אילת (53), שביקשה לא לחשוף את שם משפחתה, נולדה ברמת גן ושם חיה עד היום. היא אמא במשרה מלאה של מיכל ושל רון (28), גם הוא ילד מאומץ, כיום מאמן כושר שגר בתל אביב.
את יורם, בעלה, הכירה בגיל 20 בחופשה עם חברים משותפים בכנרת. כשהייתה בת 22 התחתנו. כשלא הצליחה להרות, התחילה טיפולי פוריות. ״עד גיל 27 הייתי בקבע, באכ"א, וכשהלכתי לרופא של הצבא הוא אמר, ׳הכול תקין, אין לך מה להילחץ׳. אחרי שנתיים הוא שלח אותי לאיכילוב והייתי מגיעה לשם לבדיקות ולטיפולים. כל ההריונות שלי נפלו, ולא מצאו שום סיבה. גם בבדיקות הגנטיות הכול היה תקין. אחרי ההיריון החמישי שנפל הפסקתי לספור״.
אחרי שבע שנות נישואים וטיפולים צפתה אילת בכתבה בטלוויזיה על ילדים שמחפשים הורים מאמצים. ״בעלי ואני הסתכלנו אחד על השני והבנו שזה הכיוון. למחרת היינו בשירות למען הילד והתחלנו תהליך ומבחני אישיות וסדנת הורים לקראת אימוץ. עבדתי אז במחלקת שירות לסטודנט באוניברסיטת דרבי, ויום אחד התעלפתי במהלך העבודה. יורם לקח אותי לבית החולים והתברר שאני צריכה לעבור ניתוח חירום בגלל ציסטה בקוטר של 13.5 ס״מ בשחלה השמאלית. הורידו את הציסטה ואת השחלה. כשאני על מיטת הניתוחים יורם קיבל טלפון: 'יש לנו ילד'. עבר שבוע עד שהגענו לשירות למען הילד כשאני אחרי תפרים, וכך רון, שהיה בן חמש, הצטרף לחיים שלנו. כשהוא היה בן שמונה וקצת אימצנו את מיכל, שהייתה בת שנה וחצי".
האימוץ של פז :"החלטתי שאני מקדישה לה את חיי"
מלי (63), שביקשה גם היא לא לחשוף את שם משפחתה, פנסיונרית שעבדה במעבדה אלקטרונית של המשפחה, נולדה וגדלה ביבנה, שם היא מתגוררת גם היום. בגיל 26 נישאה, ולאחר ניסיונות כושלים ללדת החלה בטיפולי פוריות, אבל הם לא צלחו. כשהייתה בת 43, אחרי תהליך אימוץ שארך שלוש שנים, אימצה את פז, שהייתה אז בת חודש. ״באותה תקופה עזרתי לאחי לגדל את הילדים שלו כי אשתו חלתה״, היא משתפת. ״לימים אשתו נפטרה. כשאימצתי את פז, שיתפתי אותם בתהליך. היה לי חשוב שלא ירגישו שאני נוטשת אותם. עד היום אני מחוברת מאוד לאחיינים שלי״.
לפני 15 שנה התגרשה. "החלטתי שאני מקדישה את כל חיי לפז, ועד היום לא חיפשתי בן זוג״, היא מחייכת. ״בעקבות הטיפול בפז, שהיו לה עיכובים התפתחותיים, הייתי בסטרס והמצב הבריאותי שלי התרופף מעט. לכן יצאתי לפנסיה".
פתרון התעלומה: פגישה בשירות למען הילד
בחזרה אל שנת 2013. מאז אותו מפגש, מלי לא הצליחה להניח למחשבות על הדמיון המדהים בין בתה ובין הילדה החדשה בבית הספר. ״שלושה חודשים התבשלתי בעצמי, והבטן שלי התהפכה״, היא משחזרת. ״כל הזמן הגעתי לבית הספר כדי לתעד את הילדה החדשה בכל מיני מצבים עם הבת שלי. הייתי בטוחה שהן אחיות. הלכתי ליועצת ולמורה, למי לא פניתי? וכולם אמרו לי, 'תניחי לזה, הן לא אחיות'. אף אחד לא היה איתי. כולם אמרו, 'מה הסיכוי שזה נכון?׳, אבל אני ידעתי וקבעתי: הן אחיות. ממש ככה. בסוף המורה שלהן אמר, ׳לכי תעשי בדיקת די־אן־איי ותוכלי לרדת מזה׳".
במסיבת חנוכה הכיתתית החליטה מלי לדבר עם אילת. ״ניגשתי אליה, וכל מה ששמרתי בבטן שלושה חודשים החלטתי לפתוח. שיתפתי אותה במה שאני מרגישה. לי היה מידע של ממש על האמא הביולוגית ועל המוצא שלהן".
מלי: "תשאלי כל מאומץ בוגר מה הוא הכי רצה לדעת, והוא יגיד שהוא רצה לדעת מי האדם בעולם שהוא דומה לו. כשהן גילו שהן אחיות, זה נתן להן המון שקט"
אילת: "המוצא שלהן היה מיוחד, ולכן גם אני התחלתי לחשוב שיש משהו בדבריה. עשינו וי על אותו המוצא של האמא, של האבא, וגם היה לנו מידע דומה על הסבא. היה הבדל אחד: מלי ידעה על מספר ילדים שנולדו לאותה אמא ביולוגית. אני, כאמור, לא ידעתי שאחרי הבת שלי נולדה עוד ילדה שגם נשלחה לאימוץ ושהיא עשויה להיות הבת של מלי".
איך פתרתן את התעלומה?
"החלטנו שאני אתקשר לעובדת הסוציאלית מהשירות למען הילד ואספר לה את הסיפור. היא אמרה, ׳אני אבדוק ואחזור אלייך תוך שבוע׳. עברו חודש־חודשיים, שאלתי מה קורה, והיא אמרה לי, ׳בודקים׳. בפברואר היא ביקשה שאגיע לפגישה. ישבנו בחדר – אני ובעלי והעובדות הסוציאליות שלנו - והן אמרו: ׳בניגוד לכל הפעמים שאנשים חשבו שהם ראו את האחות של הבת המאומצת שלהם, הפעם הן באמת אחיות. זה לא קרה לנו אף פעם׳".
מלי: "הן אמרו, ׳המציאות עולה על כל דמיון׳".
איך הרגשתן?
מלי: "את לא יודעת איזו מתנה זו הייתה לילדה שלי. עבורנו זו הקלה גדולה שהן לא לבד במסע החיים".
מה חשבו בסביבה על הסיפור הזה?
אילת: "הבן שלי עף על זה. חברים שלו שאלו אותו מי זו פז, והוא ענה, 'זאת אחות של אחותי', והם לא הבינו בהתחלה. הוא הסביר והוא מפרגן לה מאוד. הוא אמר לה שכיף לה שהיא גדלה עם אחות שלה. זו מתנה לשתיהן. זה הקל עליהן בהבנה של מה זה אימוץ וגם בהבנה שיש מישהי שנראית כמותן. תשאלי כל מאומץ בוגר מה הוא הכי רצה לדעת, והוא יגיד שהוא רצה לדעת מי האדם בעולם שהוא דומה לו. כשהן גילו שהן אחיות, זה נתן להן המון שקט".
שתיהן אובחנו על הרצף האוטיסטי בגיל מאוחר יחסית, במקביל. איך זה קרה?
מלי: ״פז אובחנה בגיל 16. במשך שנים אמרתי לרופאים שיבדקו אותה, וכולם אמרו לי שיש לה איחור התפתחותי, אבל אני גידלתי לאחי שלושה ילדים ויודעת מה זה שלבים של תינוקות מרגע הזחילה. אצל פז ראיתי בעיות מהגיל הזה ומשם התחלתי לרוץ. הרשויות נתנו לי אבחון רק בגיל 16 ולא חידשו לי שום דבר. את הבדיקה המקיפה עשיתי על חשבוני. הסטטיסטיקות מגלות שבנות על הרצף מאובחנות בגיל מאוחר כי הן יותר תקשורתיות ושופעות אהבה. היה לי חשוב שהיא תאובחן כדי שתקבל את הזכויות שמגיעות לה. עד היום אני לא כל כך משתמשת במושג הזה, אוטיזם, כי זה לא שינה לי שום דבר. כשאת מחכה לילד כל כך הרבה שנים ופתאום את מקבלת ילד מיוחד, זה אגרוף בבטן, אבל את החוויה עצמה חווינו על בסיס יומיומי ואנחנו עדיין חווים".
אילת: "מיכל קיבלה את האבחון כמה חודשים אחרי פז. ידענו שהיא לא כמו כולם, אבל לא ידענו שהיא ברמה כזו. היה קרוב משפחה ששאל אותי 'אפשר להחזיר?'. ומה אם הייתי יולדת? זה מה שיצא בהגרלה. אז יש קושי ומתמודדים עם זה. אני זוכרת שאיזושהי רופאה אמרה לנו, 'זה בגלל שהיא מאומצת'. מה זה קשור? שנה וחמישה חודשים היא הייתה באיזה מקום, איך זה קשור לכך שבגיל תשע היא אומרת 20 מילים? היא ידעה לומר 'אבא', 'רון', 'אוכל'. היא לא ידעה להגיד, 'אני רוצה לאכול, אני רעבה'. היא הייתה מתבאסת על עצמה שהיא לא מצליחה לדבר".
מה שלומן היום?
"היום הן לא סותמות את הפה ולא מפסיקות לדבר. מיכל מאוד מודעת לכך שהיא על הרצף. לא מזמן היא ראתה ילדה במעלית במלון ואמרה לה, ׳את יפה׳. הילדה הסתכלה עליה כאילו היא נפלה מהירח. היא אמרה, 'אמא, החמאתי לה, למה היא לא אמרה לי תודה?'. אמרתי לה, 'ילדים לא תמיד מבינים'. היא ענתה, ׳נכון, הם לא מבינים מה זה להיות אוטיסט׳. בזה היא פתרה את זה. היא מבינה שהיא לא כמו כולם ומתקשרת קצת אחרת וזה בסדר ונורמלי. זאת היא".
מלי: "זה מקל עליהן שהן אותו דבר כמעט. הן מבינות את העולם ביחד. כאשר קשה לאחת, השנייה תומכת בה. אני שומעת את שיחות הטלפון שלהן והן מעודדות אחת את השנייה. הן היו משענת זו לזו ובמידה רבה עזרו אחת לשנייה להתקדם ולצמצם פערים התפתחותיים. הן מרימות אחת את השנייה כל הזמן וקוראות אחת לשנייה 'אחותי'. אני שומעת את זה ומתרגשת. קרה להן נס. זה הנס שלהן. אני רק מצאתי אותו״.
תיק האימוץ: פתחו, אבל לא חיפשו את המשפחה
מיכל (21) ופז (20) עדיין לומדות בבית הספר שבו נפגשו, ויסיימו השנה את כיתה י״ד. בקרוב שתיהן יעברו לגור יחד בדירה בקהילה.
את תיק האימוץ שלהן פתחו לפני שנה. עורכת הדין שייצגה אותן מטעם השירות למען הילד בבית המשפט קראה למקרה הזה ״אורה הכפולה״.
מלי מסבירה שכשמיכל הגיעה לגיל 18 היא לא יכלה לפתוח את תיק האימוץ, כי הייתה בקשר עם פז, שעוד לא מלאו לה 18. ״היא הייתה צריכה לחכות שפז תהיה בת 18, ואז הן הלכו לשירות למען הילד ביחד ופתחו את תיק האימוץ כדי לשמוע את הסיפור, כמה אחים הם ולמה מסרו אותן, וזה הספיק להן".
אילת: "מיכל אמרה, ׳את אמא שלי, מי שילדה אותי לא נחשבת אמא, כי היא לא גידלה אותי׳".
הן רצו לפגוש את האמא הביולוגית?
מלי: "לפז לא היה דחוף לפגוש אותה".
אילת: ״מיכל אמרה בהתחלה שזה לא מעניין אותה, ואחרי חצי שנה, תוך כדי הצילומים לסרט, היא פתאום כן רצתה. כיוון שהיא בדיוק נכנסה לכיתה י״ד אמרתי לה שזה לא מתאים כרגע, כי זה להתרגש מהסרט, להתרגש מסיום הלימודים וגם האימוץ, זה יותר מדי. היא חשבה רגע ואמרה, 'את צודקת, אני משחררת'. עוד כמה שנים, כשהיא תרצה, אני איתה, אבל לא כרגע״.
סיפורן של הילדות ואמהותיהן מתועד ב״עוד אחת כמוני״, סרט של ציפי ביידר (ראו בהמשך) שיוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב (27.5 ,29.5) וישודר בהמשך ב־HOT VOD ,HOT8 ו־NEXT TV. ביידר, בעצמה ילדה מאומצת, הכירה את אילת דרך עמותת ״משפחתא״ שהוקמה על ידי הורים מאמצים כדי לסייע ולקדם את האימוץ בישראל. כששמעה את הסיפור, אמרה: ׳אני חייבת לעשות על זה סרט׳, ואילת ענתה: ׳רק כשיהיו בנות 18׳. לפני שלוש שנים נפגשו שוב ויצאו לדרך. הסרט המרגש נפתח בצילום ההוא מהיום הראשון שלהן בכיתה ג׳, שצילמה מלי מהסלולרי שלה. ״תיעדנו את המפגשים בין מיכל ובין פז במצלמות הפרטיות שלנו כל השנים״, אומרת אילת. ״לא הכנסנו צוות טלוויזיה כשהן היו צעירות. כשגילינו שהן אחיות, אמרנו שנעשה על זה סרט. לא ידענו איזה סרט הוא יהיה, אבל היה ברור שנעשה משהו״.
מלי: ״ידעתי שאני רוצה שציפי תביים כי היא מאומצת ולכן תעשה את הסרט בשיא הרגישות. רק ילד מאומץ יודע ומרגיש מה נכון״.
אילת: ״גם מיכל וגם פז הן ילדות מיוחדות, והרגישות היא קריטית. היה לי חשוב שהיא תדע להכיל אותן״.
מה חשבו הבנות על הרעיון לצלם סרט על הסיפור שלהן?
אילת: "הן התרגשו מאוד. הסברנו להן שאסור לדבר על זה ולספר לחברים. רק עכשיו, כשיש חשיפה, הן התחילו לדבר".
מלי: "פז אמרה לי 'את האמא שלי ולא מעניינת אותי מישהי אחרת'. היא לא רוצה להמשיך ולהכיר את השושלת הביולוגית שלה, מאיפה היא באה, מי האחים והאחיות שלה, מה קרה לאמא ולמה היא מסרה אותן".
הן מדברות על העתיד? על רצון באהבה ובזוגיות?
מלי: "פז רוצה להביא ילד לעולם, ואני הסברתי לה את המורכבות, כי היא לא תוכל לגדל אותו כמו שצריך. נתתי לה את הדוגמה של האמא הביולוגית".
אילת: "מיכל רוצה עשרה ילדים. יום אחד היא אומרת לי, 'אני אעשה פונדקאות או שאאמץ'. אמרתי לה, 'את עוד קטנה, קחי את הזמן'".
הבמאית, ציפי ביידר, שמצאה את אחיה הביולוגי: "זו המתנה הכי גדולה"
ציפי ביידר (51), במאית הסרט, היא מנהלת המחלקה הדוקומנטרית בקסטינה תקשורת, נשואה, אם לארבעה ובעצמה מאומצת מגיל עשרה חודשים. ״אילת ניגשה אליי בכנס של עמותת 'משפחתא' ואמרה לי: 'יש לי סיפור מטורף, אבל אני אוכל לספר לך אותו בעוד חמש שנים'", היא מספרת.
הבמאית ציפי ביידרצילום: עדי אורניוחיכית.
"אכן, אחרי חמש שנים שמעתי את הסיפור וחשבתי שצריך לעשות על זה סרט. כדרמה דוקומנטרית זה היה מעניין וזה גם קצת דומה לסיפור שלי. גם אני מאומצת וגדלתי כבת יחידה. בגיל 27, אחרי שנהייתי אמא בעצמי, פתחתי את תיק האימוץ שלי וגיליתי אח ביולוגי שגדול ממני בשנה, מאותם ההורים. נפגשתי עם אמי הביולוגית, אחי הגיע לפגישה, וזה היה מרגש. זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. זה היה המנוע והדרייב שלי לספר סיפור כזה. יש משהו בביולוגיה של אחים – ביני ובין אחי יש את ההרגשה הזו של חיבור בטן, שאנחנו מבינים אחד את השני בלי לדבר. אף על פי שכל אחד גדל בחיים אחרים לחלוטין, יש משהו במימיקה, בתנועת הגוף, בהרגשה. כשאני מדברת איתו אני לא צריכה להסביר לו, ולא משנה שהכרנו כשהייתי בת 27. אנחנו מדברים, נושמים וחושבים אותו דבר. זה הכוח של הביולוגיה. אחרי כמה שנים גילינו שיש לנו גם אחות ביולוגית, ואני מדברת איתה כאילו אני מדברת עם עצמי".
