סיפורה של הדס תלבי־ערק (47), מנהלת פרויקטים במערכות מידע, נשואה, אם לארבעה (24, 22, 16, 9) וסבתא לשתיים, מתגוררת בחדרה:
"כשראיתי את עצמי במדי מילואימניקית במראה, העיניים שלי זרחו. הרגשתי סגירת מעגל, שאני ממשיכה את דרכו של ינון אחי. אם ינון היה יודע שהתגייסתי למילואים 26 שנה אחרי השחרור, הוא היה צוחק מההפתעה, אבל בטח גם מתמלא סיפוק. הלוואי שיכולנו לעשות מילואים ביחד.
נולדתי למשפחה דתית בת שישה ילדים וגדלתי בראשון לציון ובפתח תקווה. כשאחי ינון היה בן 15 הוא עבר לפנימייה צבאית, כך שנשמנו צבא בבית. כשהוא התגייס, הגעתי לכל הטקסים: סיום קורס קצינים, קבלת דרגה. הערצתי אותו! כשמלאו לי 15 עברתי לחברת הנוער בקיבוץ עין צורים. בצבא הייתי מ"כית בנות בטירונות ובהמשך מש"קית של מורות חיילות. הייתי ממש מורעלת ורציתי להישאר בקבע. שובצתי כפקידת שלישות בגדוד רותם של גבעתי, ואחרי שנה, לקראת החתונה, השתחררתי מצה"ל.
אחרי לידת הילד השלישי, בן זוגי ואני עבדנו כמדריכים בפנימיית נוער בחדרה. רציתי להחזיר את מה שקיבלתי בעין צורים. אחר כך התגלגלתי לעבודה במערכות מידע, שבה אני עובדת עד היום.
"מדי א' מהשירות הצבאי עברו איתי את כל הדירות והיו מוכנים עם כומתה סגולה, סיכות על הדש ועט בכיס. הייתי בהיכון שנים רבות"
לאורך כל השנים, מדי א' מהשירות הצבאי עברו איתי את כל הדירות והיו מוכנים עם כומתה סגולה, סיכות על הדש ועט בכיס. הייתי בהיכון שנים רבות. לפני כל מעבר דירה בן זוגי אמר: 'נו, תיפטרי מהם, את לא צריכה אותם', ואני עניתי: 'לא, לא, אני רוצה לראות אותם מול העיניים'. לפני שש שנים התחלתי להתנדב במשטרת ישראל וכך זכיתי ללבוש מדים אחרים.
בינתיים ינון התקדם בתפקידים ונהיה סא"ל. לפני שש שנים הוא השתחרר מצה"ל והיה מורה לחינוך גופני. ב־7 באוקטובר הוא גויס למילואים. לא דאגנו לו, כי הוא היה בפיקוד דרום.
רציתי גם אני להתגייס למילואים, אבל לא יכולתי, כי בן זוגי גויס (וכבר עשה 500 ימי מילואים בצפון ובעזה). בנוסף, הבת שלנו, שגרה בנהריה והייתה אז בהיריון, עברה אלינו עם בעלה ובתה בגלל הטילים מלבנון. למרות זאת הצטרפתי לקבוצות פייסבוק בנושא מילואים וחיפשתי מידע בנושא.
בערב שבת, 19 באפריל 2024, אחי היה במשמרת בבסיס. מסיבה שלא ידועה לנו, הוא יצא מהבסיס, אנחנו לא יודעים לאן. הוא שמר שבת, אז כפי הנראה זה היה משהו חשוב. בשבת בבוקר הטלפון צלצל. אבא שלי אמר: 'הדס, יש פה חיילים', ולא הבנתי על מה הוא מדבר. אחותי לקחה את הטלפון ואמרה: 'ינון נהרג בתאונת דרכים'. הייתי בשוק. רק ב־30 למותו, כשראיתי את המצבה, עיכלתי שהוא איננו. הוא היה בן 52 והותיר אחריו אישה ותשעה ילדים. מאז אותה שבת אני בוכה.
בחודש מאי האחרון בן זוגי סיים מילואים. ואז, יום אחד הגיעה אליי הצעה למילואים כאחראית משאבי אנוש של גדוד בבסיס פתוח. הודעתי בעבודה שגויסתי למילואים. אמנם היו לי מדי א' בארון, אבל חתמתי על מדי ב' באפסנאות, ותוך שנייה נהייתי חיילת. במשפחה המורחבת היו כאלה שהתפלאו, אבל תכלס כולם פרגנו לי. החברים שלי היו בטוחים שאני צוחקת, עד שהם ראו אותי על מדים והבינו שזה רציני.
החיילים סביבי היו בהלם שאישה בגילי מתלהבת ללבוש מדים. אני לא מסתובבת בבסיס ומספרת שאני סבתא, אבל לפני כמה ימים, כשהנכדה שלי חגגה יום הולדת שנתיים, סיפרתי על זה במשרד. כשאני בבסיס אני מרגישה בת 22, אבל כשאני חוזרת הביתה לנכדות ולילדים שלי, אני חוזרת למציאות.
לפני חודש אזרתי אומץ ופרסמתי פוסט בקבוצת הפייסבוק 'פוטושופ חכם' וביקשתי שיחברו בין תמונה שלי ושל אחי במדים, כי לא זכינו להיות יחד במילואים. הרבה אנשים נענו לבקשה ושילבו אותנו יחד בפוטושופ. לראות את שנינו יחד במדים, זה היה וואו. כמות התגובות החיוביות מאנשים שהכירו אותו הדהימה אותי. זה מה שהיה חסר לי, כי השבעה הייתה קצרה - ישבנו פחות מ־24 שעות כי בדיוק היה ערב פסח. היו נשים שכתבו בתגובות: 'אנחנו גם רוצות לחזור לשירות צבאי, ספרי לנו איך עשית את זה'. המלצתי להן להצטרף לקבוצת הפייסבוק 'מילואים' ולחפש שם".
שורה תחתונה: "כדי שחלום יתגשם, צריך לדמיין אותו קורה במציאות ולעשות צעדים קטנים בכיוון. חלומות לא מתגשמים, חלומות מגשימים".
