איך זה ששני אחים (או שלושה או חמישה) שנולדו לאותם הורים, הם שונים כל כך? הרי אומרים שאופי מתעצב משילוב של גנטיקה וסביבה, אז אם היו להם אותה סביבה ואותה גנטיקה, איך זה קרה?
בגנטיקה לא נדון כאן, אם כי ברור שכל ילד מקבל מקבץ גנים שונה מכל אחד מההורים. אז מהי הסביבה? הסביבה הראשונית היא הבית, והבית הוא אותו בית, לא? אז זהו, שלא בדיוק. הרי גם ההורות שלנו משתנה עם השנים. בילד הראשון אנחנו די קלולסים, ומטבע הדברים עושים את כל הטעויות. עם השני אנחנו מנוסים יותר, אבל צריכים להתחלק בין פעוט תובעני לתינוק צווחני. והשלישי, אומרים שהוא מגדל את עצמו כי אנחנו עייפים ומותשים, ובעיקר כי אנחנו כבר מבינים ששום דבר זה לא סוף העולם - עוד עוגייה, עוד פרק או שילך לישון מאוחר יותר. אבל אלה לא רק השינויים שאנחנו עוברים כהורים, אלא גם השינויים שעוברת המשפחה כולה: הולדת אחים והתרחבות המשפחה. לא רק אופי הילדים משפיע, אלא גם המיקום של כל אחד מהם במשפחה.
עצרו רגע וחשבו על עצמכם - איפה אתם ממוקמים בסדר הלידה במשפחה שלכם? האם בזכות העובדה שאתם בכורים/ אמצעים/ צעירים פיתחתם תכונות ויכולות מסוימות, שונות מאלה של האחים שלכם? למשל, האם דרשו מכם לקבל אחריות על האחים הצעירים, ונהייתם אנשים שמקבלים אחריות על כולם? האם נשארתם אחרונים בבית עם ההורים, ועד היום אתם דואגים להם יותר מכולם?
זו הכללה גסה, וברור שלא בכל המשפחות ילדים בכורים, אמצעים וצעירים מפתחים תכונות דומות. מה שחשוב לנו כהורים הוא להיות ערניים להשפעה שלנו על כל אחד מהילדים בכך שאנחנו נותנים להם יחס שונה בשל מיקומם במשפחה, ומעודדים בלי כוונה רעה יחסים פחות טובים ביניהם, למשל במשפטים הבאים:
"היא קטנה, תוותרי לה"
התינוקת רוצה את הבובה של אחותה הגדולה. "תני לה", אנחנו מבקשים. חשוב לנו ללמד את הבכורה, שגדלה עד כה בתחושה שהכול שלה, לחלוק. אבל ככל שאנחנו חוזרים על המשפט הזה, גם כשהקטנה כבר בגיל שהגדולה הייתה כשהיא נדרשה לוותר לראשונה, זה כבר מקבע דפוס. יש גדולה שצריכה תמיד לוותר, ויש קטנה שתמיד מוותרים לה. הדפוס הזה עלול ללוות אותן לא רק כאן ועכשיו אלא בכלל בחיים. הגדולה עלולה תמיד לוותר (על הכול, לכולם, כדי לְרצות), והקטנה עשויה תמיד לדרוש שיוותרו לה (על הכול, מכולם).
לתשומת לבנו: לא לקבע תפקידים במשפחה. חשוב ללמד דרכים לחלוק בצעצועים (תור־תור למשל) ולִפנות פחות בדרישה לילד מסוים ("את תוותרי לה"), ויותר לכל הילדים יחד ("אני סומכת עליכן שתסתדרו").
"מי מגיע ראשון למקלחת?"
המשפט הזה ודומיו משרתים אותנו פעמים רבות בטווח הקצר, כי הם גורמים לילדים לעשות את המטלה מהר (כדי לנצח). התוצאה: אנחנו מעודדים תחרות בין האחים. תחרות זו עלולה לבוא לידי ביטוי במילים לא יפות, בהרמת יד או ב"הכשלות" קטנות מאחורי גבנו (מישהו שם למישהו רגל כדי לעכב אותו ולהגיע ראשון). בנוסף, אם יש פער גדול בין האחים ביכולות הפיזיות, זה שגדול, מהיר ואתלטי יותר, תמיד ינצח, והשני יישאר עם תחושת החמצה וכישלון שימשיכו ללוות אותו, בעיקר ביחסים מול אחיו.
לתשומת לבנו: לא לעודד תחרות! העולם תחרותי מספיק, והבית צריך להיות המקום הבטוח שבו לא מדרגים אותי לפי ההישגים שלי. רוצים לדרבן את הילדים לפעולה? לא על חשבון היחסים ביניהם והאווירה במשפחה. תעשו טבלה עם תורנות מקלחת, משחק עם שיר לסידור הצעצועים ועוד רעיונות יצירתיים.
"הוא הולך לכדורגל, אז אתה תלך לכדורסל"
הצד השני של עידוד תחרות, שגם הוא מוקצן, הוא קיבוע טריטוריות. כאשר בבית שלנו יש מקום רק לאחד בכיסא הזה (היא החכמה, הוא הצייר, היא הכדורגלנית, "אמא הסעות", "אבא בשלן"), גם כאן נוצרת אווירה של נוקשות וחוסר גמישות. אם אחי הוא ה"חכם" של המשפחה, אז מי אני? יחשוב האח השני, ואולי יתיישב על כיסא הבדרן. אם אני ה"חכם" של המשפחה, יחשוב הראשון, מה אעשה אם קיבלתי 60 במבחן? כדאי לי להסתיר אותו מההורים - כי אם אני לא ה"חכם" בעיניהם, אז מי אני?
לתשומת לבנו: לא לתייג! להפריד את תחום העניין או התכונה מהאדם (במקום "אתה הצייר שלנו" אפשר לומר, למשל, "אתה יודע לצייר יפה". זו אינה הזהות שלך, אלא רק אחת משלל התכונות שלך). אצלנו בבית מותר לכל אחד להיות מי שהוא רוצה (בתנאי שהוא לא פוגע בעצמו ובאחרים) - להתנסות בחוגים, בהתנהגויות, בתפקידים במשפחה, בלי שנאמר "אחיך כבר בחר בזה, אז תבחר משהו אחר", או: "לא מתאים לך להתנהג כך" (ואם ההתנהגות לא ראויה, נסביר את הדרך המתאימה).
"למה את לא יכולה להיות דומה לאחיך?"
הוא ילד "לפי הספר": מסודר, אחראי, תלמיד טוב, מנומס. באה השניה, ראתה שה"כיסא" הזה כבר תפוס, ועושה (לא במודע!) בדיוק ההפך: אנרגטית, בלגניסטית, ספורטיבית, רעשנית. חשוב להבין שהעובדה שהם שונים לא אומרת שאחד "טוב" מהשני. בטוח שגם לו יש מגרעות ושגם לה יש יתרונות. לכל אחד יש מגוון של תכונות, ואל לנו לשפוט בין ילדינו מי "טוב" יותר (כי אם היא לא כמוהו, אז מה היא מרגישה, שהיא לא טובה בעינינו? שהיא מתקבלת בבית שלנו רק "בתנאי ש..."?).
לתשומת לבנו: לא להשוות בין הילדים! השוואות פוגעות בביטחון העצמי ויוצרות תחרות במקום אחווה ושיתוף פעולה. לכל אחד טמפרמנט שונה, תכונות שונות וקצב שונה, ואת כולם אנחנו אוהבים ומקבלים בדיוק כמו שהם. רוצים לעודד ילד לבצע פעולה מסוימת? נעשה זאת בלי השוואה לאחים שלו.
"תן לו, הוא מסכן"
יש ילדים (וגם מבוגרים) שחיים בתחושת קיפוח תמידית. זה מתבטא במשפטים כמו "זה לא פייר", "למה הוא כן ואני לא?". חשוב שנשים לב לתדירות המשפט הזה, ויותר מכך, שלא ניכנס לוויכוח או לדיון, ובטח שלא ניכנע בסוף וניתן לו מה שהוא רצה כי לאחיו יש.
לפעמים זה מתחיל סביב לידת אח. בעיניים שלנו הילד מסכן ומגיע לו פיצוי על תשומת הלב שנלקחת ממנו. אז לפני הכול, חשוב לשנות את המחשבה הזאת. הוא לא מסכן כי נולד לו אח, הוא קיבל מתנה, חבר לחיים. אם נהיה עסוקים בלפצות אותו על לידת האח, ייתכן שניגרר לפיצויים האלה לטווח ארוך מאוד.
לתשומת לבנו: לא לגדל ילד עם תחושת קיפוח ולגדוע כל אמירת "זה לא הוגן", לא צריך לפתח דיון. לעמוד בהחלטתנו לקנות לילד א' נעליים כי הוא באמת צריך, ולא להיגרר לקנות לילד ב' כי "זה לא פייר".
לסיכום, אחים הם מתנה לחיים. מאחים לומדים המון - לשחק יחד וליד, לקיים משא ומתן, לריב ולהשלים, אחריות, חברות, שיתוף פעולה, דאגה הדדית, ובעיקר: שתמיד יהיה לך מישהו בעולם. התפקיד שלנו כהורים הוא לשים לב שהאחים לא מתקבעים בתפקידים ושאנחנו לא מתייגים אותם, לא משווים ביניהם ולא מעודדים תחרות, ומאפשרים חוויות משותפות טובות והרבה הזדמנויות לשיתוף פעולה.
ועוד לתשומת לבנו לסיום: פחות להעיר להם על המריבות, ויותר להאיר את היחסים הטובים ביניהם. פחות להעיר לכל ילד בנפרד ויותר לדבר אליהם ברבים.
משפטים שמעודדים אחים ליחסים טובים
- "אתם משחקים כל כך יפה!"
- "הצלחתם להרכיב ביחד פאזל בשיתוף פעולה נפלא"
- "תנו יד אחד לשני"
- "איזה אחים נהדרים אתם"
- "תזכרו שתמיד יש לכם אחד את השני"
- "בואו תנסו ביחד"
