בדצמבר 2023, חודשיים אחר שפרצה המלחמה, שני הבנים של שרי פישמן, שנמצאים בשירות סדיר, נכנסו לעזה ואל איו״ש. פישמן הבינה שיש לה שתי אפשרויות: להיכנס להיסטריה או לייצר הסחת דעת. היא שלפה מהמגירה את השירים שכתבה כמה שנים קודם, כשהייתה גרושה שהתנסתה בחוויות חדשות.
"בהתחלה עמדתי מול הטלוויזיה ורק בכיתי", היא משחזרת. "היו לי התקפי חרדה. ואז הבנתי שאני לא יכולה להמשיך כך. הפסקתי לצרוך אקטואליה, אני בניתוק מוחלט. בחרתי להיות בתוך עשייה, לקחת את השירים ולהוציא אותם לאור, כי זה עוד עניין, עוד אנרגיה, עוד ליבידו. להתחבר אל החיים ממקום טוב. אז כשכולם שואלים עד היום איך אני ישנה בלילה, אני עונה שאני ישנה נהדר, כי אני מתעסקת ב'שטויות' כל היום וחושבת בלילות על הכריכה של הספר".
"וֽהָיָה אֶת / הַהוּא שֶׁמָּשַׁךְ
וְהַהוּא שֶׁדָּחַף / וְהַהוּא שֶׁנָּגַע בְּרִפְרוּף
הָאָב / הַבֵּן / וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ
בִּיאַת הָאוֹרְגַזְמָה שֶׁלִּי"
מתוך "דיוקן פנימי", ספר השירים של שרי פישמן
כתבת את השירים לפני כ־15 שנה, אחרי גירושייך השניים. מה בתקופה הזו נתן לך השראה?
"העובדה שאת יוצאת לא להתחתן אלא להכיר בני אדם. זו הייתה תקופה מסעירה וכיפית והשירים פשוט יצאו החוצה. הם נכתבו בעקבות חוויות שעברתי, אינטראקציות עם גברים. כתבתי על גברים שהיו המוזה שלי. הספר הוא שבח והלל לעולם שנפתח, ואיך לתת ביטוי לתשוקות".
היו דברים שרצית להכניס ולא העזת כי היו נועזים מדי?
"לא. השירים פשוט קפצו החוצה מהחיים שלי".
היססת לפני הפרסום? מדובר בשירים ארוטיים, ואת אמנית ומנהלת בכירה בחברת תרופות.
"אין לי בושה מכלום ואני לא רואה את השירים כארוטיים. פה ושם יש מילה גסה, אני מספיק אמיצה להוציא את זה החוצה. אנחנו לא חיים עם מחשבות מסוגננות. זה מה שיצא. כמו שאני עושה עסקאות במיליונים או תערוכה על אלימות כלפי נשים, כך אני כותבת שירים. אני לא באה לרַצות אף אחד. מה שיוצא זו האמת מבחינתי".
איך הסביבה המקצועית שלך מגיבה על הספר?
"תגובות מדהימות. 'איזו השראה', 'איזה כיף שאת מדברת כך'. אף פעם לא שמעתי תגובה לא טובה".
מה אמרו הבנים שלך, בני 21 ו־19?
"הם מעריכים אותי מאוד. הגדול לא הסכים לקרוא את השירים, הקטן אמר, ׳אוקיי, פדיחה, אבל אני גאה בך כי את מראה לנו שאפשר הכול, אז לכי על זה׳. שניהם מבינים שזו אמנות, אבל השם השני שלי הוא 'אמא פדיחה' ו'אמא עושה שטויות'".
הייתי קלולס לגמרי
בגיל 53 פישמן, כאמור, מוסיפה לשלל הכובעים שלה אחד נוסף – משוררת. ספר השירים שלה, "דיוקן פנימי" (הוצאת גם וגם) מושק כעת רשמית, בעברית ובאנגלית. בשנים האחרונות היא הייתה מוכרת כאמנית בינלאומית – בין היתר הציגה פעמיים בביאנלה בוונציה, ועבודת וידיאו ארט שלה מוצגת דרך קבע במוזיאון בדנמרק. במקביל היא מכהנת כמנהלת הפיתוח העסקי של חברת התרופות ״כן פייט״ שייסדה אמה.
פישמן, הבכורה מבין שלוש בנות, גדלה בהרצליה ולמדה בתיכון לאמנויות ״אלון״. בגיל 16 כבר הייתה בעלים של סטודיו קטן למחול במרתף של הוריה, וכשהתגייסה (ושירתה במשרד הביטחון) כבר היו לה שלושה סניפים ואת אחותה כשותפה. ״כל הילדות של הרצליה למדו בבית הספר שלנו״, היא מגלה. ״לא הייתה ילדה שלא רקדה אצלי, למרות שלא הייתה לי תעודת הוראה. אמא שלי חשבה שזה לא לעניין, אז אחרי הצבא הלכתי ללמוד ולקבל תעודת הוראת מחול בווינגייט״.
"הבן הגדול לא הסכים לקרוא את השירים. הקטן אמר, ׳אוקיי, פדיחה, אבל אני גאה בך כי את מראה לנו שאפשר הכול, אז לכי על זה'. שניהם מבינים שזו אמנות"
בגיל 21 הגיעה לבית הספר למשחק בית צבי כדי לצפות בהצגה ״ייסורי איוב״, שבה שיחקה החברה הכי טובה שלה. השחקן נתן (נתי) רביץ, שהשתתף בהצגה, הסתכל עליה מהבמה. כשבאה לומר שלום מאחורי הקלעים ניגש אליה, ומאז הפכו לזוג. כשרביץ התפרסם כשחקן היא למדה בווינגייט הוראת מחול לגיל הרך, והם נראו יחד בהשקות ובאירועים. כשהייתה בת 24 התחתנו וכעבור ארבע שנים התגרשו.
״לא בדיוק ידעתי למה התגרשתי״, היא אומרת, ״זה נגמר. לא היה איזה ריב. הוא עבר תקופה מורכבת. הייתי צריכה לקרוא כתבות בעיתונים אחרי שהתגרשנו כדי למצוא את התשובות. לא לקחתי את זה קשה. היינו בלי ילדים וזה הצריך פגישה אחת בבית הדין הרבני לסגור את הדברים. גם לא יצא לי לראות אותו מאז".
שנתיים העבירה כרווקה, עבדה כמורה בבית ספר לחינוך מיוחד, ולימדה מחול ילדים עם הפרעות התנהגות ונערות במצוקה. במקביל פנתה ללימודי תואר שני בתרפיה באמנויות באוניברסיטת חיפה, ובגיל 30 התחילה דוקטורט בחינוך באוניברסיטת בר־אילן. בשבוע הראשון שלה שם הכירה את נתי פורמן, בעלה השני. "ראיתי אותו ואמרתי, 'זה אבא של הילדים שלי׳. לא אמרתי ׳זה בעלי׳, ולא אמרתי ׳אהבת חיי׳, זו הייתה הידיעה. אבא של ילדיי".
תוך פחות משנתיים התחתנה והפכה לאם לשני בנים. כשבנה הבכור היה בן עשרה חודשים, פנתה אליה אמה בהצעה לנהל את המחקרים הקליניים בחברה שהקימה, והיא אמרה כן. האם, פרופ׳ פנינה פישמן מבית החולים בילינסון, פיתחה מולקולה ייחודית שפעולתה מיועדת למיגור מחלות שונות, כולל סרטן. בימים אלה נמצאת החברה, שנסחרת כיום בנאסד״ק לפי שווי של 11 מיליון דולר, בשלבי ניסוי אחרונים בפיקוח ה־FDA לפיתוח תרופות לסרטן הכבד, פסוריאזיס וכבד שומני. תרופה נוספת לסרטן הלבלב נמצאת בשלב השני של הניסוי.
3 צפייה בגלריה
"הבנים שלי מבינים שזו אמנות, אבל השם השני שלי הוא 'אמא עושה בושות'". שרי פישמן
(צילום: גלינה סומנבה)
״אמא שלי היא ההשראה שלי. אני מעריצה אותה. היא מדענית בחסד, יזמית גאונה. אחד החלומות שלי היה להיות כמו אמא. נולדנו באותו יום ואנחנו נראות אותו דבר. היא החברה הכי טובה שלי, אין סוד שלי שהיא לא מחזיקה אצלה. לי לא היה מרד גיל התבגרות, כי לא היה לי במה למרוד. הוריי הם המודל שלי לאיך צריך לחיות: אין תקרה לשום דבר ואף אחד לא יכול לעצור אותך. עם הורים כאלה תמיד ידעתי שאני אגשים את החלומות שלי".
כשהחלה את דרכה בחברה היא למדה מקצוע חדש, שפה מקצועית חדשה. הכול לבד. עשר שנים ניהלה את המחקרים הקליניים של ״כן פייט״, ובעשור האחרון עברה לניהול הפיתוח העסקי של החברה, והיום היא מובילה את כל העסקאות שלה. בתוך כל זה פרסמה גם שני ספרי ילדים, ״תינוק רגוע״ ו״תינוק רגוע 2״ שכללו סיפורים מהאימהות שלה.
״הגעתי קלולס לגמרי לעולמות הביוטכנולוגיה״, היא מחייכת, ״אבל אני אוטודידקטית ולמדתי את השפה הרפואית, וגם איך לנהל מחקרים קליניים. אני לוקחת את הפרעת הקשב שלי ועושה איתה מיליון דברים".
איך ייראו החיים שלך אם התרופה נגד סרטן הכבד תקבל אישור? תפרשי לפנסיה מוקדמת?
"לא. גם אם אני זוכה בלוטו, ואני ממלאת פעמיים בשבוע כי אני משוגעת, אני אמשיך באותה עשייה. יש לי דוגמה מההורים שלי שעדיין עובדים בפול מרץ. לא מעניין אותי לעשות אקזיט ולשבת בבית".
החלפתי מספר טלפון
ב־2009 התפרקו נישואיה השניים (״גם הפעם לא ביוזמתי״) והיא החליטה לא לרחם על עצמה, אלא לשבת ולכתוב וגם לצייר את החוויות שלה. כך נולד הכובע השלישי שלה, כאמנית. האמנות היא לא דבר חדש במשפחתה: ״סבא שלי, הלל פישמן, שרד את השואה בזכות היותו צייר. הוא נאלץ לצייר לנאצים ובזכות כישרונו שרד", היא מספרת.
תחילה פנתה ללימודי אוצרוּת ב״שורשים״ והקימה מכספה את גלריית ״אילוז״ במגדל היוקרתי בגני תקווה שבו היא מתגוררת, שם התחלפו תערוכות של אמנים ישראלים. בהמשך שינעה עבודות של אמנים מ־20 מדינות ברחבי העולם והציגה שם.
מתי הפכת לאמנית בעצמך?
"יום אחד הבנתי שאני מקנאה. אני עושה אוצרוּת לכולם, ולא יכולתי יותר. ביום שבת אחד, כל הרעיונות קפצו וציירתי. לקחתי דפים של תווים, עשיתי להם גרפיטי, ניגנתי על הדפים, וזה בא מתוך תשוקה להוריד את המוזיקה הקלאסית אל העם. שלחתי את העבודות לתחרות בינלאומית וזכיתי במקום השלישי. אחר כך הלכתי איתן להיכל התרבות, ביקשתי להציג בחנות של הגלריה, והם הסכימו. בהמשך אזרתי אומץ ואמרתי שאני רוצה לעשות תערוכת יחיד שלי לכבוד חגיגות ה־80 לפילהרמונית, ואחרי התערוכה הזו הטסתי את התערוכה למוזיאונים בכל העולם".
האמנות בעצם הצילה אותך בתקופת הגירושים, שהיא לא פשוטה.
"ברור, שכאשר הילדים הלכו בשבת הראשונה לבעלי לשעבר, היה לי קשה. הפרידה עצמה והסדרי הראייה עד הגירושים הם גיהינום. אפשר לעבור את זה בהיסטריה ובכי ודרמות נוראיות, אבל אפשר גם בפחות אם את גם יודעת לבלות ולקפוץ על ההזדמנות שקרתה לך, כי פתאום הילדים הולכים לאבא שלוקח אחריות, ונוצר לי זמן פנוי. לקחתי מיליון קורסים וביליתי, מה שלא עשיתי אף פעם. היה לי ביטחון.
״אף פעם לא הייתי תלויה בגבר מבחינת הילדים והפרנסה, חס וחלילה. הלבד נתן לי עוצמה ונהניתי ממנו. כן, הגירושים היו לא נעימים מבחינת הילדים, אבל גם להם בדיעבד הם עשו טוב מאוד. היום בעלי לשעבר ואני חברים טובים".
את זוכרת רגעי משבר?
"להישאר לבד בשבת זה דבר מזעזע. בעלי לשעבר ואני באנו ממשפחות מסורתיות ואצלנו במשפחות המורחבות השבת הייתה שבת. כשהיינו יושבים יחד לשולחן כמשפחה, הייתי יושבת ומקריאה לילדים את פרשת השבוע, ופתאום הייתי לבד. כן, זה היה קשה. שאלתי את עצמי מה אני עושה עם זה – יושבת ובוכה או יוצאת לבלות? החלטתי לצאת לבלות ואספתי חוויות שהייתה בהן צמיחה. תקופה ארוכה יחסית הייתי לבד, כי הבנתי שאני לא חייבת זוגיות".
למה?
"עד הילדים חיפשתי בעל ואבא, ופתאום לא הייתי צריכה לחפש כלום, הלכתי רק עם התשוקות שלי. לא היה לי יותר צ׳ק ליסט, רק רציתי אדם שיעניין ויצחיק אותי ושיהיה כיף".
שנה וחצי לאחר מכן הכירה את בן זוגה הנוכחי, יהודה, פסיכולוג רפואי, גרוש ואב לשלושה. היא פגשה אותו בבית קפה סמוך למשרדה. ״אני זוכרת את הזווית שבה ראיתי אותו״, העיניים שלה נוצצות. ״זה היה כמו בתקשור. כמו עם האבא של ילדיי, כך קרה לי גם פה. הסתכלתי ימינה, ראיתי את יהודה ואמרתי, ׳זה שלי׳. זה לא התחיל מיד, אבל בהמשך זה קרה, והיה שווה לפגוש אותו ולהחליף מספר טלפון".
למה החלפת מספר טלפון?
(צוחקת) "כי היו לי באותה תקופה המון מחזרים. גם יצאתי מהפייסבוק בגלל זה. זה לא מתאים לי יותר".
"זוגיות בפרק ג׳ זה כמו להיות עם החבר שלך מגיל 16. עם יהודה אני ביחד בטוטאל פלז׳ר והוא החבר הכי טוב, המאהב הכי טוב ואין להתפשר בזה"
יש לך תובנה על זוגיות בפרק ג׳?
"אנחנו 14 שנים וחצי ביחד. אנחנו גרים בבתים נפרדים, וזה הסוד. זה מדהים. אני אוהבת את הלבד וחיה תשוקה. מבחינתי זה נותן איזה ריגוש. אני בכלל חושבת שצריך להתחיל זוגיות מיד מפרק ג׳ (צוחקת). זו ההמלצה שלי.
"אנחנו מבלים המון ביחד וזה כמו להיות עם החבר שלך מגיל 16, זו אותה החוויה. פרק ג׳ זה רק הפאן, רק הכיף, לא צריך לעשות ילדים. עם נתי רביץ התחתנתי כדי לקחת משכנתה ועם נתי 'השני' התחתנתי כדי לעשות ילדים. עם יהודה אני ביחד בטוטאל פלז׳ר והוא החבר הכי טוב, המאהב הכי טוב ואין להתפשר בזה. אני קוראת לזה אהבה שאינה תלויה בדבר.
"אני יודעת מה זה לחיות אהבה ומה זה כשזה נגמר – וב־100% מהפעמים עזבו אותי – תמיד המשכתי הלאה כאילו לא נפגעתי מעולם. אם את פתוחה לאהבה, תמיד תגיע אלייך עוד אחת".
פורסם לראשונה: 08:15, 01.04.25
