לקחתי תינוק בן חודשיים למבחן באוניברסיטה, כי הבייביסיטר נתקעה בדרך", מספרת שולמית אדלר. "הגעתי לפקולטה, נתקלתי במזכירה של הדקאנית וביקשתי עזרה. למזלי היא הסכימה לשמור עליו בזמן המבחן".
האירוע הזה היה רק אחד מבין רבים בדרך החתחתים הארוכה של בני הזוג שולמית ואהרון אדלר, שסיימו לאחרונה יחד את לימודי הרפואה. לא רק שבני הזוג עברו את הלימודים בצוותא, עניין לא שגרתי כשלעצמו - הם עשו זאת תוך כדי הורות לחמישה ילדים (!) בני 11.5, 9, 7, 5 ושנה וחצי. הסיפור מפתיע במיוחד, מכיוון שהשניים החלו ללמוד רפואה אחרי שהשלימו תארים בתחומים אחרים: היא בריפוי בעיסוק והוא במשפטים. איך זה קרה? איך הם עמדו בזה?
הייתי מתחתן איתה מיד
שולמית (34) נולדה וגדלה במשפחה בת שמונה נפשות ביישוב עפרה. אחיה הבכור הוא העיתונאי והמגיש עקיבא נוביק, כיום בכאן 11 ("ביסודי הוא שמר עליי"). אהרון (39) גם הוא ממשפחה בת שמונה נפשות, נולד בניו יורק וגדל ביישוב אפרת, שבו בני הזוג מתגוררים כיום. "כילד קטן הלכתי לגן עם תיק עזרה ראשונה", הוא נזכר, "כשמישהו היה נשרט, הייתי שוטף לו את הפצע ושם פלסטר".
בכיתה ד' כבר עשה קורס החייאה. כנער למד בישיבה חרדית, אחרי שנתיים עבר לתיכון דתי, אבל לא סיים את מבחני הבגרות ("הייתי מחוץ ללופ של לימודים"). הוא התגייס לצה"ל ושירת כפרמדיק קרבי ביחידת מגלן.
הפגישה הראשונה שלהם הייתה כשהיא הייתה תלמידת אולפנה בת 16 והחלה להתנדב כחובשת בתחנת מד"א בירושלים. שם נתקלה באהרון, אז חייל, שהתנדב שם. "היא בדיוק הגיעה למשמרת והלכה ברגל ליד ניידת טיפול נמרץ שבה ישבתי", משחזר אהרון. "לא הכרתי אותה, אבל היא הייתה דומה בול לחבר הכי טוב שלי מהילדות. הייתי משוכנע שהיא קרובה שלו. פתחתי את החלון וצעקתי: 'נוביק, בואי הנה!'. היא התקרבה ושאלה: 'מי אתה ומה אתה רוצה?'. אמרתי שאני חבר של ההוא שדומה לה, והתברר שהוא אכן בן דוד שלה. דיברנו קצת. בהמשך עשינו מדי פעם משמרות ביחד, אבל לא היה שום דבר מעבר לזה. היא הייתה רק בת 16 וזה לא היה בכלל בכיוון".
שולמית: "הוא ניסה לעבוד עליי שהוא נשוי עם ילד. זה הצחיק אותו. עניתי לו: 'מי תתחתן איתך?'"
עם סיום לימודיה החלה שולמית שירות לאומי. המפגש הבא בין השניים התרחש אחרי סיום השירות שלה, במסגרת קורס פסיכומטרי, לאחר שלא התראו יותר משנתיים.
היה חשמל באוויר?
שולמית: "לא. הוא טוען שכבר אז ידע שנתחתן, אבל אני לא ידעתי את זה".
אהרון: "ראיתי מולי בחורה יפהפייה, חכמה מאוד ומלאת חן, והשילוב ממש עשה לי את זה. מבחינתי, הייתי מתחתן איתה מיד. יש מספר רב של עדים לכך שהצהרתי על זה באותו יום".
שולמית: "נהיינו חברים טובים".
אחרי חצי שנה של ידידות היו השניים אמורים לצאת לטיול בצפון עם חברים. "אני לא יודע איך הגעתי לזה, אבל חשבתי שהיא רוצה שניסע רק שנינו", אומר אהרון, "חשבתי לעצמי: 'מעולה', וארגנתי שניסע שנינו, אבל בדיעבד הבנתי שהכוונות שלה היו לגמרי תמימות. נסענו לכנרת, דיברנו ודיברנו, עד שהדיבור השתנה והשפה השתנתה. היה משהו באוויר וברוגע של מי הכנרת. החזקתי לה את היד ושנינו הרגשנו שמשהו משתנה".
אלא שהרומנטיקה לא החזיקה יותר מכמה חודשים. "פתאום הפכנו לזוג, אבל כזה שנשוי הרבה שנים", מתארת שולמית, "הרגשתי שאנחנו בונים את זה לא טוב ונפרדתי ממנו".
אהרון: "הייתי בן הזוג הרציני הראשון שלה. הפחיד אותה איך שהכול קרה מהר. היא עשתה לי שיחה. בגלל שהייתי כונן ישבנו באמבולנס, והיא הודיעה לי שהיא רוצה להיפרד. הייתי שבור, גמור. הלכתי להתכרבל ולבכות".
ואז?
"כל מי שאנחנו מכירים הלך לדבר איתה. משלחות עלו אליה לרגל. אחרי שבוע היא שמעה שאני סופר־עצוב והסכימה להיפגש. ישבנו ודיברנו איך בונים את הדברים מחדש".
שולמית: "בינתיים גם אני הבנתי כל מיני דברים. ביקשתי שנצא לדייטים ונבנה זוגיות כמו שצריך. מאז אנחנו ביחד".
שולמית: "הבנתי שאני מסוגלת להרבה יותר ושהלימודים לא פוגעים באימהוּת בצורה מהותית. תוך כדי הנקה, למשל, למדתי למבחנים"
מה, לא תלמדי איתי?
כששולמית הייתה בת 21, השניים נישאו ושכרו דירה בירושלים. בסוף הריונה הראשון, שנתיים מאוחר יותר, היא החלה ללמוד ריפוי בעיסוק, לאחר שהתלבטה בין התואר הזה ללימודי רפואה. במהלך הלימודים נולדה בתם השנייה, "ואז הבנתי שאני מסוגלת להרבה יותר ושהלימודים לא פוגעים באימהוּת בצורה מהותית. נוכחתי שעומס המשימות עוזר לי להיות יעילה יותר. תוך כדי הנקה, למשל, למדתי למבחנים".
בינתיים אהרון, שהשלים בגרות אקסטרנית, המשיך למכינה ונרשם ללימודי רפואה. משלא התקבל, פנה ללימודי משפטים ("חשבתי שכעורך דין אולי אתקן את העולם") במכללת אונו. לאחר סיום לימודיו המשיך לתואר שני במִנהל עסקים, החל להתמחות במשרד עורכי דין ידוע בירושלים ובמקביל עבד כפרמדיק במד"א.
"היו אז הרבה פיגועי דריסה ודקירה בעיר, והמשרד אִפשר לו לצאת לטפל בפצועים באמצע יום עבודה", מגלה שולמית. "הוא נסע במהירות על אופנוע, ויצא לו להגיע לזירות שעדיין היה בהן ירי. הוא הציל חיים, פשוטו כמשמעו. בסוף האירוע הוא היה חוזר למשרד עם דם, מחליף בגדים וחוזר לעבוד".
בעקבות פעילותו הוזמן אהרון תחת מעטה חשאיות לתוכנית הטלוויזיה של צביקה הדר. "דובר מד"א אמר לי שאני צריך לייצג את מד"א. לא היה לי מושג במה מדובר. ישבתי שם בצילומים, ופתאום האירו על הרבע האחרון של האולם. כל האנשים שישבו שם קמו והתברר שעזרתי לכולם רפואית במצבי קיצון: היה שם פצוע מפיגוע דקירה, ילדה שנפגעה בתאונת דרכים קשה. זה היה מאוד מציף ואני איבדתי את זה. התחלתי לבכות".
אהרון: "אחרי הלידה של הבן השלישי הבאנו אותו למעבדות. הוא שכב בעגלה בזמן שהסתכלנו על סלייסים ועל רקמות. כשהוא צייץ, כולם חייכו"
אחרי תנודות בין חוזים משפטיים להצלת חיים ברחובות ירושלים, אין זה פלא שבשלב מסוים חש אהרון חוסר סיפוק בקריירה. "נהניתי מהעבודה, אבל הרגשתי שמשהו לא מאה אחוז. הייתי מסיים את יום העבודה בתחושת ריקנות. הבנתי שמה שמשמח אותי זה לעזור לאנשים רפואית - ושאני לא במקום הנכון".
שולמית: "הוא אמר שגם אם עשה משהו טוב כעורך דין, הסיפוק שבהצלת חיי אדם זה פשוט עולם אחר".
אהרון: "בשלב מסוים גם הבנתי שכהפרעת קשב מהלכת תמיד אעשה כמה דברים במקביל ותמיד אזדקק לאקשן. יום אחד הבוס שלי קרא לי לשיחה ואמר: 'אתה מוזמן להישאר פה לעד, אבל אני אומר לך שאתה עושה טעות. כל אחד צריך להשאיר את החותם שלו בעולם - והחותם שלך צריך להיות בעולם הרפואה'. זה היה מדהים ולא מובן מאליו".
וכך, בגיל 30, נרשם אהרון ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, ומאותו הרגע החל לשכנע את שולמית להירשם יחד איתו. "היא רצתה מזמן להיות רופאה וידעתי שהיא תהיה רופאה מושלמת", הוא מסביר. "היא חכמה, חדה, אמפתית וטובה עם הידיים. החשש היחיד שלה היה שהילדים ייפגעו. באתי עם תוכנית ברורה והגיונית איך אנחנו עושים את זה, למה נצליח, מה המחיר שנשלם, מהן המגבלות, מהם היתרונות ואיך זה משרת את העתיד שלנו כמשפחה. אבל כל זה לא הספיק. בערב האחרון להרשמה התחננתי: 'מה אכפת לך? פשוט תירשמי!', והיא ענתה: 'טוב, נו, שיגעת אותי' ונרשמה. אחרי שהיא התקבלה היא המשיכה להתלבט. אמרתי לה: 'מה, לא תתחילי ללמוד איתי? מקסימום תעזבי".
שולמית: "הוא הבטיח לי שאנחנו מסוגלים לזה ביחד ושכרופאה אקבל המון סיפוק. בדקנו אם זה אפשרי כלכלית מבחינת גידול הילדים, והחלטנו ללכת על זה".
אטרקציה בפקולטה
בתחילת הלימודים עברה המשפחה להתגורר באפרת, והשניים חילקו ביניהם את המשימות: אהרון, במקביל ללימודים, פרנס את המשפחה כפרמדיק במד"א וכפרמדיק מוּטס בחברה פרטית. שולמית דאגה לבית ולילדים, ובמקביל הייתה אחראית על כל מה שדרוש ללימודים: מהשגת סיכומים ועד ניהול לו"ז המעבדות.
לא היית ממורמרת מזה שאהרון נמצא פיזית יותר בעולם הרפואה, כשאת יותר בבית?
"לא. אני נהנית מאוד לגדל את הילדים, ואהרון הוא הורה נוכח מאוד. כשאני עשיתי תורנויות, הוא היה עם הילדים. ככה התאים לנו. פמיניזם זה לאו דווקא שהגבר יעשה את התפקידים של האישה, אלא שהאישה תבחר את מה שטוב לה. אני בחרתי את מה שטוב לי".
אהרון: "אני נגד בזבוז אנרגיה סתמי. עדיף שכל אחד מאיתנו יתמקד במה שהוא יותר חזק בו".
אז איך היה ללמוד ביחד?
שולמית: "הלימודים ארגנו לנו הרבה זמן איכות משותף, יותר ממה שהיה לנו קודם. למדנו יחד משהו שמאוד מעניין את שנינו. לפעמים היו בינינו ויכוחים על מה לשים דגש לפני מבחן. בשנים הקליניות (שבמהלכן עובדים בבתי חולים. י.ג) ביקשנו לא להיות באותה מחלקה, כדי לסדר את השעות עם הילדים. לפעמים הצלחנו לאכול יחד צוהריים בבית החולים. כשאחד מאיתנו חזר מתורנות לילה, יכולנו לדבר שעות על מקרים מעניינים".
אהרון: "זה היה כמו דייט מתמשך. כל הזמן שאלו אותי בלימודים: 'לא נמאס לך להיות כל הזמן עם אשתך?', ועניתי: 'לא'. נהניתי ללמוד איתה. בנוסף, היא עזרה לי לחזור לפוקוס כשהתפזרתי ועזרנו אחד לשני בכתיבת עבודות. היו רגעים שהיא תהתה אם המחיר שהבית משלם שווה את זה, עד כדי כך שהיא חשבה לעזוב את הלימודים. כשזה קרה, וזה קרה כמה פעמים, שכנעתי אותה להישאר. ידעתי שהיא מסוגלת לעמוד באתגרים, גם כשהיא עצמה לא האמינה בזה".
שולמית: "כשלמדנו למבחנים הבת הגדולה עשתה קייטנה לקטנים. היה לי חשוב שהילדות יראו שהלכתי אחרי החלומות שלי ועשיתי בחירות לא קלות"
הצלחתם להתחבר עם הסטודנטים, רובם צעירים מכם בעשור?
"לא היינו חלק מקבוצות הלמידה למבחנים, כי למדנו בבית, אבל כשהיינו צריכים להתחלק לקבוצות מעבדה, התחברנו בעיקר עם הורים. כזוג נשוי היינו מחזה די חריג בפקולטה לרפואה. זה הגניב את האנשים. מישהי אמרה לי: 'באמת שמעתי שלומד איתנו זוג, זה אתם?'"
תוך כדי הלימודים נולדו לבני הזוג עוד שלושה ילדים. "כשהתחלתי את הלימודים הייתי בהיריון השלישי", מספרת שולמית. "כשהבטן יצאה, סטודנטים שאלו אותי: 'מה, בת כמה את?'. עניתי להם שיש לי עוד שתי ילדות בבית".
אהרון: "אחרי הלידה הבאנו את התינוק איתנו למעבדות. הוא שכב בעגלה בזמן שהסתכלנו על סלייסים ועל רקמות. בכל פעם שהוא צייץ, כולם הסתובבו וחייכו. בסוף שנה ג' נולדה לנו בת, ובמהלך הסטאז' בת נוספת. היו אנשים שנגנבו מזה, והיו כאלה שאמרו: 'אתם לא נורמליים! איך אתם עושים את זה?'. אנחנו חושבים שהעובדה שהגענו ללימודים עם ילדים ועבודות דווקא מאוד הקלה עלינו, כי זה לגמרי נתן פרופורציות".
באוניברסיטה התחשבו בכם כזוג עם ילדים?
"בזכות כמה אנשים בפקולטה הצלחנו לסיים את זה בטוב. דקאנית הפקולטה, פרופ' דינה בן יהודה, הזמינה אותנו לפגישה ואמרה: 'שמעתי שיש אצלנו זוג עם שלושה ילדים. עוד לא היה לנו דבר כזה, ולכן אני רוצה לראות איך אני יכולה לעזור לכם'. היא דאגה לנו למלגה ממדור סיוע ועזרה גם בשיבוצים לבתי חולים, כי ביקשנו שלא ישלחו אותנו למקום רחוק".
הילדים הגדולים שיתפו פעולה עם המטרה החשובה?
שולמית: "כן. הגדולה הייתה מגויסת מאוד לנושא. כשלמדנו למבחנים היא עשתה קייטנה לקטנים והאכילה אותם לידנו. היה לי חשוב שהילדות יראו שהלכתי אחרי החלומות שלי ובחרתי בחירות לא קלות, שיובילו אותי למקום עם סיפוק ומשמעות. רציתי שהן יראו שאם יודעים לאן רוצים להגיע, אפשר לבנות את הדרך".
קיבלתם עזרה מהמשפחה?
"לשנינו יש הורים מדהימים שהיו נכונים להתגייס במה שצריך, אבל אנחנו עושים מאמץ כדי שאחרים לא ישלמו על הבחירות שלנו, אז השתדלנו שלא להעמיס עליהם יותר מדי. שבועיים אחרי לידת הבת הרביעית הייתי חייבת ללכת למבחן חשוב, ואבא שלי בא לאוניברסיטה והסתובב איתה בעגלה. קרה גם שחברים שלנו לקחו את הילדים כשהייתי צריכה ללכת לתורנות".
ומה קורה עכשיו?
"אהרון התחיל התמחות ברפואה דחופה בהדסה עין כרם, אבל מאז היה בעיקר במילואים. בעזרת השם, אחרי החגים אתחיל התמחות ברפואת משפחה. זה השלב שאמור להיות מאתגר יותר, אבל אני חושבת שאנחנו מגיעים אליו מוכנים".
את מי הזמנתם לטקס סיום הלימודים?
"את ההורים של שנינו, שעשו מאמצים אדירים כדי לעזור לנו, ומגיעה להם הנחת הזו - ואת אחי עקיבא, שהיה משמעותי מאוד גם בתקופת הלימודים. הוא תמיד הציע עזרה ושמר על הילדים. הגדולות מאוד קרובות אליו. כשהוא שידר מהאירוויזיון, הן נשארו ערות עד שתיים בלילה כדי לראות אותו".
אהרון: "עקיבא הוא הג'וקר שלנו והאיש למשימות מיוחדות. הוא יודע להריח זמנים מורכבים ופשוט להופיע אצלנו בבית. אם היה צריך לאסוף את אחד הילדים, הוא ידע לפתור את הבעיה. בשבילי הוא יותר מגיס, הוא אח, בשר מבשרי".
העליתם את כל הילדים לבמה בטקס הסיום.
שולמית: "כן, הקריינית הקריאה את השמות שלנו, אחד אחרי השני, והציעה שנעלה יחד לבמה. בהתחלה זה היה נראה לי מופרך להעלות חמישה ילדים, אבל בדיעבד זה היה נכון, כי הם היו חלק מהדרך ואפשרו לנו לעשות את זה. הם מאוד גאים בנו, וזה היה רגע משמעותי ומרגש לכולנו".
ועקיבא כתב עליכם פוסט, שנעשה ויראלי.
"כן, הוא סיפר על המסלול הארוך שלנו, על טקס הסיום, וכתב בסוף: 'יש לי אחות קטנה תותחית־על וגם בעלה בסדר גמור'. הפוסט קיבל 22 אלף לייקים, 1,100 תגובות ומאות שיתופים. לא צפיתי את זה בכלל. הרבה אנשים מהעבר הגיבו, וזה היה נחמד. המורה שלי מהיסודי כתבה: 'למרות שאני כבר המון שנים לא מורה שלך, אני מצדיעה לך'".
אתם שמחים שעשיתם את המאמץ המטורף הזה?
שולמית: "אני מרוצה מהמקום שהגעתי אליו, וגם מהדרך שעברנו, שחיזקה וקירבה בינינו".
אהרון: "היה הרבה חוסר אמונה סביבנו. היו אנשים שחשבו שנישבר בדרך. מישהו אמר לי: 'אני לא רואה איך זה מתכנס'. אחרי מסע דרמטי, מלא עליות ומורדות, חוסר ודאות, רגעים שמחים ושמחים פחות, אני יכול לומר: יגעת ומצאת - תאמין. באמונה נכונה, תכנון נכון ועם פרטנרית נכונה אפשר לעשות כמעט הכול".
