אין הרבה נשים בנות 50 שיתעוררו בוקר אחד, ייתנו מבט במראה וישמחו לראות שיש להן קמטים. נטליה לוזינסקי היא אחת כזאת. לפני שלושה חודשים, כשהבחינה בקמטוטים שחזרו לפניה, היא חייכה חיוך מלא אושר ואמרה: "יש, איזה כיף!"
הנה ההסבר: לפני שנה התפרצה אצל לוזינסקי מחלה אוטואימונית קשה ונדירה בשם סקלרודרמה, שגורמת לייצור יתר של קולגן ברקמות ובעקבות זאת להתעבות ולהתקשות העור. הבעיה היא שזה לא בא לידי ביטוי רק בעור הפנים, אלא גם ברקמות של האיברים הפנימיים. ככל שהתקדמה המחלה, היא התקשתה לבצע פעולות בסיסיות, כמו להרים ידיים, לאכול ואפילו לנשום. בנוסף, מאחר שהתברר שהמחלה החלה לחדור לריאות, היה חשש משמעותי לחייה. זו הסיבה שבפברואר האחרון הסכימה להפוך למטופלת הראשונה בארץ שקיבלה טיפול למחלה באמצעות טכנולוגיה מהפכנית של הנדסה גנטית. "רציתי להיות שפן ניסיונות", היא מחייכת. "לא היה לי מה להפסיד".
חשבו שזה גיל המעבר
לוזינסקי עברה טיפול באמצעות CAR T-Cells, שאמנם נמצא בשימוש כבר משנת 2016, אך עד לאחרונה ניתן בעולם רק לסובלים ממחלות ממאירות המטולוגיות, כגון לימפומה ולוקמיה לימפטית חריפה. בתקופה האחרונה מרכזים רפואיים ספורים בעולם, והמרכז הרפואי שיבא בתוכם, החלו לנסות את שיטת הטיפול גם על חולים במחלות אוטואימוניות מסוימות, אחרי שכל הטיפולים שאפשר היה להציע לה לא הועילו. כך זכתה לוזינסקי להיות המטופלת הראשונה בישראל במסגרת מחקר קליני במחלה שלה.
"בתי אמרה לי: 'נו, ראית אמא? תמיד רצית לעשות בוטוקס, בסוף קיבלת בוטוקס על חשבון הבית'. אבל באותו רגע הייתי מוכנה לקבל את כל הקמטים בעולם"
היא אדריכלית במקצועה, תושבת רמת גן, גרושה ואמא לשלושה (בת 20 ובן ובת תאומים בני 15). קצת אחרי שמלאו לה 49, הבחינה בוקר אחד שכפות ידיה נפוחות ונוקשות. "העור היה גם אדמדם, ולא יכולתי לכווץ את כפות הידיים לאגרוף", היא מספרת. "חשבתי שזה אולי קשור לעובדה ששחיתי יום קודם או ששתיתי יותר מדי נוזלים. אבל ככל שחלפו הימים, זה הלך והתגבר ונלוו לכך גם כאבים. פניתי לרופאת המשפחה, היא שלחה אותי לבדיקת דם, והכול יצא תקין. עלתה סברה שזו תופעת לוואי של גיל המעבר. גינקולוג המליץ לי ליטול הורמונים. למרות שעד אז נמנעתי אפילו מלקחת אקמול, זה היה כל כך לא נעים, שהשתכנעתי".
תני לי לנחש: ההורמונים לא עזרו.
"בתוך תוכי ידעתי שזה לא בגלל גיל המעבר. הכרתי את הגוף שלי והרגשתי שמשהו ממש לא תקין. בשלב הזה התחלתי לסבול גם מקוצר נשימה. ביקשתי מרופאת המשפחה שתמשיך בבירור, ובנובמבר 2024, בדיוק כשהייתי עם הבן שלי בטיול במונטנגרו, קיבלתי את התוצאות באפליקציה. מיד ראיתי שיש שם ערך לא תקין - הטווח עמד על 6 והתוצאה שלי עמדה על 200. כשנכנסתי לגוגל חשכו עיניי. זו הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לסקלרודרמה. הוסבר שזו מחלה אוטואימונית קשה ונדירה, שידועה גם בשם 'עור של פיל' ואין לה טיפול. והנורא מכול: יש לה כמה דרגות, ובמקרים מסוימים שבהם היא רב־מערכתית, תוחלת החיים מגיעה לכחמש שנים. התחלתי לבכות".
ברגע שנחתה בארץ הופנתה בדחיפות לראומטולוג מומחה. "אני זוכרת שישבתי אצלו עם דמעות בעיניים, והוא אמר לי באדישות: 'טוב, גברת, יש לך מחלה לא נעימה'. השבתי: 'אוקיי, ומה אפשר לעשות בנידון?'. הוא השיב את כל מה שכבר קראתי בד"ר גוגל: שהמחלה הזאת נגרמת בגלל עודף קולגן, שפרט להתקשות ולהתעבות של העור היא יכולה לפגוע גם ברקמות של איברים פנימיים כמו ריאות, לב, כליות, ושט ומעיים, ושיש רק תרופות שיכולות להקל את תופעות הלוואי, אבל לא להביא להחלמה".
שאלת למה המחלה התפרצה אצלך?
"כן. הוא אמר שלרפואה אין באמת תשובה לזה. הוא המליץ לי להצטרף לקבוצת תמיכה בווטסאפ של אנשים נוספים שסובלים מהמחלה בארץ. דרכה הבנתי שיש בישראל כ־200 חולים, הרבה יותר נשים מגברים, ושרוב הנשים חלו בתקופת גיל המעבר, סביב גיל 50. מעבר לזה לא היה עוד הרבה במשותף, לא משהו גנטי או כל מחלת רקע אחרת".
"התגרשתי לפני עשור, מצאתי את עצמי חד־הורית לשלושה ילדים, בלי עזרה. הרגשתי שהכול עליי, שאני אפילו לא יכולה להיות חולה סתם בשפעת, במשך שנים חליתי רק בסופי שבוע"
האם סטרס יכול לגרום למחלה?
"על פניו אפשר לומר שסבלתי שנים מסטרס. התגרשתי לפני עשור, מצאתי את עצמי חד־הורית לשלושה ילדים, בלי עזרה ומזונות. במקביל לעבודתי כשכירה במשרד אדריכלות פתחתי עסק עצמאי לעיצוב והדמיות. הרגשתי שהכול עליי, שאני אפילו לא יכולה להיות חולה סתם בשפעת. במשך שנים הייתי חולה רק בסופי שבוע, חשבתי כל הזמן 'מה אם יקרה לי משהו? מי ידאג לילדיי?'. אם מוסיפים לזה את הקורונה ואת המלחמה, ברור שזו הייתה תקופה קשה. ובכל זאת, מי מאיתנו לא נמצא במתח נפשי במדינה שלנו? אני לא יכולה להגיד שברמה היומיומית הרגשתי שאני מתנהלת מתוך סטרס או חרדה".
רגע לפני השתלת מח עצם
לוזינסקי יצאה מאותו ראומטולוג עם מרשם של תרופות לטיפול בתופעות הלוואי, ועד מהרה התברר שהן לא עזרו. "המחלה התקדמה במהירות", היא מספרת, "התפשטה גם לכפות הרגליים ולמפרקים, וסבלתי מכאבים קשים. בדיקת ריאות איששה שגם הן נפגעו. עודף הקולגן גרם להתכווצות הרקמות, ונוצרו בריאות פצעים ובהמשך צלקות. זו הסיבה שהתקשיתי לנשום. המחלה הגיעה גם לוושט, וזה הקשה עליי מאוד לאכול".
כאמור, עוד לפני כן היא הגיעה לעור הפנים. "נראה היה כאילו עשיתי בוטוקס בכל הפרצוף. זה היה הדבר היחיד שנראה טוב במחלה הזאת. בתי הבכורה אמרה לי: 'נו, ראית, אמא? תמיד רצית לעשות בוטוקס, בסוף קיבלת בוטוקס על חשבון הבית'. אבל באותו רגע הייתי מוכנה לקבל את כל הקמטים בעולם תמורת חיי הקודמים".
נורא.
"סירבתי לקבל את רוע הגזירה ולא הפסקתי לבדוק ולברר על טיפולים אפשריים. הבנתי שבשנים האחרונות החלו לטפל במחלה באמצעות השתלת מח עצם עצמית. קראתי שטיפול כזה יכול להקל מאוד את תופעות הלוואי ולהאריך את תוחלת החיים, בעיקר אם מדובר במחלה שפרצה לא מזמן, כמו במקרה שלי. מיהרתי לקבוע תור אצל פרופסור מומחה בתחום. נסעתי אליו עד קריית מוצקין. הוא הסביר לי שהשתלת מח עצם היא טיפול ממושך ואגרסיבי במיוחד, שבמהלכו מדכאים את כל המערכת החיסונית, מה שגורם להרבה תופעות לוואי ויש בו לא מעט סיכונים, כולל שיעורי תמותה. אמרתי לו שכרגע אין לי שום איכות חיים וגם ככה חיי בסכנה. באישורו התחלתי תהליך ביורוקרטי שנועד לאשר את הטיפול. בזמן הזה שמעתי דרך קבוצת התמיכה של סקלרודרמה על הרצאה שתינתן בבית החולים שיבא ותעסוק בטיפול חדשני למחלה. חשבתי לעצמי שלא יזיק לשמוע, ונרשמתי אליה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על טיפול באמצעות CAR T-Cells. למרות שהבהירו בהרצאה שעוד לא ניסו את הטיפול על מחלה כמו שלנו, מיהרתי לכתוב מייל לממונים. כתבתי שאשמח מאוד להציע את עצמי למחקר, ושינסו עליי את הטיפול".
"הודיעו לי שהתקבלתי למחקר ושאזכה להיות הראשונה שתעבור את הטיפול בארץ, בדיוק שבוע לפני התור שנקבע לי להשתלת מח עצם"
לא חששת?
"כאמור, הרגשתי שאין לי מה להפסיד, והטיפול הזה נשמע עדיף מהשתלת מח עצם. הבנתי שבמהלך הטיפול רק מחלישים את המערכת החיסונית ולא מדכאים אותה לגמרי. זה אומר שהוא קצר יותר, תופעות הלוואי פחותות, כמעט אין סכנת תמותה ואחוזי ההצלחה אמורים להיות גבוהים יותר. כשהודיעו לי שהתקבלתי למחקר ושאזכה להיות הראשונה שתעבור את הטיפול בארץ, זה היה בדיוק שבוע לפני התור שנקבע לי להשתלת מח עצם. שמחתי כל כך שלא פספסתי את ההזדמנות".
טיפול CAR T-Cells למחלות אוטואימוניות (ראו הרחבה במסגרת), כולל כמה שלבים ודורש בממוצע תקופת אשפוז של עשרה ימים. לוזינסקי הייתה מאושפזת 50 ימים בגלל סיבוך. "בהתחלה מזריקים לך חומר כימותרפי שמחליש את מערכת החיסון ומכינים אותך לתופעות לוואי כגון חום ובחילות. דווקא השלב הזה עוד עבר יחסית בסדר. השלב הבא, שבו הזריקו לי את החומר עם התאים המהונדסים, היה קשה מאוד. יש לחומר ריח של רעל, ואת ממש מרגישה שהכניסו לך רעל לתוך הגוף. סבלתי מבחילות נוראיות, ולצערי, כמה ימים אחרי זה, התחלתי לפתח חום גבוה. התברר שנדבקתי בחיידק שגרם לזיהום רציני והיה צורך לתת לי גם טיפול ביולוגי. במקביל התפתחו אצלי כיבים בוושט. אבל החלק המעודד היה שכבר מהימים הראשונים היה ברור שהטיפול במחלה עבד".
איך ידעו?
"גם לפי מדדי הבדיקות וגם לפי מראה הגוף - הנפיחויות בעור, בידיים וברגליים הלכו ונעלמו. מיום ליום הייתה הטבה. חודשיים אחרי הטיפול, כשכבר הייתי בבית, הסתכלתי בוקר אחד במראה וראיתי שגם הקמטים חזרו לפנים. אז הבנתי שזהו, סוף־סוף חזרתי לעצמי".
ריסטארט לגוף
בתחילה נטליה לא שיתפה את ילדיה בחומרת מחלתה, אך בהמשך סיפרה לשלושתם הכול והם שהו לצידה בבית החולים, יחד עם אחותה שתמכה בה רבות.
איך את היום?
"קיבלתי את הטיפול בתחילת פברואר האחרון. זה תהליך. עדיין לא הכול חזר לקדמותו, ואני נמצאת במעקב כל הזמן. אבל המחלה נעצרה והגוף מנסה להשתקם. אי אפשר לרפא את הצלקות שכבר נוצרו בריאות, אבל לפחות לא כל הרקמות התכסו בצלקות. הרופאים אומרים שהטיפול הצליח ושהסיכוי שהמחלה תחזור, או לפחות בעוצמה שבה הייתה קודם, נמוך. ברור שקיים פחד תמידי שהיא שוב תתפרץ, אבל אני משתדלת להישאר אופטימית".
היום היא משתדלת לחזור לעבודה בצורה הדרגתית ומנסה לקבל סיוע מביטוח לאומי. "עד עכשיו קיבלתי דמי מחלה מהמעסיקים שלי, וביטוח לאומי נתן לי קצבת שירותים מיוחדים לכמה חודשים. אני עושה הרבה יוגה ומנסה לחזק את הגוף שלי, שבעקבות המחלה והטיפול עדיין חלש מאוד. אני מרשה לעצמי לנוח ולעשות דברים שעושים לי טוב, בעיקר כי היום אני יודעת שמה שקרה לי לא קרה סתם".
"רק בבית החולים הבנתי שחייתי כמו מכונה, בלי הפסקות של נשימה, בלי שום התבוננות פנימה. המחלה אילצה אותי לעצור ולא רק לעשות ריסטארט לגוף שלי, אלא גם לנפש"
תסבירי.
"אמנם לא הרגשתי שאני בסטרס לפני שהמחלה התפרצה, אבל ברור שחייתי בסוג של מרוץ. במשך שנים הייתי עסוקה רק בלגדל ולפרנס את ילדיי. עבדתי ללא הפסקה, לא אפשרתי שום מקום לתחביבים או לחיים רומנטיים. בתקופת האשפוז חזרתי בין היתר לצייר, תחביב שלא עסקתי בו מנעוריי. רק בבית החולים פתאום הבנתי שבמשך תקופה ארוכה חייתי כמו מכונה, בלי הפסקות של נשימה, בלי שום התבוננות פנימה. המחלה אילצה אותי לעצור ולא רק לעשות ריסטארט לגוף שלי, אלא גם לנפש".
פרופ' מרב לידר: הטיפול מעורר אופטימיות רבה
"הטיפול באמצעות CAR T-Cells נמצא בשימוש כבר מ־2016 וניתן לחולים אונקולוגיים הסובלים ממחלות שמעורבים בהן תאי B, כגון לימפומה ולוקמיה", אומרת פרופ' מרב לידר, מנהלת היחידה הראומטולוגית בשיבא ויו"רית האיגוד הישראלי לראומטולוגיה. "בשנים האחרונות מרכזים רפואיים ספורים בעולם, וביניהם המרכז שלנו, החלו לנסות את שיטת הטיפול גם על חולים במחלות אוטואימוניות מסוימות, אחרי שכל קווי הטיפול הקיימים במחלתם כשלו. זה החל בעקבות מחקר של פרופסור גרמני בשם ג'ורג' שט, שב־2021 הציג לראשונה מקרה של אישה הסובלת מלופוס (המוכרת גם כ'זאבת'), שעלולה לפגוע במערכות רבות של הגוף. מדובר היה באישה צעירה שבעקבות מחלתה סבלה מפריחות, כאבי מפרקים וכשל כלייתי. תוך 30 יום מאז קבלת הטיפול, כל המדדים שלה בגוף התייצבו. נכון להיום אין עדות להישנות המחלה אצלה.
פרופ' מרב לידרצילום: רמי זרנגרבהמשך הציג פרופ' שט 15 מטופלים נוספים שסבלו ממחלות אוטואימוניות אחרות, כגון סקלרודרמה (טרשת העור), שהחלימו אחרי שקיבלו את הטיפול. עד היום טיפלנו בהצלחה כבר ב־12 חולים שסבלו מסקלרודרמה, לופוס וסקוליטיס (מחלה דלקתית של כלי דם), פולימיוזיטיס (מחלה דלקתית של השרירים) ודלקת מפרקים קשה".
מהי מידת היעילות של CAR T-Cells במחלות אוטואימוניות?
"בעוד שבמחלות האונקולוגיות הטיפול הוכח כיעיל ביותר, הטיפול בטכנולוגיה זו במחלות אוטואימוניות עדיין נמצא בראשית הדרך, אך מצטייר כמבטיח ומעורר אופטימיות רבה. בניגוד לתאי סרטן שמתרבים באופן לא מבוקר, במקרה של מחלה אוטואימונית, הגורם לה הוא תקלה במערכת החיסון שבה תאי B מייצרים נוגדנים עצמיים ופוגעים עקב כך ברקמות ואיברי הגוף. לכן עלתה השאלה - מה יקרה אחרי שתאי ה־T המהונדסים יתקפו את תאי ה־B החריגים? התקווה הייתה שהטיפול יעשה אתחול מחדש למערכת החיסון, ונכון לכרגע, עושה רושם שאכן זה מה שקורה. עם זאת, יש לסייג ולומר שעדיין לא חלף די זמן כדי לקבוע שזה עשוי למנוע את הישנות המחלה לנצח או אפילו למשך שנים ארוכות. התקווה היא שגם אם המחלה תתפרץ שוב, יהיה קל יותר לרסן אותה באמצעות תרופות וטיפולים קלים יותר. על סמך המטופלים שלנו בשיבא ועוד כמה עשרות מטופלים בעולם, התוצאות מעודדות בהחלט. אנו עדים למטופלים שהמחלות שלהם היו עמידות לכל הטיפולים הקיימים, ושבזכות הטיפול מחלתם נכנסה להפוגה".
