עד לפני יומיים לא היה לי מושג איפה אני עושה את ליל הסדר. לאחי הגדול דווקא היה מושג. אני עושה אצלו, יחד עם הבנים שלו, אשתו והמשפחה של אשתו. רק שהוא פשוט לא טרח להגיד לי. איך שהוא, מבחינתו, זה היה מובן מאליו. "כי הרי איפה בדיוק יפעת תעשה את החג השנה? בצד של הבעל? פחח".
את אחי האמצעי, נשוי ואב לשלושה, מתברר שהוא דווקא טרח להזמין. כבר לפני יותר מחודש. ועליי? הוא פסח. כן, ממש כמו אלוהים במכות מצרים - רק בלי הסיבה החומלת. יותר הסיבה המבטלת.
גיליתי שאני ובתי מוזמנות בלי להיות מוזמנות, בזמן שקיימתי עם אחי שיחת טלפון שגרתית. "איפה אתם עושים את החג?", שאלתי, ככה, על הדרך. הוא השיב בנונשלנטיות: "עושים אצלנו. נהיה אתן ואמא. אחיך אמר שהם חוגגים השנה עם הצד השני". וכששאלתי איך קרה שהוא דאג לבדוק ולהזמין את כולם, כולל את המשפחה של אשתו והמשפחה שלי, אבל רק לא אותי - הוא סיפק תשובה מנומקת ורגישה במיוחד: "אוי נו, באמת יפעת".
וכך, עוד לפני שיצא לי לנגוס במרור של קערת הסדר, כבר בערה בי אותה תחושת מרירות מוכרת. על איך שאחרי גירושיי, אני ובתי חדלנו להיראות בעיני מקורביי כיחידה משפחתית כהלכה. אני כבר לא "הם". אני בעיקר "היא". ו"היא", כלומר "אני", צריכה תמיד להיות גמישה, קלילה, לא לדרוש יותר מדי, ולהתאים את עצמה ברגע האחרון.
נכון, אמנם אני אמא, אבל רק לילדה אחת. לא חמץ, לא מצה - יותר סוג של החמצה. ואם את לא חלק מזוג או לפחות משתרכת עם עוד שלושה ילדים שצריך להושיב ליד הסבתא, איכשהו שוכחים לברר איתך מראש. קודם צריך לבדוק עם "המשפחות האמיתיות".
וזה צורב. כי זה שוב מסובב את אותו שריר קטן בלב. זה שמזכיר לי שנכשלתי. שלא מילאתי עד הסוף את ייעודי בחברה. על אחת כמה וכמה במדינת ישראל - שבה אפילו זוג הורים עם ילד אחד לא נחשבים לגמרי משפחה – אז עוד להסתכם בלהיות גרושה פלוס ילדה? זה כמו להוציא מהתנור עוגת שוקולד רגע אחרי הפסקת חשמל. היו בה כל המרכיבים הנכונים, היא התחילה לתפוח יפה, אבל בום. נשארת רק עם שוליים אפויים במקרה הטוב. אז את מגרדת אותם לצלחת, מוכיחה שהיה פוטנציאל ורצון - אבל ברור לך שאף אחד לא יבקש ממך את המתכון.
אין ספק: אם היו מקטלגים משפחות כמו מוצרים בסופר, אני ובתי אפילו לא היינו מקבלות מדף. מקסימום היו מציבים אותנו צמוד למסטיקים ולסלולות ליד הקופה.
מצד שני, עבורי ועבורה, זה לגמרי מרגיש משפחה. יש לנו תא עצמאי, עם חום, הומור פנימי, וקשר הכי אוהב ומגובש. וכל מה שאנחנו מבקשות זה רק לא להרגיש שמוסיפים אותנו לעגלה ברגע האחרון.
ואחרי שכל זה נאמר, אני עדיין מעריכה מאוד, כמובן, שאני בכל זאת נכללת בסל. שהתברכתי בקרובים שלעולם לא ישאירו אותי או את בתי לבד. רק מתבאסת מהעובדה שהם חושבים שאם יגידו לי בדקה ה־90 "נו, ברור שאת באה" - אז ברור שאבוא. כלומר ברור שאבוא. בדקה ה־90. אבל אבוא מתבאסת!
ועכשיו רק נותר להחליט מה כדאי שאכין לחג? אולי עוגת שוקולד? יש לי אחת נפלאה. ומי יודע, אולי השנה עוד באמת יבקשו ממני מתכון.
