אמא של סמ"ר ניב רדיע ידעה שבנה, לוחם בהנדסה קרבית, משרת בעזה. היא ידעה מסיפוריו שמדי פעם הוא וחבריו חווים תקלות בנגמ"ש הפומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי), הכלי המיושן ששימש אותם ברצועה ועלה באש מפיצוץ מטען שהשליכו לתוכו מחבלים. ועדיין, אלכסנדרה ביקשה להיאחז בתקווה ולא האמינה שמשהו יכול לקרות דווקא לבן שלה, גם כשבעלה, אייל, התקשר וביקש: "בואי הביתה, אני צריך אותך".
"נכנסתי ולא הבנתי", היא משחזרת השבוע. "הקצינים עמדו פה מולי, ועדיין לא האמנתי. 'אתם בטוחים?' שאלתי, 'ניב בכלל בדרך הביתה'. הוא אמר לאחותו שהוא יוצא להתרעננות. לא עיכלתי בהלוויה, ניב היה כל כך חי, עם נוכחות ורעש, וקשה לעכל שפתאום זה נגמר".
4 צפייה בגלריה
מימין: אלכסנדרה (סשה), אמו של סמ"ר ניב רדיע ז"ל; ענת, אמו של סגן מתן שי ישינובסקי ז"ל; ואסנת, אמו של סמל מעיין ברוך פרלשטיין ז"ל
(צילום: יובל חן)
מתוך האבל הכבד אלכסנדרה – שכולם קוראים לה סשה – בחרה לדבר מיד. היא חשה צורך להשמיע את קולה למען הורים אחרים וילדיהם שלוחמים בעזה, ולא תמיד מרגישים בנוח לדבר על תחושת הדשדוש של הכוחות בשטח ועל תשישות הלוחמים שמסכנת אותם.
סשה לא לבד. הורים נוספים ללוחמים בגדוד 605 בהנדסה הקרבית הגיעו במחאתם עד הכנסת, לאחר אסון הפומ"ה שבו נפלו שבעה לוחמים מהגדוד. זה קרה כשהם היו בתוך אותו פורץ מכשולים הנדסי, כלי צבאי מיושן בן חמישה עשורים. "אחרי שדיברתי בתקשורת, ניגשו אליי אמהות ומאוד הזדהו", היא אומרת. "הן אמרו שיש המון על הכתפיים של הבנים שלהן, שצריכים לזהות את החברים, לנחם את המשפחות, ואז לחזור ולהילחם בעצמם. זה קושי נפשי גדול. התחיל שיח בקבוצת וואטסאפ של ההורים של הגדוד, עד שהרס"פ סגר אותה לתגובות בטענה שזה פוגע במורל של הלוחמים ו'צריך להרים להם'".
שישה לוחמים ומפקדם נהרגו באסון הכבד בחאן יונס בחודש שעבר, כשמחבל התגנב וטיפס על הנגמ”ש והשליך מטען חבלה לתוך מדף בפומ”ה שהיה פתוח, ופגע בצוות הקרב המשולב מגדוד 605 של חטיבה 188, תחת אוגדה 36. מלבד סמ"ר רדיע, בן 20 מאליכין, נהרגו מפקד הכוח, סגן מתן שי ישינובסקי, בן 21 מכפר-יונה; סמ״ר רונאל בן-משה, בן 20 מרחובות; סמל רונן שפירו, בן 19 ממזכרת בתיה; סמל שחר מנואב, בן 21 מאשקלון; סמל מעיין ברוך פרלשטיין, בן 20 מאשחר; וסמ"ר אלון דוידוב, בן 21 מקריית-ים.
4 צפייה בגלריה
שחר מנואב, מעיין פרלשטיין, ניב רדיע, רונן שפירו, רונאל בן משה ומתן שי ישינובסקי ז"ל
(צילום: אתר צה"ל)
לאחר נפילתם של שבעת הלוחמים בפומ"ה, אבא של רונאל פתח קבוצה להורים, ואמא של מעיין פתחה קבוצה ייעודית לאמהות. הם לא הכירו קודם, ולעולם לא יכירו את ילדיהם של ההורים האחרים בערב הווי שכבר לא יתקיים, אבל הם מנסים לפעול יחד למען הלוחמים ולזכר ילדיהם, שלחמו זה לצד זה ובשנתיים האחרונות זכו רק לשתי רגילות בבית.
"7 ימים" כינס שלוש מהאמהות של הלוחמים שנפלו באסון – סשה, אמא של סמ"ר ניב רדיע; ענת שי ישינובסקי, אמא של המ"מ סגן מתן שי ישינובסקי, ואסנת פרלשטיין, אמא של סמל מעיין ברוך פרלשטיין. הן נפגשו מתוך אובדן משותף ורק אחריו גילו על נקודות השקה נוספות ביניהן. הן כמעט בנות אותו גיל, כולן איבדו בחאן יונס את הבן הבכור שלהן, ולכולן יש ילדה בת 18 שעומדת לקראת גיוס או מכינה צבאית.
"הבנים שלנו היו דקות ארוכות ברכב נייח, מטרה מעולה. לא זזו", אומרת אסנת בכאב. "ואז הגיעו שני מחבלים, והכול קרה בשניות. כל מחבל התכוון לזרוק מטען לפומ"ה. רק שבפומ"ה השנייה מישהו הוציא ראש, המחבל נבהל וזרק את המטען מחוץ לפומ״ה, והחיילים נפגעו באוזניים. בפומ"ה 'שלנו' לא היה מישהו בפתח שמשקיף, וזה נזרק פנימה והתפוצץ. כנראה שלעולם לא נדע למה".
סשה: "אני רוצה לדעת כל פרט כדי לא לדמיין דברים. אני יודעת שאף פעם לא ממש נדע את כל מה שקרה, ככה אמרו לנו. לא רק כי אף אחד לא שרד, אלא כי יש קטע בקשר שלא קיים, כי בפומ"ה אין מצלמה ובטח לא 360 מעלות, וכי למרות שהיו רחפנים ומלא כוחות מסביב, אף אחד לא היה מעליהם. מה קרה שם? איפה היו כולם? הכלים בעייתיים ואתם יודעים את זה, אז צריך לתת עוד הגנה. אין תשובות".
איך את חיה עם זה?
אמרתי לצבא: 'אין תשובות? בסדר. אבל לפחות תלמדו מזה ותפיקו לקחים שיעזרו לילדים האחרים'".
״אני רוצה לדעת כל פרט כדי לא לדמיין דברים. אני יודעת שאף פעם לא נדע את כל מה שקרה, ככה אמרו לנו. לא רק כי אף אחד לא שרד, אלא כי יש קטע בקשר שלא קיים, כי בפומ"ה אין מצלמה ובטח לא 360 מעלות, וכי למרות שהיו רחפנים ומלא כוחות מסביב, אף אחד לא היה מעליהם״
***
ענת שי ישינובסקי, אמא של מתן, נשואה ליריב, אם לשלושה מכפר יונה, עובדת סוציאלית במקצועה בהתמחות לגיל השלישי. דווקא בשנה האחרונה עברה הכשרה בהנחיית קבוצות בנושא אובדן של סבים וסבתות שכולים.
אסנת פרלשטיין, אמא של מעיין, גרושה מעמית, אם לארבעה מהיישוב אשחר שבגוש משגב, עצמאית בתחום ההשמה בהייטק ומנחה סדנאות בארגון שעובד עם הצבא. רגע לפני האסון הפרטי שלה הנחתה סדנת עיבוד למילואימניקים.
סשה, אמא של ניב, מנהלת חשבונות שמנהלת גם חנות איפור, עלתה מרוסיה ב-94', פגשה את אייל והשניים הפכו הורים לשלושה. מול ביתם באליכין ניצב גן לזכרו של סמ”ר עמרי פרץ, בן דודו של ניב, שגדל איתו ולמד בשכבה מעליו, חנך אותו כחייל קרבי ונפל בקרב בכיסופים ב-7 באוקטובר.
הראשון להתגייס מבין הנופלים היה מתן, במרץ 23'. "הוא מאוד רצה קרבי", מעידה אמו. "הוא הגיע לבקו"ם וחזר הביתה הנדסה קרבית". לקצונה יצא מגדוד אחר, 603, ואז נבחר לפקד על מחלקה בגדוד 605. גם ניב, שהיה הנהג שלו, התגייס טרום המלחמה, באוגוסט 23'. "בגלל שעמרי, בן הדוד שלו, היה לוחם מלידה", משחזרת סשה, "הוא הפך למנטור שלו והכין אותו לצבא, כולל תוכנית כושר קרבי. בפעם האחרונה שעמרי היה פה, הוא אמר: 'אל תדאגו, ניב יהיה מסודר בצבא, אני דואג לו עד התחתונים'. כשעמרי נפל ניב עבר משבר. הוא היה קצת אבוד, לא ידע אם להמשיך בלחימה. כי עמרי היה עבורו אמא ואבא". אחר כך יתברר כי את הדמות הסמכותית שאיבד עם נפילת בן דודו מצא ניב במתן, והחיבור היה הדדי.
מבין השלושה, מעיין היה האחרון להתגייס, אחרי שבמרץ 24' נשלף ממכינה. "אני חושבת שהיה רצון למלא את השורות", אומרת אמו אסנת, "זה היה מחזור ענק. מעיין מאוד רצה להיות לוחם, אבל גם מאוד מידר אותי. שמעתי על מתן, המפקד. מעיין אמר לי שהוא אחלה גבר, והוסיף שעם החברים במחלקה, 'אני מרגיש שהם כמו משפחה שלי'". כשהתגייס באמצע המלחמה עוד קיוותה אסנת שעד שיסיים את המסלול, היא כבר תסתיים.
הבנים, מעידות כולן, שאלו בכל שיחה מה מצב המלחמה. "כשניב היה מתקשר", מספרת סשה, "הוא תמיד שאל: 'נו, יש הפסקת אש? יש עסקת חטופים?', וכל הזמן מצאתי את עצמי מחזקת, אומרת לו: תחזיק מעמד עוד קצת". "ניב היה בתמרון כבר שנה ומשהו", מוסיף אייל, אביו, שנוכח בשיחה. "רק אחרי מה שקרה שמענו שהם היו במצבים של מטענים וירי, והוא לא סיפר כלום, שלא נדאג. בחודש וחצי האחרונים הרגשנו רולטה רוסית יומית, ובכל שיחה ממנו הרגשנו שהנה, אפשר להיות רגועים לעשר השעות הבאות".
הרגשת הייאוש השתלטה על הלוחמים. "לפעמים", אומרת אסנת, "הם אמרו שמרגישים שכבר לא באמת עושים משהו. מדשדשים, משימות לא ברורות". הבנים שלהן, הן עונות פה אחד, ביקשו לפרוק קשיים ולשתף באתגרים, אך לא ציפו מהן לפנות לצבא עם המידע הזה ו"לעשות רעש".
הפעם האחרונה שבה האמהות ראו את הבנים הייתה באמצע יוני, בסוף השבוע שבו התחילה המלחמה עם איראן. הם יצאו שבת אבל במהלכה הוקפצו בחזרה לבסיס. "ניב ניסה לשדר ביטחון", מספרת סשה, "אבל כאמא את מרגישה שהילד לחוץ, עייף ומתוסכל. הוא ירד שבעה קילו, היה בהישרדות יומית. בפעם האחרונה שהיה בבית ראיתי אצלו פטרייה שחורה על הצוואר, כי לא מתקלחים ויש חום ולחות. אמרתי לו 'ניב, אתה לא יכול להמשיך', והוא ענה 'כן, כן, אני יוצא להתרעננות ובדיקות'. לכן כשהודיעו לנו שהוא נהרג לא הבנו. חשבנו שהוא בדרך הביתה".
"כאמא את מרגישה שהילד לחוץ, עייף ומתוסכל. הוא ירד שבעה קילו, היה בהישרדות יומית. בפעם האחרונה שהיה בבית ראיתי אצלו פטרייה שחורה על הצוואר, כי לא מתקלחים ויש חום ולחות. אמרתי, 'ניב, אתה לא יכול להמשיך', והוא ענה 'כן, כן, אני יוצא להתרעננות ובדיקות'. לכן כשהודיעו לנו שהוא נהרג לא הבנו. כולנו חשבנו שהוא בדרך הביתה"
אייל האב מוסיף שרגע לפני שניב יצא מהבית, ולמרות שמעולם לא עשה זאת קודם, הוא שלף את הטלפון וצילם את ניב. "הייתה לי הרגשה לא טובה", הוא אומר, "ואמרתי 'אני חייב לצלם אותו'. ואז הסעתי אותו, הגענו לתחנה והוא אמר לי 'הנה מתן'. הם הגיעו ונסעו יחד".
"אני זוכרת שהסעתי את מעיין לשאטלים", משחזרת אסנת, "היינו צריכים למהר, ותוך כדי אני אומרת לעצמי: 'למה את ממהרת כל כך לשים אותו שם?' שקלתי: אולי אני אסיע אותו לצאלים, שפעם אחת לא ייסע באוטובוס? ומיד אמרתי שזה מוגזם. מה, זו הפעם האחרונה שאני מסיעה? הרגשתי שאני דרמטית מדי. עכשיו אני מצטערת, יכולתי להרוויח עוד זמן עם הילד".
***
יום שלישי השחור, 24 ביוני. מדינת ישראל עוד נשמה לרווחה לאחר סיום המלחמה עם איראן, כשב-12:00 בצהריים קיבל אייל רדיע אות חיים מהבן, ונרגע. ולא רק זאת, אלא שבשעה 14:00 העביר רס"פ המחלקה הודעה מרגיעה בקבוצת הוואטסאפ של ההורים, סוג של דיווח על הנעשה בגדוד באותו היום. משום כך, אף אחד לא ממש חשד שהחיים הולכים להתהפך. אבל זה בדיוק מה שקרה שעות אחר כך, וישראל התעוררה למחרת לעוד בשורת איוב.
התברר כי בסביבות השעה 17:00 אחר הצהריים נכנסו לחאן יונס שלושה נגמ"שים מסוג פומ"ה, שנשלחו למשימות חישוף וזיהוי תוואי בשטח בנוי, פעולה הכרחית בגזרת חאן יונס לאור הצורך לאתר מנהרות ולהשמיד תשתיות טרור. על אחד מהם פיקד המ"פ, על השני הסמל ועל השלישי מתן. "אחרי האסון", אומרת אסנת, "פגשתי שלושה חיילים שהיו אמורים להיות בפומ"ה. אחד קיבל עונש ונשאר באיתור, לאחד כאבה השן ומתן שחרר אותו ולא הביאו לו מחליף, ועוד אחד שהיה אמור להיות, ולא עלה עליה".
״הסעתי את מעיין לשאטלים, היינו צריכים למהר, ותוך כדי אני אומרת לעצמי: 'למה את ממהרת כל כך לשים אותו שם?' שקלתי: אולי אני אסיע אותו לצאלים, שפעם אחת לא ייסע באוטובוס? ומיד אמרתי שזה מוגזם. מה, זו הפעם האחרונה שאני מסיעה? הרגשתי שאני דרמטית מדי. עכשיו אני מצטערת, יכולתי להרוויח עוד זמן עם הילד"
את שאירע ביום הארור ההוא הבינו ההורים עוד במהלך השבעה, בעיקר מהחברים של הבנים, ולאו דווקא מקצינים בכירים שהגיעו לנחם, ובהם קצין הנדסה ראשי. "לפי הגרסה של הצבא", אומרת ענת, "אמרו להם להיכנס לפומ"ות בגלל הפצצה של חיל האוויר, אבל לדברי המ"פ מישהו מהצוות היה אמור להישאר מחוץ לפומ"ה, בתצפית, כדי להשקיף ולוודא שמחבלים לא מתקרבים. אי אפשר לדעת למה באותה שנייה זה לא קרה. מעניין לדעת מה הנהלים".
אסנת: "המ"פ שהיה בשטח סיפר לנו שהם חיכו להפצצה של חיל האוויר והוא היה עם הגב לפומ"ה, וברגע הפיצוץ חשב שהמטוס פספס ופגע בה. באיזשהו שלב הוא הבין שלא, ואז רצו עם זרנוקים לכבות את הפומ"ה. הוא סיפר לנו שלמרות החום הוא התקרב, פתח את הכלי, הסתכל פנימה וראה מה שראה. המוות שלהם נגרם מההדף. כתוצאה מהפיצוץ נוצרה שריפה חיצונית במנוע וזה הדליק נשקים, אבל האש לא חדרה פנימה. הם לא נשרפו".
כרגע יש דוח ביניים. אתן מחכות לתחקיר?
אסנת: "לא יהיה שום דבר שונה בתחקיר, העובדות ידועות. מה כבר יגלו? לי היה מאוד חשוב לדעת שזה היה במיידי. שהבן שלי לא סבל, שהוא מת במקום, ושהם מתו ביחד. לכן שאלתי את המ"פ שפתח את הפתח, 'מה ראית?' והוא אמר: 'עדיף שלא תדעי'".
ענת: "גם אני ניסיתי להבין מה הוא ראה. שאלתי: 'מישהו צעק? מישהו דיבר?' הוא אמר שלא היה מה להציל".
סשה: "היינו לבד עם קצין הנדסה ראשית. כשהוא הגיע היו פה חיילים, וכשהתחלנו לשאול שאלות הוא אמר לכולם לצאת החוצה. למה? לא הבנו. הוא לא אמר משהו מיוחד. הוא אמר: 'לא משנה מה, כולם עשו מה שצריך, והפתחים היו צריכים להיות פתוחים, והכול היה בסדר'. חלק אומרים פתוחים, חלק סגורים, אנחנו לא יודעים מה באמת".
״לא יהיה שום דבר שונה בתחקיר, העובדות ידועות. מה כבר יגלו? לי היה מאוד חשוב לדעת שזה היה במיידי. שהבן שלי לא סבל, שהוא מת במקום, ושהם מתו ביחד. לכן שאלתי את המ"פ שפתח את הפתח, 'מה ראית?' והוא אמר: 'עדיף שלא תדעי'"
ענת: "מאז שזה קרה יריב בעלי לא רוצה לשמוע כלום, ואני שואלת המון שאלות. בעיקר את מי שהיה באירוע ואת החיילים שמכירים את הכלים. לא מתוך מקום של חקירה, כי מחדל כנראה היה. לי ממש חשוב לדעת שזה קרה מהר, שהם אפילו לא הצליחו להבין. אבל אף אחד לא יכול לתת תשובות ודאיות ב-100%%".
אסנת: "החיילים שהביאו לנו את ארגזי החפצים אמרו לי שהמחבל זרק את המטען, וזה כנראה נפל על הראש של מתן ואז על הרצפה. כלומר, אם צריך שתי שניות כדי לקלוט, אני לא חושבת שהיו להם".
אייל: "כשהיה פה קצין הנדסה ראשי, סשה רצתה לדעת ואני לא. זה רק יכאב לי לדעת שהיה מחדל. בכל זאת, נאלצתי לשמוע וזה כאב לי יותר. אתה אומר מה, ככה הפקירו את הבן שלי?"
סשה: "עם מדף שלא נסגר, בתוך פומ"ה במקום נמר"ה (כלי מתקדם יותר). וניב שהתריע יומיים לפני. אחר כך שאלתי את החיילים: 'נו, עכשיו יש שינוי? עשו משהו שונה?' והם ענו: 'פתחו גדוד חדש, ואת הפומו"ת מעבירים לשם', ולהם כנראה יביאו משהו אחר. מה עושים בזה, לא הבנתי. ב-605 נהיה בלגן, אז אתם מגלגלים את הבעיה לחיילים חדשים, להורים חדשים?".
ענת: "החיילים שהגיעו לשבעה סיפרו שהמדפים היו תקולים. ממה ששמעתי, יומיים לפני, הייתה תקלה ואז הוציאו את הפומ"ה התקולה ונתנו להם פומ"ה אחרת. שמענו הרבה פעמים שהפומ"ות נתקעות, מתן אפילו דיבר על החלפת זחל. 'נסענו מאה מטר ונתקענו', או 'אפשר להקים סביבה כיכר תנועה מרוב שאי אפשר להזיז אותה'".
אייל: "ניב לא רצה להכניס אותי יותר מדי לבעיות כדי שלא נדאג. כשבכל זאת דיבר, אמר שאין נהגים, שהפומ"ות נתקעות, שקשה לנסוע איתן. לפני חודשיים בשרב הם היו צריכים להישאר בתוך הפומ"ה, בחום של 40 מעלות. סיוט".
ניסיתם לדבר עם הצבא עוד טרם האירוע?
ענת: "היה זום עם המג"ד והדברים עלו, והוא אמר: 'ידוע לי. גם בתקופתי הפומ"ות היו ככה, אולי נקבל תקציב לשנה הבאה'. אצלנו באופן אישי, מתן לא רצה שנתערב, אז לא היה לנו הרבה מה לעשות. לא הבנתי שהוא בסכנת מוות. אתה סומך על המערכת".
סשה: "יש לי בעבודה מישהו בן 60 פלוס שגם הוא שירת ב-605, ואמר לי: 'עוד במלחמת לבנון היינו עם הפומ"ות. אלה כלים מ-81', פשוט סידרו אותם'. לא ידעתי עד כמה זה מסוכן. סמכתי על המערכת. את חייבת לסמוך, אחרת אפשר להשתגע. אנחנו נותנים לצבא את היקר לנו מכל, ועוד נלחמים על אוכל ומיגון, תורמים כסף, ואז אם קורה משהו, גם על האמת צריך להילחם?".
אביו של לוחם שמשרת בימים אלה בגדוד 605, מספר כי חרף מחאת ההורים בגדוד אחרי האסון, הפומ״ות נשארו בגדוד. ״הצבא מנסה לשים פלסטר״, הוא אומר. ״בפומ״ה אין מזגנים, מן הסתם, אז הביאו מאווררים לחיילים. אין להם מצלמות, הם לא רואים כלום, וזה מה שקורה וכך הם מתמרנים בעזה, בכלי שאחרי 400 מטר פורק זחל ואין צוות טכני מגבה או חלקי חילוף. הצבא צריך להודות בזה, אי אפשר להקים יחידה לוחמת בלי אגף לוגיסטי בטופ. כל מטוס מוחזק על ידי יותר מ-20 טכנאים, וככה צריך להיות גם כאן. אני מת מפחד מהאירוע הבא״.
״אלה כלים מ-81', פשוט סידרו אותם. אני לא ידעתי עד כמה זה מסוכן. סמכתי על המערכת. את חייבת לסמוך, אחרת אפשר להשתגע. אנחנו נותנים לצבא את היקר לנו מכול, ועוד נלחמים בשבילם על אוכל ומיגון, תורמים כסף, ואז אם קורה משהו, גם על האמת צריך להילחם?"
גורמים בצבא מסרו כי מערך הפומ״ה לוקח חלק בפעילות מבצעית מתחילת המלחמה ובמלחמות קודמות, ועבר שינויים במהלך הלחימה – בהם הוספת מצלמות היקפיות, ערכות נגד מטעני הצמדה, פרגולה נגד רוק”ק וחלפים. לדבריהם, כל כלי שנכנס לפעילות מבצעית עובר את כלל הבדיקות הנדרשות כדי לוודא את כשירותו לביצוע המשימה. כל תקלה שמזוהה מטופלת בזמן אמת, וכלי הרק”ם מקבלים טיפולים תכופים לשימור כשירותם במהלך הקרבות.
***
לאחר הטלת המטען והשריפה שפרצה בצד החיצוני של הכלי, כשלו המאמצים להשתלט על האש שבערה בפומ"ה. כבאית שנכנסה לעזה, תוך סיכון חיים, גררה את הרכב סמוך לגבול כדי לכבות את האש. האמהות מתנחמות, אם בכלל אפשר, בכך שהלהבות לא הגיעו לבניהן. "הם לא נשרפו", אומרת אסנת. "היו גופות. אפילו התקשרו אליי לגבי שאיבת זרע, ואמרתי כן. אני לא יודעת אם אשתמש, אבל ביקשתי מכל אחד מילדיי, כמה ילדים שהוא מתכנן להביא - שיביא עוד אחד, בשביל מעיין".
סשה: "גם אותנו שאלו אם נרצה לקצור זרע, ולא רצינו. ילד שיגדל בלי אבא? זו הייתה צריכה להיות בחירה שלו".
ענת: "אצלנו הם קיבלו אישור, ולמחרת בישרו שאין אופציה. אבל אמרו 'יש לכם ממה להיפרד'. אני ראיתי חתיכה מהלחי, עם הזקן. קצת מהגוף, והבחנתי שהוא לא היה מפויח. זה נורא הרגיע שהם לא נשרפו. מתן וניב היו הכי קרובים לפתח, אז הם כנראה הכי נפגעו. כי הוא המפקד והוא הנהג".
אסנת: "אני נפרדתי מגופה שלמה. לא ראיתי הכול, אבל מעיין תרם מסתמי לב, אז הוא הציל חיים. הפנים היו שלמות, היו לו נקודות שחורות מההדף והזקן היה סמיך יותר. בשורה התחתונה, הוא לא היה שם. הרגשתי שזה לא הוא. אבל יש המלצה להיפרד, אז נפרדתי. אני עד עכשיו בשוק שזה קרה למעיין. הרגשתי שהוא מוגן".
עכשיו הן עושות צעדים ראשונים בעולם השכול האינסופי. אסנת מספרת שבנה הקטן, תמר בן ה-13, אמר לה, "אמא, אחרי השבעה אני רוצה שתחזרי להיות אמא רגילה". "והמשפט הזה ממש מהדהד בי", היא אומרת. "אני מאוד מקפידה להחזיק את השגרה. אתמול למשל, חזרתי ממחנה הקיץ של הצופים. כמו בכל שנה, הלכתי לבשל להם.
"ולפני כמה ימים הלכנו לחגוג לבת שלי יום הולדת. התחלנו בבית העלמין, הבאנו לשם את הקפה שמעיין אהב ועוגת יום הולדת, ומשם למסעדה, ותמר שאל: 'למה ביום כזה שמח צריך ללכת לבית הקברות?' אמרתי לו: מעכשיו נלך עם מעיין לכל מקום׳. יש לי חברה ששכלה את אחיה, אז בהתחלה שאלתי אותה 'מה, זה כמו צל שהולך איתך?' והיא ענתה 'לא, זה כמו אור'. אמרתי לילדים: 'אתם צריכים לחיות עכשיו עוד יותר טוב, גם בשביל מעיין'".
ענת: "באוגוסט נעשה טיול לאיטליה. הילדים כל הזמן רצו לנסוע, ואני אמרתי: 'מתן בצבא, אני לא נוסעת. לא עוזבת אותו פה׳. לא עבר לי בגרון. אחרי שזה קרה אמרתי לבת שלי: הנה, אפשר לטוס לחו"ל. קשוח, אבל נראה איך יהיה".
אסנת: "אני אומרת 'אסון הפומ"ה', ומרגישה שזה לא חדר אליי עד הסוף. הראש מבין, אבל יש רגעים של הבלחות וזה מכה בי וזה גיהינום. אם זה היה קבוע ולא הבלחות, לא יודעת איך הייתי שורדת. עמית ואני היינו ביחסים טובים גם אחרי הגירושים, אבל מאז המקרה אנחנו יותר דבוקים. בשבת הראשונה אחרי השבעה, הוא הציע: 'בואו נאכל יחד'. אמרתי: 'תבואו אליי', וכשסידרתי את השולחן שאלתי: 'כמה כיסאות צריך? שישה?' ואז הבנתי: חמישה. דברים קטנים כאלה. זה טריגרים קטנים ולא קשורים שפתאום האסימון נופל".
״אני אומרת 'אסון הפומ"ה', ומרגישה שזה לא חדר אליי עד הסוף. הראש מבין, אבל יש רגעים של הבלחות וזה מכה בי, וזה גיהינום. אם זה היה קבוע, לא יודעת איך הייתי שורדת. בשבת הראשונה אחרי השבעה, עמית הציע: 'בואו נאכל יחד'. אמרתי: 'תבואו אליי', וכשסידרתי את השולחן שאלתי: 'כמה כיסאות צריך? שישה?', ואז הבנתי: חמישה״
ענת: "עד היום יש בסלון שלנו שני דגלים גדולים, שהחברים הביאו, והבת שלי שאלה אותי: 'המקדש הזה למתן, יישאר כל הזמן?' אז עניתי: 'לא, אבל עד ה-30 נשאיר'. אנחנו מאוד מוקפים, המשפחות כל יום אצלנו משעות הערב. לאורך כל היום, הנשימה קשה. ובלילה, אחרי שיש אנשים, אתה מצליח לישון קצת יותר טוב. יום אחד חשבתי לעצמי: 'מתן בגן עדן אבל אנחנו בגיהינום', ואז יצא לי מול בעלי משפט של 'אנחנו במאסר עולם בלי אפשרות לקבל חנינה'. הוא אמר לי: 'וואו, זה לא עוזב אותי'. אבל זה מה שאני מרגישה".
אסנת: "לפני שמעיין נהרג הייתה לי אובססיה לתכנים של הורים שכולים. הייתי בפרויקט ״סיפור. חיים״ לנופלים, ובכלל במגע עם שכול, ואז באו לי רגשות אשם, אולי זימנתי את זה לעצמי? אולי שיחקתי באש? כששאלתי אשת מקצוע, היא אמרה 'תירגעי, בואי תחזרי לגודל הטבעי שלך. אין לך השפעה, את לא שולחת אנשים למות או לחיות', וזה עשה לי סדר. פעם שאלתי את מעיין 'מה נעשה אם יקרה לך משהו' והוא ענה: 'זה יכול לקרות, כי אני חייל, אבל תתמודדו'. אני לא חושבת שהוא האמין שיקרה לו משהו".
אתם בכלל בלופ של המלחמה עדיין? זה מעניין אתכן?
ענת: "אני הפסקתי לשמוע חדשות. קודם הייתי בטלגרם, בחדשות, עכשיו אפילו מוזיקה אנחנו בקושי שומעים. אני כן מקבלת פושים לטלפון ויודעת כשנהרגים חיילים. זה כאב לב ושיברון, אבל אין לי כבר עניין. אולי בעסקת חטופים והפסקת אש. זה צורם לי שעבורנו זה מאוחר".
כשהייתה מחאה בכנסת, הלכתן?
אסנת: "זו כבר לא מלחמה שלנו. המלחמה שלנו נגמרה".
אייל: "את האנרגיות שלנו אנחנו מפנים לשיקום המשפחה. היום אני מוגבל באנרגיות שלי. אם פעם הייתי 99%, היום אני עומד על 30-25%".
סשה: "מאז שראיתי את החיילים אצלי בבית, אני מרגישה שבשבילם אני חייבת לצעוק את התסכול שלהם, שהם כבר לא יכולים. הם שבויים של המלחמה הזו. כולנו – ההורים, המשפחות והילדים שלנו. אנחנו משלמים מחירים כבדים. כשאני שומעת בחדשות 'העסקה נפלה מסיבות פוליטיות', אני משתגעת! איך אפשר לדבר על נסיבות פוליטיות?! אנחנו מדברים פה על חיי אדם שנמצאים בסכנה אינסופית. החיילים לא רוצים להיכנס יותר. היו כאלה שעברו תפקיד".
״מאז שראיתי את החיילים אצלי בבית, אני מרגישה שבשבילם אני חייבת לצעוק את התסכול שלהם, שהם כבר לא יכולים. הם שבויים של המלחמה הזו. כולנו – ההורים, המשפחות והילדים שלנו. כשאני שומעת 'העסקה נפלה מסיבות פוליטיות', אני משתגעת. סיבות פוליטיות?! אנחנו מדברים פה על חיי אדם שנמצאים בסכנה אינסופית״
מה אמרת לחברים של הבן שלך?
סשה: "אמרתי להם: לפעמים מותר גם להגיד 'לא מתאים לי' או 'אני לא מסכים'. זה בסדר להגיד 'אנחנו לא נכנסים עם הפומ"ות'. הנה, המילואימניקים אמרו את זה ולא נכנסו. הבעיה שהם כמו אחים, האחד בשביל השני. משפחה. ניב נשאר בגדוד כי היו צריכים אותו, ולא משנה כמה קשה היה לו או כמה הוא קיטר. הוא קיבל תפקיד בבא"ח, אבל החליט להמשיך עם החברים. המשפט הקבוע שלו היה: 'שחור-שחור אבל הכול בהומור', כלומר, לא משנה כמה שחור לנו וקשה וכמה אנחנו בתופת - אנחנו ממשיכים".
ובזמן שהם המשיכו להילחם, הממשלה מנסה להכשיר השתמטות לבני ישיבות. זה בטח מתסכל.
אסנת: ״זו חרפה שבזמן שהבנים שלנו כרעו תחת הנטל ושילמו בחייהם הממשלה עסוקה בהוצאת פטור גורף לתלמידי ישיבות. זה המעשה הכי לא יהודי שיש. אין שום סתירה הלכתית בין לימוד תורה להגנת המולדת. אדרבה, יש סתירה כשתלמידי חכמים עומדים על דם אחיהם ולא נכנסים יחד איתם מתחת לאלונקה. שיהיה ברור, אין לי שום דבר נגד המגזר עתיר החסדים הזה, ששבוי בידי מנהיגים ורבנים פחדנים שעסוקים בחיזוק השערים של הגטאות למען לא יראו ולא יתפתו. ההיסטוריה תשפוט אותם. לא תהיה מחילה על העוול הזה. אני קוראת למנהיגי העדה החרדית להתעשת ולהתעלות לגודל השעה ולא להיכנע לפחד. עוד לא מאוחר״.
מדובר צה״ל נמסר בתגובה: ״צה״ל משתתף בצער המשפחות השכולות וימשיך ללוותן. התחקיר המבצעי בנושא יוגש להן בהקדם האפשרי״.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.07.25
