זהו סיפור יפה על אבולוציה של עסק ויזמות. שעשוע ותחביב שהחל כעיסוק צדדי בימי הקורונה, התפתח לאיטו עד לשתי מסעדות מוצלחות. מטאבון ביתי וארוחת פיצות לחבר'ה שהפכו לעסק צנוע, משם למקום קטן, ואז עוד כמה מנות לתפריט, התרחבות של המקום והשטח ומשם לדולצ'ה - מסעדה איטלקית פופולרית שמאכילה מאות סועדים ביום. בחודשים האחרונים גם נחנכה תוספת למשפחה עם מקום חדש לפיצות מיוחדות ושונות, אמריקן דולצ'ה הסמוכה.
הביס של יהונתן: מסעדת דולצ׳ה ברעננה
(יהונתן כהן)
אם אתם עדיין לא מכירים, אז זה הזמן לשים זרקור על דולצ'ה ברעננה. המקום שיצאנו לבדוק לטעום ובעיקר להבין - איך בתוך חמש שנות פעילות הצליחו להתרחב כך, והאם יש ממש מאחורי הדיבור הטוב והקהל האוהד.
עוד ביקורות:
הגענו בשעת ערב מוקדמת לאזור התעשייה המתפתח של רעננה. מתפתח הרבה בזכות החבר'ה של דולצ'ה, מהראשונים שהפעילו מסעדה באזור שעד אז היה נכנס לתרדמת עם סיום יום העבודה. בשנים האחרונות, עם התרחבות מתחמי ההייטק, נכנסו אליו עוד מסעדות (כמו אגוסטין, שבה ביקרנו השנה) וכך הפך למוקד משיכה לקהלים חדשים.
המקום כשר, אמנם ללא תעודה, מה שלא מונע מחובשי כיפה להגיע ולהתנסות. לדולצ'ה שלושה אזורי הסעדה לא קטנים, שמעידים על ההתפתחות המתונה והמרשימה שלה. חלל פנימי שבו המטבח הפתוח והתנור הגדול שבאמצעותו מוכנות מרבית המנות, עוד אחד חיצוני מקורה עם כמות דו ספרתית של שולחנות והתוספת הטרייה: שורה לא קטנה של שולחנות מחוץ למסעדה שמתנחלים על מגרש החניה השומם בשעות החשיכה. כך מארחים ומאכילים מאות סועדים מדי ערב.
לאכול עננים
התפריט מחולק לארבע חטיבות: ביסים, שהם טייק על ברוסקטות, מנות ראשונות, פסטה טרייה וכמובן - הדבר שממנו הכול החל: פיצות. המנות גדולות וסועד ממוצע שאיננו גרגרן חסר מעצורים, יכול לחלוטין להסתפק בקטנה או ראשונה ועוד מנה, וגם אז ספק אם יצליח לסיים הכול. המחירים סבירים (או ממוצעים לתקופה) אך פה ושם יש חריגות שנראות כמו תמחור יתר.
פתחנו בשורת המנות המכונות "קבריולטים". מחווה לרכבי הגג הפתוח, רק בגרסת הברוסקטה או הכריך הפתוח. הראשון למשוך את העין היה "משוויה" (39 שקל), מחווה לסלט הירקות הצלויים שמגיע אלינו מהמטבח הטוניסאי הנהדר. עגבניות, בצל, פלפלים חריפים ושום נקלים ונקצצים לסלט אחיד עם קצת שמן זית, מלח ופלפל. הסלט מונח על בריוש קלוי לתפארת עם מעטפת פריכה ותוכן ענני, ומעל הכול החותמת של גבינת בושה עוקצנית שמשלימה ביס מעניין ומוצלח. היצירתי שבין הכריכים הפתוחים הוא הקיפריפזה (49 שקל) - שם את מצע הלחם מחליפות אצבעות פסטה מטוגנות, שהיו זקוקות להמלחה יותר מדויקת, ועליהן קרם עגבניות, מוצרלה טרייה ופסטו. תוספת קלאסית על מצע אחר, כיף. הפחות מוצלחת, או פחות מתאימה, הייתה ה"פאן דה מי?" (45 שקל), בריוש קלוי ועליו ריבת שרי, גבינת ברי וקראמבל פקאן. המרכיבים כשלעצמם טובים, אבל השורה התחתונה מתוקה מאוד, אולי מתוקה מדי. מנה שהייתה עובדת טוב יותר כקינוח מאשר כפתיח לארוחה.
מסקציית המנות הראשונת התחלנו עם מנה לא איטלקית בעליל, אבל כשם שהייתה רחוקה מאיטליה – כך הייתה מעולה: תירס לבן באש גלויה (49 שקל). תירס מתקתק משוח בחמאת טבסקו, עירית ואיולי פלפלים. מעל הכול תועפות פרמזן. את התירס שעבר קלייה מצוינת יש לחתוך לתוך הצלחת וליהנות מגרעיניו המצוינים, ואז למצוץ את גזע התירס עד כמה שניתן. עונג. לא איטלקי, כן טעים. מאוד. מנה נוספת הייתה הלזניה פריטה (66 שקל) - שאולי בתפריט נחשבת מנת פתיחה, אבל יכולה להוות ארוחה מלאה. זו לזניה די רגילה שנאפית בתנור, ולסיום מקבלת קראסט בטאבון ומוגשת על רוטב עגבניות טוב ושמן בזיליקום. הביצוע לא רע לחלוטין, תוכן הלזניה היה מעט מבושל מדי ורך מדי בהשוואה למעטפת הקריספית שהעניק הטאבון.
המשכנו אל שתי מנות של פסטה טרייה. הראשונה הפכה למנת דגל של המקום, ובכלל לאחת הפופולריות במסעדות ארצנו: ספגטי לימונה (77 שקל). בניגוד ללא מעט גרסאות שמרגישות סינטתיות, זו הייתה מרשימה מאוד. טעמי לימון עוצמתיים ועדינים בד בבד. יחד עם קראמבל בריוש ולוז פריך וערמת פרמזן - נוצרת פסטה שמכבדת את השורשים האיטלקיים, לא מתחנפת ומצדיקה את ההייפ.
הניוקי הוא אחד הביסים הטובים שהיו לנו לאחרונה. לפחות 15 שקל פחות בתמחור, וזו הייתה אחת ממנות השנה
עם כל הכבוד למה שנאכל עד אותו השלב, שהיה ברובו טוב מאוד, פסגת הארוחה הגיעה עם הניוקי, שהיו לא פחות ממושלמים. "ניוקי עננים" נקראת המנה המצוינת, אבל היא מתומחרת גבוה (93 שקל), גבוה מדי. קשה לשים את המחיר בצד בבחינה כנה של המנה הזו, למרות נדיבותה. ועדיין: הביצוע והטעמים פשוט אדירים. ניוקי בעבודת יד שמוכיחים שהפרסום והיומרה אמיתיים. המרקם ענני, והם נמסים בפה המתענג. הניוקי שוחים בתוך ציר פרמזן וחמאה, עם קצת תרד טרי וגבינת המאירי. זהו אחד הביסים הטובים שהיו לנו לאחרונה. לפחות 15 שקל פחות בתמחור שלה, וזו הייתה אחת ממנות השנה.
אחרי כל הארוחה המוגזמת הזו, הגיעו הכוכבות האמיתיות: הפיצות. בתכל'ס כבר שמעתם עליהן. זה לא סוד שהנפוליטניות של דולצ'ה הן מהטובות והמוכרות בסצנת הפיצות הישראלית, וגם זכו למקום של כבוד במצעד הפיצות של ישראל שעשינו כאן לא מזמן. לקחנו מרגריטה ופולנטה שלחלוטין עמדו בסטנדרט הגבוה ובציפיות. חשוב לציין שמחירן אמנם מעט גבוה, אבל היקפן גדול משמעותית מהנהוג בז'אנר הנאפוליטני. זו לחלוטין לא פיצה אישית ותספיק לשני סועדים.
לקינוח כבר לא נותר מקום, אבל לטירמיסו הייחודי, שלטענת המלצר מורכב בשעת ההזמנה, היינו חייבים לתת צ'אנס. הוא היה טעים מאוד. כל אחד מהרכיבים טופל כהלכה, והמיזוג ביניהם היה מוצלח. עם זאת, לא בכדי במשך עשרות שנים מרכיבים אותו כמעט באותה הדרך, ואחד האלמנטים החשובים הוא המיזוג והייצוב יחד שעות לא מעטות במקרר. הטירמיסו טוב מאוד, הוא יכול להיות עוד יותר טוב.
לסיכום החוויה הטעימה, חשוב לציין גם שהמקום מתוקתק. צוות לא קטן פועל במקום, גם במטבח וגם בשירות - והם פועלים בצורה מרשימה. את העסק הזה החלו אנשים שהיו אולי חובבים מוחלטים, אבל ניכר שהיום כל חוליה בשרשרת יודעת היטב את העבודה. סממן מובהק להתמקצעות. דרך ארוכה עוברת בין תחביב ופנטזיה על מסעדנות, לבין עשייה אמיתית - ובטח כזו שהופכת למוצלחת. אנשי דולצ'ה עשו זאת, וזה ממש לא מובן מאליו.
