זה נולד במקרה. נסענו צפונה עם משימה ברורה: לנסות את הפוד טראק החדש של אנשי "הדוד סם". חבורת מעשני בשר שפועלים במושב בצרה בסופי השבוע, זכו להכרה ברשתות החברתיות ולאחרונה פתחו פוד טראק בגן שמואל. הסרטונים המגרים שלהם והתפריט הצנוע והמסקרן הלהיב מאוד, אבל אז הגיע המפגש עם המציאות. פוד טראק קטן במתחם לא מרשים, שמציג שלוש מנות בלבד, והבולטת שבהן חסרה. "תחזרו עוד כמה שעות, יהיה הכול" אמר לנו המוכר הצעיר, ואנחנו, סלחנים שכמונו, קיבלנו את המלצתו בכניעה. יצאנו לסיבוב ארוך ושבנו סקרנים, רק בשביל לגלות שעכשיו חסרות מנות אחרות. הרמנו ידיים מאוכזבים. זה פשוט מקום לא רציני. יהיה מי שיגיד, ואולי בצדק: "בוא, זה רק פוד טראק בצד הדרך ליד גן שמואל", ואני אענה שכל מקום שמכבד את עצמו ובטח מקדם את עצמו אגרסיבית במדיות החדשות, לא יכול להפיק תוצרים שכאלה. יאללה התקדמנו.
הביס של יהונתן: המחתרת התאילנדית בפרדס חנה
(צילום: יהונתן כהן)
מאוכזבים מהחוויה החובבנית, ובעיקר רעבים, חיפשנו את היעד הבא. בחינה במפות ושיחות עם כמה חברים ידענים מהסביבה הובילו לפסיקה ברורה וחד משמעית: המחתרת התאילנדית בפרדס חנה, מרחק של כמה דקות נסיעה. היעד קצת קשה לאיתור - בסמוך לדרך כורכר, בכניסה לבית פרטי, עם הרבה חניה בחוץ ושלט קטן שמבשר על הכניסה.
באנו יהירים
קודם כל, המתחם ממש יפה. שטח חיצוני לא קטן, עמוס שולחנות, וגינת ירק עצומה שבה מגדלים בעלי המסעדה את חלק מחומרי הגלם ועשבי התבלין שלהם, כמו למון גראס, בזיליקום תאילנדי ועוד. בשטח המבנה הפנימי יש לא מעט שולחנות נוספים וכמובן מטבח גדול, שניתן לשמוע בו שיחה בתאית. בשעת שקיעה נעימה של אמצע השבוע מאכלסים את השולחנות זוגות ומשפחות. מה שמשותף לרבים מהסועדים זו הזיעה שניגרת מהמצח, אם בהתחלה לא הבנו למה, אז מהר מאוד זה חילחל. לא החום או הלחות היו הסיבה, אלא האותנטיות שבאה לידי ביטוי בחריפות המנות. תיכף תבינו.
התפריט, שכולל מספר לא קטן של 32 מנות, מחולק לשבע חטיבות שונות, שמנסות להקיף את המטבח התאי הן מבחינה גאוגרפית והן סגנונית. מרבית התפריט אותנטי ונאמן למקור, וחלק קטן מהמנות הן תרגומים או ואריאציות מקומיות מעניינות, כמו קרעפלך או הכנפיים והקריספי צ'יקן.
חשבנו לתומנו שקטן עלינו. שואפי אריסה עם קש אנחנו, מטפטפי סחוג על כל מאכל, אז שקצת צ'ילי ירתיע אותנו? ירתיע ועוד איך. ילדים אנחנו
פתחנו בשלוש מנות קרות. "יאם סום או" - סלט פומלה ושרימפס (68 שקל), "נאם טוק לברק" - קרעי לברק מטוגן, אורז קלוי כתוש וירוקים (68 שקל) ו"נאם קאו טוד" - קריספי רייס בקארי רדום, עוף טחון וירוקים (46 שקל).
זה הזמן הנכון להודות שבאנו יהירים. למרות הבהרות והדגשות המלצרית כי המנות נאמנות למקור ומאוד חריפות, חשבנו לתומנו שקטן עלינו. שואפי אריסה עם קש אנחנו, מטפטפי סחוג על כל מאכל, אז שקצת צ'ילי ירתיע אותנו? ירתיע ועוד איך. ילדים אנחנו. זו הזדמנות טובה לומר להבהיר לכל מי שרגיש לחריף, שיקשיב לצוות וימנן את רמות החריפות, אחרת תמצאו את עצמכם מהר מאוד במצב שאנחנו היינו בו - אדומים, מיוזעים וקצת מיוסרים.
ולמרות זאת ההתרשמות הייתה טובה. במחתרת לא ויתרו על סטנדרטים ונשארו נאמנים למקור. במנה אחת הפומלה העניקה מתיקות, בסלט העוף בלט הקונטרסט של רעננות העשבים והרוטב החמוץ ששברו פה ושם את החריפות, ומנה אחרת בלטה בקראנץ' המהנה של הבוטנים והאורז הקריספי. שלוש מנות הפתיחה היו טובות, ועם זאת כאמור - לא לכל אחד.
האיזון הושג מהר מאוד עם מנה שעל פניו אינה קשורה, אבל הציגה את היכולות הגבוהות של המטבח ובעיקר הביאה לשלוות נפש בזכות טעמים רגועים. קרעפלך סרטנים (64 שקל) זו לא מנה שתפגשו במסעדות תאילנדיות, אבל בפרדס חנה היא השתלבה בול בארוחה. בשר סרטנים וערמוני מים בתוך בצק שהוגש על חמאת סויה צהובה מותססת. ארבעה כיסונים גדולים ובשרניים, בצק דקיק ומהוקצע בתוך רוטב עדין-עדין ומענג. זה היה בדיוק מה שהחיך שלנו נזקק לו אחרי הבערה בפתיחה. לצד הקרעפלך הזמנו גם "פיק גאי" (56 שקל) - 10 כנפיים נדיבות ומעולות שטוגנו בבלילה עדינה וצופו בגלייז נהדר של צ'ילי לוהט ודביק, ומעל שומשום קלוי. זו הייתה מנה חמה, מהנה ומנחמת במיוחד. החריפות והפריכות יצרו תחושת אומאמי משכרת וחוסר יכולת להפסיק לנשנש.
עוד ביקורות:
שתי מנות עיקריות הונחו על השולחן להשלמת הארוחה המהנה. ראשונה הייתה ה"פאד סי יו" (69 שקל). יחד עם פאד-תאי זו כנראה אחת המנות הפופלריות עבור הסועד המקומי, והבחירה בה נעשתה כדי לבחון את מה שאמור להיות מניה בטוחה בארוחה שכזו, ואכן כך היה. ללא הפתעות, אבל בביצוע הולם - עם טיפול נכון בבשר ואטריות אורז רחבות ששחו במיץ קרמלי מתקתק לצד כוסברה עוקצנית.
הקארי מסמאן הייתה גולת הכותרת. נוזל מתובל ברגישות, בשר עסיסי, קצת בוטנים - ואת זעקות העונג שמעו לפחות עד כרכור. זו מנה לחזור בשבילה
אבל עם כל הכבוד למה שנדגם עד עתה, גולת הכותרת של הארוחה הייתה מנת הקארי מסמאן (84 שקל). זו גם מנה עמוסת תבלינים ולא מתחנפת, אך כזו שהחיך הישראלי יכול להתמודד איתה ויודע להעריך אותה. ואת זו של המחתרת צריך להעריץ, לא רק להעריך. נוזל מתובל בעוצמה אך ברגישות - עם הבזקי חריפות ועדינות מתקתקה, נתח בשר גדול ועסיסי שטוגן ובושל לתפארת, ולצידו בצלים שרופים ותפוח אדמה מטוגן מושלם. פריך מבחוץ ורך מבפנים. קצת בוטנים לא קלויים, בזיל תאילנדי - ואת זעקות העונג תשמעו לפחות עד כרכור. זו מנה לחזור בשבילה, מנה שחולמים עליה בלילה.
הייתה לנו חוויה מצוינת במחתרת התאילנדית, שהיא חברה מכובדת בקהילה ההולכת ומתרחבת של בתי אוכל תאילנדים בישראל. עוד מקום שממש מצליח להביא את החוויה האמיתית אל המזרח התיכון. אם בעבר מסעדת בית תאילנדי התל אביבית הייתה היחידה, אז שחקנים נוספים מוצלחים נוספים חברו לז'אנר, וזה משמח לראות.
כנראה השמועות על סצנת האוכל של פרדס חנה היו נכונות - אם זה הסטנדרט, מן הסתם יש עוד בתי אוכל משובחים שם. ובכלל, אם מישהו חושב שמסעדות ששואפות לאותנטיות מבצעות פשרות ככל שהן מתרחקות מהמרכז, טעות גדולה בידיו.
