איריס חלפון (55), אלמנתו של סגן שמוליק חלפון, שנפל במלחמת לבנון השנייה. אמא לאהרון (רון) (35), גיל (32) וליעד אור (19):
באותו בוקר, בניגוד לכל יום אחר מתחילת המלחמה, כשהגעתי לעבודה לא הדלקתי את המחשב ולא את הרדיו. באותו בוקר פשוט התעסקתי בענייני העבודה. בסביבות השעה 12:00 בצהריים התחילו הטלפונים. חמותי התקשרה, שאלה מתי דיברתי עם שמוליק. אמרתי לה ששעתיים קודם, ולא הבנתי למה היא שואלת. היא שאלה אותי אם לא שמעתי חדשות. היא התפלאה, הראו בטלוויזיה נפילה של קטיושה בכפר גלעדי בצפון. אומרים שאזרחים נפגעו, אבל אני רואה נעל של צנחן ועליה דם. זאת הפכה להיות תמונת השער באחד הספרים על מלחמת לבנון השנייה.
ואז התחילו השיחות הממתינות. החיילים ששמוליק שחרר הביתה לשבת התקשרו אליי. איריס, למה חלפון לא עונה? איריס, את יודעת משהו? אמרתי להם שאין לי מושג ושיתקשרו לקצינת הקישור שלהם. בינתיים התקשרתי אליה בעצמי ושאלתי אותה מה קורה. היא אמרה לי: אני לא יודעת כלום. יש פגיעה, אנחנו לא יודעים בדיוק מי נפגע. כבר לא יכולתי לשבת במשרד מרוב מתח. יצאתי לכיוון הבית עם אחותי. רק רציתי להיות עם הילדים. תוך כדי התקשרתי לקציני העיר ולכל מי שהיה אפשר כדי לבדוק אם מישהו יודע משהו.
ואני חושבת לעצמי, קודם כול שמוליק, הוא יודע שאני חצי פולנייה, ואומנם הוא לא אהב לשלוח הודעת סמס, אבל טלפון הוא יודע להרים! אז הוא יודע שהוא חייב להרים אליי טלפון במצב כזה ולהגיד לי שהוא יהיה בדממת אלחוט, אני לא יכול לדבר, ביי. למה הוא לא התקשר? ולמרות שהוא לא הרים טלפון, לא חשבתי שקרה הנורא מכול. רק חשבתי שלא נותנים להם להתקשר. וככל שעברו השעות, אמרתי, בטח הוא נפצע. ולא. לא הייתה לי מחשבה שהוא נהרג.
הגענו הביתה. גיל הלך על הבוקר לחבר. התקשרתי לאמא של החבר הזה והסברתי לה את המצב. ביקשתי ממנה שתחזיק את גיל אצלה. הוא באמת התפלא איך נתתי לו להיות שם כל כך הרבה שעות. אמא שלי ניסתה להרדים את ליעד בחדר. ורון במחשב מחפש מה מו מי. מחפש איפה שמוליק. כל הזמן אנחנו מנסים לחייג לשמוליק ואין מענה, עד שפעם אחת ענה מישהו שהסביר שהוא שוטר צבאי. שאלתי אותו, למה אתה עונה לטלפון של בעלי? והוא שאל מי זה בעלי ואמר שהם בכפר גלעדי. רק אז נפל לי האסימון. שמוליק היה בכפר גלעדי.
"רון נתן ריצה מהחדר, ראה את הקצינים, ראה אותי על הרצפה, נשענת על הקיר וצורחת. הוא דפק את הראש והידיים בקיר וצעק: אני לא רוצה להפסיק להיות ילד! אבא, למה עזבת אותי? עכשיו אני צריך לדאוג למשפחה?"
השוטר ניתק את השיחה ואני התיישבתי על הספה ואמרתי, אלוהים. בבקשה, בורא עולם, אני מתחננת אליך שכבר יבואו לקחת אותי לבית החולים. מסכן שמוליק, הוא בטח שם! שוכב פצוע, לא נותנים לו להתקשר אליי, איבד את הטלפון שלו ולא יודע להתקשר אליי. הוא רק פצוע, בבקשה בורא עולם שיגיעו! ככה אני.
מאז שנאתי את המספר 12, כי הם היו 12 חיילים שנהרגו בשעה 12:00 והאירוע קרה בתאריך י"ב באב, כלומר 12 באב, 6 באוגוסט בשנת 2006. אחרי שהוא נפל, כשחיפשנו לעבור דירה, לא הייתי מוכנה לגור בבניין או בדירה שמספרם 12.
פתאום שמענו דפיקה בדלת. אני רוצה לקום מהספה ואני לא יכולה. התפללתי! ואני יודעת שבורא עולם שומע תפילות ואני לא חושבת ששמוליק הלך. ואז שלומית אחותי מסתכלת מהעינית, רואה את הקצינים ולא פותחת את הדלת. היא אומרת, אני לא פותחת להם. אני קמה, הולכת לפתוח להם את הדלת - ובום, אחותי טורקת להם את הדלת בפנים. את לא פותחת את הדלת, היא אומרת, את לא נותנת להם להיכנס. בפעם השלישית שבה אני באה לפתוח את הדלת, היא שוב צועקת ואני באה ונותנת לה חתיכת סטירה. וכל זה עוד עם כדורי ההרגעה הצמחיים שאמא שלי דחפה לי לפה, שלושה כדורים. נתתי לה סטירה, אמרתי לה: לכי מפה כבר! עד היום היא אומרת לי, לא רציתי לתת לשכול להיכנס אלייך הביתה. אמרתי לה, תזוזי כבר! את לא מבינה שכל דקה חשובה, שמוליק מחכה לי. את לא מבינה?
אני פותחת את הדלת ועומד שם קצין גבוה ואני מסתכלת עליו ואני לא נותנת לו להיכנס. פתחתי את הדלת לרווחה ויצאתי אליו החוצה כי בתוכי לא רציתי להכניס את השכול לבית שלנו, ואני רואה איך השכנים מתחילים לעלות. ליד הקצין היו גם רופא ואזרח עובד צבא על אזרחי. שאלתי אותם, נו, באתם לקחת אותי? מסכן, הוא פצוע קשה? מה, הוא שלח אתכם? הקצין אומר לי, את איריס חלפון? אמרתי לו, כן, מה, לא הבנת שחבל על כל דקה? לא נתתי לו להשחיל מילה.
הוא הסתכל לי בעיניים ותפס את שתי הידיים שלי. צעקתי, אני לא רוצה להקשיב לך. אני לא רוצה לשמוע אותך אומר לי את המילים! הוא אמר לי, איריס, אני מבקש, תני לי בבקשה. ואז התחלתי להבין מה אני הולכת לשמוע. את שלוש המילים האלה, "אני משתתף בצערך". צרחתי. אני לא רוצה לשמוע אותך! והוא תפס לי שוב את שתי הידיים ואמר, איריס, אני מצטער. נתתי צרחה. אמא שלי נתנה קפיצה מהחדר עם ליעד שישן על הידיים שלה. רון נתן ריצה מהחדר, ראה את הקצינים, ראה אותי על הרצפה, נשענת על הקיר וצורחת. הוא דפק את הראש והידיים בקיר וצעק: די, אני לא רוצה להיות אבא עכשיו! הוא ישר הבין, אני לא רוצה להפסיק להיות ילד! אבא, למה עזבת אותי? עכשיו אני צריך לדאוג למשפחה?
"בבוקר יצאתי לרחוב, ציפורים מצייצות, מכוניות נוסעות, החיים ממשיכים ואני רואה מודעות אבל על בעלי. איך זה יכול להיות"
ואז בבת אחת כאילו ירדה אליי רוח הקודש, כאילו שמוליק בא להרגיע אותי, אי אפשר להסביר. פתאום הפכתי להיות רובוט. הפסקתי לבכות, קמתי לבן שלי, תפסתי את שתי הידיים שלו ואמרתי לו, תקשיב לי ותקשיב לי טוב רון. אתה לא תטפל במשפחה. ממש לא. אני, האמא שלכם, וגם המדינה נטפל במשפחה. אתה תמשיך להיות ילד ותמשיך לבלות. סיימנו בזה שהוא הבין שאני אגדל אותם ושיהיה בסדר ואז החזרנו את גיל הביתה. חמישה גברים לא הצליחו להשתלט עליו ועל הכאב שלו, ילד בן 12.
והאירוע המשיך. ברור שהוא המשיך. הבוס שלי מהמוסך הגיע בטיל אלינו הביתה. ראיתי באיזו ריצה הוא עולה במדרגות, מסתכל עליי בבהלה ואומר, את יודעת שסתם אמרתי "חליפה ליתום", נכון? אני לא ידעתי ששמוליק ייהרג, אני מצטער. להרבה דברים לא היה קשר, אבל שמוליק הכין אותי, ככה הרגשתי.
רצו לשלוח קצינים לחמותי. עצרתי את הקצין! אמרתי לו, תקשיב לי, אנחנו באים איתך להודיע לחמותי! אתה לא עושה את זה לבד. טוב. מתארגנים. אני מתקשרת לגיסתי לעדכן אותה. היא אומרת לי שאח של שמוליק ישן, אמרתי לה, אל תגידי לו, רק תעירי אותו ותבקשי שיבוא לאמא שלו. נפגוש אותו שם עם קצין העיר. הגענו לחמותי. אמרתי לה, שמחה, את חייבת מה זה להיות חזקה. היא לא הצליחה להאמין ששמוליק מת. היא התחילה להרביץ לעצמה והתעלפה.
"נסענו לבית העלמין. אומרת לילדים רק שנספיק לקבור את אבא לפני השקיעה, תראו כמה אנשים, בטח יש הרבה הלוויות, השם ישמור. לא הבנתי שכולם הגיעו לשמוליק"
הרופא שהתלווה אלינו אמר, עזבו אותה, היא תכף תתעורר, אמרתי לו, תגיד, אתה רציני? שלא תבלע את הלשון! מזל שחבר של רון, פרמדיק, היה איתנו, הרים לה מהר את הרגליים. ובן זוגה תפס את הראש ואמר, מי יבוא עכשיו אחרי כל יום עבודה אלינו וישתה איתי מיץ? ככה שמוליק עשה, כל יום עבר דרכם, שתה כוס מיץ ואחר כך בא הביתה. זה היה שמוליק.
חזרנו הביתה יחד עם קצין העיר. פתאום עצרתי ואמרתי לו, אני לא מאשרת לקבור אותו. פנקס המילואים שלו פה, שתי הדיסקיות פה, מאיפה אתה יודע ששמוליק מת, אולי אתם טועים בזיהוי? בעלי הבטיח שהוא לא ימות. אין מצב שהוא מת. הבאנו את הילד הקטן שלנו והבטחנו שנגדל אותו ביחד. נראה לך שהוא מת? וככה שלחו אותי לזהות אותו בתל השומר.
באתי לזהות אותו. השכיבו אותו על צד שמאל, כך שאני לא אראה אותו. הרב עמד שם. התכופפתי לתת לשמוליק נשיקה והרב עצר אותי. מה את עושה? הוא קפץ, אסור לך לעשות כזה דבר! כבר ניקינו אותו! הסתכלתי עליו ואמרתי לו, סליחה? זה בעלי! תמיד כשאני חולמת על שמוליק אני רואה רק את הגב שלו, אף פעם לא את הפנים. שאלתי פעם רב למה זה ככה, והוא אמר לי בגלל שהלכתי וזיהיתי אותו.
ישבנו שבעה אצל חמותי. אני ישנתי על הרצפה וליעד ישן בלול. הוא בכה בלילה כמה פעמים וכבר לא היה לי כוח לקום אליו. התחננתי, שמוליק, בבקשה, בבקשה, אין לי כוח. לא עברו שתי שניות והילד השתתק עד הבוקר. בבוקר יצאתי לרחוב, ציפורים מצייצות, מכוניות נוסעות, החיים ממשיכים ואני רואה מודעות אבל על בעלי. איך זה יכול להיות.
נסענו לבית העלמין. פקקים של אוגוסט גם על השוליים. אנשים עוצרים את הרכבים, יוצאים ומצדיעים לקומנדקר. אני על המיניבוס עם הילדים והמשפחה, אומרת להם, רק שנספיק לקבור את אבא לפני השקיעה, תראו כמה אנשים, בטח יש הרבה הלוויות, השם ישמור. לא הבנתי שכולם הגיעו לשמוליק. אפילו אנשים שלא הכירו אותו באו לחלוק לו כבוד אחרון.
התכופפתי לתת לשמוליק נשיקה והרב עצר אותי. מה את עושה? הוא קפץ, אסור לך לעשות כזה דבר! כבר ניקינו אותו! הסתכלתי עליו ואמרתי לו, סליחה? זה בעלי!
הגיעו אליי לשבעה מהממשלה. הרמטכ"ל ושרת החינוך יולי תמיר ובא אלעזר שטרן שהיה בזמנו ראש אכ"א. הוא הסתכל עליי ואמר, אולי זה יישמע לך קצת אכזרי, אבל כשאמרו לי שיש לך פה שלושה ילדים, נרגעתי. והוא צדק. נשארתי עם מתנה משמוליק, תינוק כמעט בן שנה שצוחק ומוחא כפיים. ועוד שני ילדים גדולים. אמרתי לאלעזר, בעלי שירת על תקן קצין בלי שהוא עבר קורס קצינים. כי זה היה שמוליק. ואני לא מוכנה שיבנו את המצבה עד שתכתבו שבעלי בדרגת קצין. לילדים שלי זה חשוב וזה מה שיהיה. הוא אמר שזה לא אפשרי ואני התעקשתי שאני לא מוותרת. בסוף העלו אותו בשתי דרגות ואלעזר אמר לי, גברת חלפון, לא זכור לי מקרה כזה בהיסטוריה של הצבא.
שמוליק הפסיק לעשן כמה חודשים לפני שנהרג, כי הוא פחד לקבל סרטן ולמות כמו אבא שלו ודודה שלו בגיל 46. בבוקר השלושים, לפני שעלינו לבית העלמין, שיחקתי עם ליעד והנחתי על כיסא מולו קופסת סיגריות של שמוליק, רציתי לפתות אותו ללכת. והוא עשה צעדים! חשבתי על זה שאת הצעד הראשון שלו הוא עשה בדרך לשכול. אגב, את הממולאים שהכנתי לו באותה השבת, פלפלים עם אורז ובשר, לא נתתי לאמא שלי לזרוק. הם נשארו במקרר יותר מחודש.
מונולוגים של 18 אלמנות מלחמה
הדסה בן ארי (37) היא אמא לשבעה ילדים מפרדס חנה, גרושתו של הזמר חנן בן ארי. "מה אתה יודע על געגוע" הוא ספרה השני אחרי ספר הילדים "מלחמה של גיבורים", וכולל ראיונות עם 18 אלמנות מלחמה. "את שם הספר אימצתי מתוך המונולוג של עדנה סרוסי נגה, ארוסתו של סגן הדר גולדין, חלל שבוי ממבצע צוק איתן", היא מספרת. "אחרי הדייט הראשון הוא אמר לה 'התגעגעתי' והיא חשבה לעצמה, 'מה אתה בכלל יודע על געגוע?'".
