כמעט שנתיים נמנמו ארבעה פרקים מהספר החדש שלה במחשב, אך אילת סווטיצקי (48), חלוצת ז'אנר הספרות הרומנטית בישראל, לא הצליחה לכתוב מילה. היא לא חשבה שתוכל לחזור לכתוב. הספרים זזו הצידה לטובת התמודדות עם אובדן האחים שלה, רועי ונדב פופלוול, שנרצחו על ידי מחבלי חמאס, ועם השיקום של אמה, חנה פרי, ששוחררה מהשבי לאחר 49 יום. "ב־7 באוקטובר הפכתי מאילת הסופרת לאילת הבת של חנה והאחות של נדב ורועי", אומרת סווטיצקי. "כבר למחרת פרסמתי פוסט לכל העוקבות שלי וסיפרתי מה קרה למשפחתי. ביום שלישי או רביעי כבר התראיינתי ל־BBC ול־CNN ואחר כך לערוצים ישראליים, ונסעתי בעולם כחלק מהמאבק לשחרור החטופים".
בראיונות לתקשורת אמרת שלא תחזרי לכתוב שוב.
"נכון. אבל לפני חצי שנה, כשהסתכלתי ביומן לאן החודשים קדימה הולכים לקחת אותי, ראיתי יום הולדת של אחי ז״ל, יום הולדת של אבי ז״ל, ימי זיכרון, יום השואה, יום העצמאות וגם פסח, שהוא חג משפחתי שבו תמיד אמא שלי ונדב היו מגיעים לחגוג אצל חמותי ביגור. חיפשתי דרך לברוח מזה. פתחתי את הקובץ במחשב, ומאותו הרגע זה היה מרתון והרגיש כמו חמצן לאש, הלהבה התגברה והמילים נשפכו מתוכי. הכתיבה תפסה אותי בהפתעה. אם היית שואלת אותי שבוע קודם אם אני אחזור לכתוב, הייתי נותנת את אותה תשובה שנתתי מאז 7 באוקטובר: ׳אני לא יודעת, לא חושבת׳, כי תהום נפערה בין כתיבת רומן רומנטי ובין המקום שהייתי בו".
"איך הפילו את המכשול?"
ב־7 באוקטובר התעוררה סווטיצקי בביתה שבקיבוץ יגור, ובשיחת טלפון עם אמה, חנה, אז בת 79, גילתה כי מחבלים פשטו על נירים, קיבוץ ילדותה, וכעת מקיפים את בית אמה ואת הבית שבו התגורר אחיה הגדול נדב, איש מחשבים מחונן. כמה דקות אחר כך שמעה צעקות, הבינה שמחבלים חדרו פנימה וניתקה את הטלפון. בזמן שהתקשרה לנדב שמעה מחבלים נכנסים בצעקות לביתו. היא התקשרה לצוותי החירום של הקיבוץ כשפתאום קיבלה מהסלולרי של אמה תמונה של אמה ושל נדב מוחזקים כבני ערובה בסלון. עם רועי, האח הבכור, לא הצליחה לדבר.
"מאז 7 באוקטובר אני במאבק לשחרור החטופים, טסה עם משלחות לחו״ל, הרבה עם אמא שלי. יש לי אמא שורדת שבי ואני אחות שכולה. הלב שלי פשוט שבור"
יומיים אחר כך התברר שרועי נרצח בביתו בקיבוץ. חנה ונדב נחטפו לעזה. חנה שוחררה בנובמבר 2023, בעסקת החטופים הראשונה. ביוני 2024 הודיע קיבוץ נירים על מותו של נדב והתברר כי נרצח בידי שוביו בפברואר, ארבעה חודשים לאחר שנלקח בשבי. באוגוסט הובאה גופתו מעזה. רועי ונדב קבורים היום בבית העלמין של נירים. האם, חנה, עברה להתגורר ביגור לצד בתה.
״החיים שלי במקום אחר היום״, אומרת סווטיצקי. ״העיסוק היומיומי שלי מאז 7 באוקטובר הוא בתכנים אחרים. אני במאבק לשחרור החטופים, טסה עם משלחות לחו״ל, הרבה עם אמא שלי. יש לי שני אחים מתים ואמא שורדת שבי, ואני אחות שכולה, זו קטסטרופה. הלב שלי פשוט שבור. חוץ מזה, יש המון ביורוקרטיות כל הזמן, כדי לוודא שכל הזכויות שלה נשמרות. אמא שלי בת 80. היא לא תעשה את זה. אני צריכה לוודא שהכול עובד ומתקתק ולסגור את כל הפינות הקשורות לחייהם של האחים שלי שהסתיימו. נכון שיש סיוע מהמִנהלת, אבל אני זו שחולשת מלמעלה על הכול וצריכה לוודא שזה קורה".
מה שמעת מאמך על תקופת השבי שלה?
"אמא הוחזקה במנהרות כל תקופת השבי יחד עם נדב וחטופים נוספים מנירים ומניר עוז. היא חזרה מהשבי רזה מאוד. ב־49 יום היא איבדה 11% מהמשקל שלה. הם הוחזקו בחאן יונס, עמוק מאוד מתחת לאדמה. היא זוכרת שירדו והלכו קילומטרים ברגל. היא סיפרה איך הם העבירו את הזמן, העבירו הרצאות אחד לשני. היא עושה צ׳י־קונג, אז היא ניסתה לעשות שם משהו כזה. היא מדברת על הרעב, על הפחד הבלתי נתפס ועל התנאים וכמה חם היה שם, המזרנים היו רטובים מרוב לחות.
"במלחמה עם איראן אמא ישנה כל לילה במקלט כי אין לנו מרחבים מוגנים בבתים בקיבוץ, וזה היה טריגרי עבורי לראות אותה נשכבת על מזרן יחיד על הרצפה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא המנהרה בעזה. הטריגרים האלה מחכים לשתינו בכל פינה. אני גם מאובחנת כפוסט־טראומטית מ־7 באוקטובר. איבדתי תחושת ביטחון בביתי. זה קשה".
"כששוחררה מהשבי, אמי אמרה: ׳לא שרדתי כדי להישאר בחיים, שרדתי כדי לחיות׳. בנירים הייתה לה גינה גדולה, היום היא בונה גינה חדשה בקיבוץ יגור"
פרי, אישה מרשימה, הודיעה כי לא תחזור לגור בקיבוץ נירים, שעדיין מפונה מתושביו. ״אמא שלי קמה כל בוקר ובוחרת לחיות. כמו שהיא אמרה כששוחררה מהשבי, ׳לא שרדתי כדי להישאר בחיים, שרדתי כדי לחיות׳. חשוב לה שיהיו לה חיים. בנירים הייתה לה גינה גדולה שאחי רועי טיפח. היום היא בונה גינה חדשה. היא כמובן מטופלת בפסיכולוגיה, פיזיותרפיה, שיאצו, הידרותרפיה, מה לא".
מה חשבה אמך על הרומן החדש?
"כשאמרתי לה שסיימתי לכתוב ספר, זה ריגש אותה עד דמעות. אמא שלי רוצה מאוד לראות את הבת שלה מאושרת שוב. נשארה לה ילדה אחת. היא רוצה שיהיו לי חיים טובים".
אילו שיחות יש לך עם אמא על ההפקרה ועל אובדן התמימות?
"אני לא יודעת אם אמא הייתה תמימה. יש כעס כי כל השנים דיברו על 'המכשול', גדר הגבול. בלילה שאמא שלי חזרה, אחת השאלות הראשונות הייתה: 'איך הם עברו את המכשול?'. אמרתי לה, ׳הם הפילו אותו עם שופל׳. היא חשבה שלא הבנתי את השאלה כי התשובה שלי הייתה בלתי מתקבלת על הדעת, אז היא שאלה שוב, ׳לא, איך הם הפילו את המכשול?׳, ואמרתי שוב: ׳עם שופל׳. הייתי צריכה לפתוח את הטלפון ולהראות לה את הסרטון של השופל מוריד את הגדר. כן, הם גם פוצצו את הגדר, אבל כל השנים התפיסה של אמא שלי הייתה שהמכשול הזה בלתי עביר כי יש עליו חיישנים וחיילים. התפיסה הייתה שאם הם מתקרבים, מערכות ההגנה בישראל יעמדו בזה. יש לנו כעס גדול מאוד על זה שכל כך הרבה שעות הצבא לא הגיע. אמא שלי אומרת שכשחטפו אותה הפרידו אותה מנדב, היא הסתכלה ימינה ושמאלה והיא הייתה לבד. היא פגשה שוב את נדב רק בכניסה למנהרה. הכעס השני שלה הוא שנדב שרד ארבעה חודשים בשבי וחזר בארון".
הכוחות של סווטיצקי להחזיק את הכול מעוררים השראה. היא בעלת אזרחות בריטית, ובמסגרת המאבק לשחרור החטופים נסעה לאו״ם ולפרלמנט הבריטי, נפגשה עם שרים בריטים ונאמה בכיכר טרפלגר. ״כשאמא ונדב היו חטופים, כבר ידענו שרועי נרצח והייתי לבדי באירוע", היא נזכרת. "אנשים שאלו אותי, 'איך את עומדת על הרגליים?', ועניתי: 'אין לי ברירה'. זו הייתה התשובה האוטומטית, אבל באיזושהי נקודה הבנתי שאני מקטינה כך את מה שאני עושה, כי זה כאילו קורה באוטומט שאין לי ברירה, וזה לא נכון. זו אני. אני שמה בזה את הכוחות שלי, והכוחות האלה מייצרים כוחות. וחוץ מזה, יש לי ברירה. זו ברירה נוראית, אבל היא קיימת. אני יכולה להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה. אני יכולה להתפרק. אבל אני בוחרת לצאת מהמיטה, לפתוח מצלמה ולהתראיין ולטוס כדי לדבר על החטופים. בכל פעם שצצה הזדמנות, אני עולה על מטוס ונוסעת לדבר עם מי שאפשר. אני קמה כל בוקר וממשיכה להילחם. וגם הספר החדש שלי הוא חלק מזה״.
איך הצלחת לכתוב רומן במקביל לכל מה שעבר עלייך?
"בחודש שבו סיימתי לכתוב את הספר, שמתי את כל החיים שלי על הולד. בימים שלפני כן, כשהרגשתי שאני לקראת מרתון כתיבה, טיפלתי בדברים הדחופים ושמתי הרבה דברים חשובים בצד. אמרתי, יחכו, החיים שלי הרי מחכים כבר הרבה מאוד זמן, והכול חיכה. צווי ירושה, ביטוח לאומי, ערעור על תביעת ביטוח לאומי, תביעה לנפגעי פעולות איבה, טופס שהוגש לא נכון וצריך להגיש מחדש".
טיילנו בשדות ועשינו פיקניקים
סווטיצקי נשואה לאיל, מהנדס, ואם לשלושה (19, 18, 15). היא כתבה למגירה מנעוריה, אך רק ב־2013 התפרסמה עם צאת הטרילוגיה הראשונה שלה, ״תחרה וצבע״, הראשונה בז׳אנר הספרות הרומנטית בעברית אחרי ההצלחה של ״חמישים גוונים של אפור״ העולמית. היא נהפכה להצלחה מסחררת. שלוש שנים אחר כך הקימה את הוצאת ״דבש״ ונעשתה מו״לית ויזמית. בהמשך נכנסה כשותפה בהוצאת ״ונוס״ לספרות רומנטית מתורגמת. את ״דבש״ סגרה לפי שעה ומ״ונוס״ פרשה. ספרה החדש, ה־21 במספר, יצא בהוצאת ״ספרות שנוגעת״.
היא בתם הצעירה אחרי שני בנים של רפי (רונלד) וחנה שהתגרשו כשהייתה בת 13. רפי, שנפטר לפני 20 שנה, היה בנם של יהודייה מגרמניה שעלתה ארצה וקצין בריטי נוצרי שהתאהבו. הוא נולד בחיפה ובגיל חצי שנה עזבה המשפחה לאנגליה. בגיל 20 עשה עלייה, התיישב בנירים והיה רפתן במשך 35 שנה. בנירים פגש את חנה שעלתה מדרום אפריקה. היא הייתה מנהלת המתפרה וחנות הבגדים עד שיצאה לפנסיה.
אילת הייתה נערה מרדנית. ״הקיבוץ היה מאה אחוז גן עדן, חוץ מהלינה המשותפת״, היא צוחקת. ״אני גדלתי לפני הטילים, לפני הממ״דים, לפני הכול. בתור ילדה היינו מטיילים לאורך הגדר בלי חשש, ובצד השני ילדים נופפו אלינו. צעקנו להם שלום והם צעקו לנו סלאם, טיילנו בשדות ועשינו פיקניקים״.
״הלוואי שיכולתי לחבק את הנערה ההיא ולהגיד לה, הכול יהיה בסדר. היום אני אומרת לעצמי, את תשרדי. והחיים זורקים עליי הפתעות"
בצבא שירתה כמדריכת חי״ר, ואחרי השחרור התגוררה בלונדון ובתל אביב, וחזרה בסוף 1999 לקיבוץ. שנה לאחר מכן פגשה את איל, אז קצין בקבע ששירת ברצועת עזה והגיע לבקר חבר ליחידה שהתגורר בנירים. ״הוא איש מאוד שקט וביישן והייתי בטוחה שזו סנוביות. החלפנו טלפונים והוא התקשר למחרת. הלם, הייתי בטוחה שהוא יעשה לי חיים קשים. הכרתי את המשחקים בין גברים לנשים, היו כאלה גם בקיבוץ. איתו לא היו. אנחנו ביחד כבר 25 שנה״.
כריכת ספרה החדש של אילת סווטיצקימהרגע הראשון שיתפה סווטיצקי את קוראותיה בהפרעות האכילה שלה (בולימיה) ובמאניה דיפרסיה שאובחנה אצלה בשנות ה־20 לחייה, ונרמלה שיח ציבורי על הנושאים הנחבאים האלה. ״היום, כשאני מסתכלת על הנערה ההיא, הלוואי שיכולתי לחבק אותה ולהגיד לה, הכול יהיה בסדר. היום אני אומרת לעצמי, את תשרדי. והחיים זורקים עליי הפתעות. בגיל 39 חליתי בסרטן ותוך זמן קצר עברתי כריתת רחם״.
טליה בלום, גיבורת הספר הראשון שלך, מתמודדת עם הפרעות אכילה ומאניה דיפרסיה.
"כן. כשכתבתי לא חשבתי שזה יהיה ספר, כתבתי בשבילי. העובדה שלא חשבתי שמישהו יקרא את זה אפשרה לי להיות חשופה וכנה, וכשעלה הרעיון לשתף את זה בבלוג ולהדפיס את זה, לא חששתי. הפרעות האכילה והמאניה דיפרסיה שלי מעולם לא היו סוד, להפך - צריך לדבר, לשים זרקור. המון קוראות סיפרו לי על המאניה דיפרסיה שפחות מדוברת מהפרעות אכילה. פתאום הן הבינו כמה זה בלתי נשלט ומטלטל לא רק את החיים של האדם שמתמודד, אלא גם של הסביבה הקרובה והרחוקה. אצלי המאניה התפרצה בגיל 14 ולא אובחנתי עד גיל 23".
במה זה התבטא?
"מגיל 14 לא הייתי מאוזנת - דיכאונות, היי, חייתי בשני הקצוות של הסקאלה והודבקה עליי תווית של מופרעת. הבעייתית. לא הייתה שום מחשבה על איזו הפרעה אורגנית אמיתית. כשהייתי נערה הייתי עולה על אוטובוס, נוסעת לבאר שבע, משם לאילת, חוזרת מתי שבא לי. אבא שלי היה מחפש אותי. עם כל המופרעות שלי הייתי נערה מתחשבת, והייתי מעדכנת איפה אני. חלק מזה היה צורך בתשומת לב. רציתי שהם ידעו שאני באילת. הנה מה שעשיתי! זו הייתה בעצם קריאה לעזרתה, אבל בזמנו היא לא נענתה. בנוסף הייתי בולימית, אוכלת בחדר האוכל ומקיאה אחר כך. וגם אם בתוך הקבוצה שלי ידעו את זה, המבוגרים לא ממש היו נוכחים בחיינו. גידלנו את עצמנו. מערכת התמיכה שלי לא הייתה אנשים מבוגרים אלא בנות גילי, חברות שלי".
"אמרו לי, זה הטיפול התרופתי שלך, זה סדר היום שלך, את לא נוגעת באלכוהול ובסמים. לא סטיתי מהוראות ההפעלה האלה במילימטר"
איך הצלת את עצמך?
"בגיל 23 עברתי אירוע פסיכוטי מורכב, נטול סמים, רק שתיתי הרבה מאוד. הבהלתי את עצמי וביקשתי עזרה. דפקתי על הדלת של בן כיתה שלי. אמרתי לו שאני מפחדת על עצמי, הוא התקשר לחברה משותפת שהיא האחות של הקיבוץ ובעלה פסיכולוג. הם באו לאסוף אותי, הלינו אותי בביתם ולמחרת פינו אותי למיון סורוקה. בו ביום אובחנתי".
ועם האבחנה, איזו תפנית קיבלו חייך?
"קיבלתי מערכת הפעלה. אמרו לי, 'זה הטיפול התרופתי שלך, את נדרשת להיכנס לטיפול פסיכולוגי מיידי וגם למעקב פסיכיאטרי. זה סדר היום שלך, אלה השעות שבהן מותר לך לנוח, זו השעה שאת הולכת למיטה. את לא נוגעת באלכוהול, את לא נוגעת בסמים, ואם תעשי את כל זה, יהיו לך חיים נורמליים'. מה שהרופא שלי אמר לי באותו יום היה קדוש בעיניי. לא סטיתי מהוראות ההפעלה האלה במילימטר כי רציתי להיות נורמלית".
מיליונר ומזכירה
ההצלחה שלה כסופרת, היא אומרת, הייתה מפתיעה. "כשכתבתי את הסדרה הראשונה, 'תחרה וצבע', לא היה ברור לי שאני כותבת ספר. לא כתבתי עבור קוראים או קוראות או קהל. נפתח לי איזה ברז, ישבתי בלילות והקלדתי ארבעה חודשים וחצי, הרמתי את העיניים והייתה לי טרילוגיה. לא הייתה לי שום הבנה. עמדתי מול הטקסט ולא ידעתי מה עושים עכשיו. לא היה ברור לי שזה הולך להתפרסם או להימכר. פרסמתי שני פרקים בשבוע בבלוג שלי. הוצאת 'אהבות' הרימו את הכפפה והוציאו אותי לאור. שם הטרילוגיה הזו התפוצצה".
מה ההצלחה עשתה לך?
"מרגש מאוד לדעת שהמילים שלי נוגעות באנשים אחרים. גם היום, אחרי 12 שנה, אני מופתעת ונפעמת. בעיניים שלי אני עדיין אילת הקיבוצניקית, אמא לשלושה, גרה בבית שלי במורדות הכרמל ובמקרה גם כותבת ספרים. העובדה שאני מתפרנסת מזה, או לפחות התפרנסתי מזה עד 7 באוקטובר, בלתי נתפסת בעיניי.
"הקוראות נתנו לי להבין שהן מחכות לי. הן ידעו להיות שם, לתמוך, להשתתף בצערי, לחבק וירטואלית ולהגיד, 'אני פה כשתבחרי להיות שם'. הן לא ויתרו עליי"
"את יודעת, ממש בהתחלה, חודשים אחדים אחרי ש'תחרה וצבע' יצאה, ישבתי עם בעלי בבית קפה בתל אביב, ופתאום מישהי שהלכה ברחוב נעצרה ליד השולחן שלנו, הסתכלה עליי ואמרה, 'את אילת סווטיצקי׳. אמרתי, ׳אנחנו מכירות?׳, היא ענתה: ׳קראתי את תחרה וצבע'. קמנו והתחבקתי איתה, ולרגע חשבתי, היא באמת אמרה את מה שאני חושבת שהיא אמרה? הסתכלתי על בעלי, וזה היה רגע מטורף בעיניי. בלתי נתפס״.
הקוראות שלך היו מעגל תמיכה קרוב מתחילת המלחמה.
"הקוראות נתנו לי להבין שהן מחכות לי. מאז 7 באוקטובר שיתפתי בפייסבוק על היומיום שלי, על אמא והרבה עליי. הן ידעו להיות שם, לתמוך, להשתתף בצערי, לחבק וירטואלית ולהגיד, 'אני פה כשתבחרי להיות שם'. הן לא ויתרו עליי. חלקן נהיו חברות עם השנים והגיעו לשבעה על נדב. הידיעה שהקוראות מחכות לי ויהיו שם כשהנפש תהיה מסוגלת, זה כל מה שהייתי צריכה באמת. את הספר הקדשתי לכל מי שלא האמינו בי, צקצקו בלשון ואמרו, 'ממנה לא יצא כלום'. אין ספק שמה שקרה בעבר חרוט בי, עיצב את מי שאני היום, אלה הניצחונות שאספתי בדרך״.
״כל המילים השקטות״ הוא הספר השלישי בסדרת הספרים ״סיכוי אחרון״ (עוד אחד יצא בהמשך) ועוסק בקיליאן קרואו בן ה־24, שותף בחברה לבינה מלאכותית שעשה מיליונים, וברומן שמתפתח בינו ובין המזכירה טילי, שהיו דמויות משנה בספר הקודם. אבל יותר מהעלילה, התודות בספר מספרות את הסיפור על חזרה לכתיבה אחרי האסון.
״התחבטתי לאן העלילה הולכת, וזה פחות זרם לי, לא הייתי בטוחה בכיוון. כתבתי ארבעה פרקים, ואז היה יום שאמרתי – תציצי במה שיש לך, תקראי, וברגע שפתחתי את הפרקים, פתאום הכול הסתדר לי וידעתי מה הסיפור של הדמויות שלי, מה הן רוצות שאני אספר ומה הסיפור שלהן בעבר ובהווה שהביא אותן להיות מי שהן היום ולפעול כפי שהן פועלות".
ממש כמוך.
"בדיוק. גם אני מרגישה שאירוע רודף אירוע, והגוף כבר לא עומד בזה. כמה דברים יכולים להתקיים בגוף אחד בו־זמנית? כל פעם אני מרגישה שהגוף שלי צר מלהכיל, ואז אני מגלה שלא. אני מוצאת עוד כוח".
מה מהטרגדיה שעברת נכנס לספר החדש?
"הסדרה הזו ספציפית פוגשת את הדמויות שלי בנקודות שבר. אולי זו לא נקודת השבר שאני נמצאתי בה, אבל אין להן שליטה על האירועים בחיים, והמסע שלהן הוא להחזיר לעצמן את השליטה בחיים ולמצוא את האושר בחזרה. זה גם היה התהליך שעברתי יחד איתן. הדמויות אוספות את השברים, יוצאות למסע ומחפשות בו משמעות, יציבות וסגירת מעגל כדי לקחת בחזרה את גורלן בידן בכל מה שהן יכולות לשלוט בו. יצקתי לסיפור את מה שלמדתי: אני לא יכולה לנהל את הכול, רק את מה שאני יכולה".
