אפרת רפופורט (35) תמיד אוהבת להפתיע. בגיל 24, בעת שלמדה נוירוביולוגיה חישובית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, היא נכנסה, להפתעת מכריה, לעסקי האופנה, והקימה עסק חברתי לייצור בגדים ללא ניצול בסין. עוד לפני גיל 30 היא הפתיעה בשנית ונעשתה מיליונרית, כשהסטרט־אפ שהקימה, "בונובו", נמכר לענקית התוכנה האמריקאית סיילספורס בעשרות מיליוני דולרים. עכשיו היא מפתיעה שוב עם החלטה להפוך לזמרת מקצועית ולהעלות לראשונה בחייה מופע אישי של שירים שאותם כתבה והלחינה בעצמה.
בימים אלה היא מוציאה שיר ראשון שהיא כתבה והלחינה מתוך אלבום שני בשם "האיש הרע", שיושק בקרוב במופע בכורה בהפקתו של אריאל קשת (הבן של יונה אליאן וששי קשת וחבר להקת פול טראנק. השיר הוא פרשנות שלה לדמותה של רפונזל, שכלואה במגדל גבוה וקולעת את שערה לצמה במטרה להשתמש בה כחבל בריחה. "השיר נותן מבט מחודש על אגדות ששמו את הנשים במקום חלש שזקוק להגנה, והטוויסט בסיפור שלי הוא שהיא לא צריכה אף אחד שיציל אותה", היא אומרת. "הרבה מהשירים שלי מתכתבים באיזושהי צורה עם אגדות ילדים ומעצימים את הנשים המוחלשות שמופיעות בהן".
גם את בטח גדלת על סינדרלה והיפהפייה הנרדמת. מתי התפתחה אצלך התודעה הזאת?
"מאז שהייתי קטנה היה לי ברור שאני לא נופלת בשום דבר מאף בן, גדלתי בבית שבו לא היה הבדל בין בנים לבנות. עם האמונה הזו הגעתי גם לביזנס, ואני עוסקת בתחום עם נוכחות נשית מצומצמת מאוד. ההורים שלי גידלו אותי בהרגשה שאני יכולה להיות מה שאני רוצה, ואבא שלי עודד אותי ללכת לחוג אומנויות לחימה. בכלל לא הפריע לי שהייתי הבת היחידה שם".
את חושבת שכיום עדיין לנשים קשה יותר להצליח בהייטק?
"יש צדדים קשים, אבל בחרתי להסתכל על הצד הטוב, כי יש בזה גם המון יתרונות. בסוף זה עולם של תשומת לב, ובחדר מלא גברים אישה מושכת יותר תשומת לב".
"לא אוותר על המוזיקה לטובת ההייטק, ולא על ההייטק לטובת המוזיקה. למזלי, אני שייכת לדור שלא חייב להגדיר את עצמו"
מהם הצדדים הקשים יותר?
"אספר לך סיפור: בגיל 26 הייתי בתחילת הדרך היזמית שלי וכבר הייתי מנכ"לית. די מהר שמתי לב שהקול שלי נעלם, הייתי כל הזמן צרודה. הלכתי לקלינאית תקשורת, והיא אמרה שאני לוקה ב'תסמונת המ"כיות' הידועה. זה אומר שנשים בתפקידי ניהול מאמצות קול נמוך הרבה יותר מהקול הטבעי שלהן, כדי להישמע כמו גבר, ובעקבות זאת הן פוגעות בקול שלהן ונהיות צרודות. התובנה הזו הייתה בשבילי רגע של הארה שפתח לי את העיניים. לא היו לי נשים כמודלים לניהול, יש מעט נשים שממש הצליחו להגיע לתפקידי ניהול בכירים בהייטק, אז המודלים היחידים שהיו לי היו גברים. בערך באותו זמן התחלתי את הדרך שלי עם המוזיקה, ולא ממש במודע בחרתי לי את שם הבמה מיזו, כי אמרתי 'איך שתי ישויות כל כך שונות יסתדרו בבן אדם אחד? זה יבלבל אנשים'. הקול שלי היה כל כך שונה כששרתי, שאנשים שהכירו אותי לא זיהו שזו אני".
אז בעצם היו לך שלושה קולות: הקול שלך, הקול שלך כמנכ"לית חברת הייטק והקול שלך כזמרת.
"נכון, אבל עם השנים עבדתי על עצמי והצלחתי לאחד ביניהם. היום יש לי קול אחד".
איך התחיל העניין שלך במוזיקה?
"זה היה חלום ישן שאף פעם לא הגעתי אליו, וזה קרה כמעט במקרה. כשהייתי מנכ"לית צעירה חיפשתי סוג של ניקוי ראש, משהו שיקל את הלחץ של היומיום. נרשמתי לסדנת כתיבה והלחנת שירים של שלום גד בלי הרבה ציפיות, רק בשביל הכיף, ופתאום יצא ממני מעיין נובע של שירים ודברים שרציתי לספר".
כמה את מתרגשת לקראת ההופעה הראשונה שלך על במה, שאמורה להיות בקרוב?
"אני רגילה להיות על במה. במסגרת עבודתי כמנכ"לית, נתתי הרצאות ופרזנטציות, אבל לשיר על במה עוד לא יצא לי, חוץ מאשר בילדות בבית הספר. לעמוד חשופה על במה, ועוד עם שירים כל כך אישיים, זה אחרת מאשר לדבר על טכנולוגיה. זה כמו עולם חדש שאני בוראת עכשיו, כמו שבראתי קודם את הסטרט־אפ שלי. כשהייתי ילדה ניגנתי קצת בפסנתר, אבל לא הצלחתי להתמיד לצערי. אני זוכרת שאני והשכן ממול כתבנו בכיתה ג' שיר על איך שהתאהבנו, והזמינו אותנו לשיר אותו ברדיו. במקרה סבתא שלו עבדה ברדיו ולקחה אותנו בחופש הגדול לשיר אותו".
את רואה את עצמך זונחת את עולם ההייטק לטובת הבמות העשנות בדאון טאון תל אביב?
"לא אוותר על המוזיקה לטובת ההייטק, ולא על ההייטק לטובת המוזיקה. למזלי, אני שייכת לדור שלא חייב להגדיר את עצמו. מבחינתי העולמות האלה מתקיימים במקביל, את שניהם אני עושה בשביל הנשמה, אם כי מהמוזיקה אני לא מצפה להתפרנס בקרוב. זה תחום קשה מספיק מכדי שאצטרך גם להתפרנס ממנו".
את רואה גם דמיון בין שני העולמות?
"ברור, יש הרבה קווים משיקים. הרקע שלי הוא יזמות, ושני העולמות האלה הם יזמות. בשניהם את מייצרת משהו שלא היה קודם, וכל מה שאת רוצה זה שאנשים ישתמשו במה שבראת וייהנו ממנו".
חוויה מכוננת על גבול פקיסטן
רפופורט נולדה וגדלה בתל אביב וגרה שם גם היום. אמה, גילי נוימן (63), היא במאית דוקומנטרית. אביה, אהוד רפופורט (77), הוא אדריכל, ואחותה הקטנה נועה (28) עוסקת כמוה בהייטק. מגיל צעיר הייתה למדנית, בגיל 12 נרשמה לחוג יפנית, ומאז היא לא מפסיקה ללמוד שפות: בנוסף לעברית, אנגלית וערבית היא דוברת גם יפנית, יודעת להתנהל גם בסינית, יוונית, גרמנית ואפילו קוריאנית.
בצבא שירתה ביחידת 8200, ואחרי השחרור עברה חוויה שהייתה מבחינתה מכוננת. "עוד בתחילת השירות נפלתי, קרעתי את הרצועה בברך ועברתי שני ניתוחים שלא הצליחו. כשעשיתי טיול אחרי צבא בסין, נפצעתי שוב באותה ברך. זה קרה כשהתלבטתי אם אני מסוגלת לקפוץ מעל נחל קטן עם הברך שלי, כשהאלטרנטיבה הייתה לצעוד חמש שעות מסביב לאגם. החלטתי לקפוץ, נפלתי לתוך מי קרח והברך יצאה מהמקום. זה היה על גבול פקיסטן, באזור שהיה קשה מאוד לחלץ ממנו. למזלי טיילו שם זוג ישראלים - הוא היה סטודנט לרפואה והיא ידעה קצת סינית - שמאוד עזרו לי. הם עצרו את הטיול שלהם וליוו אותי כמה ימים, והיו שם עוד כמה ישראלים שכמו תמיד נחלצו לעזור. אסור היה לי לטוס מחשש לקרישי דם, והם הצליחו לשחד רופא סיני שייתן לי מדללי דם, וכך התאפשר לי לטוס לעיר הגדולה ומשם הוטסתי לארץ. על המקרה הזה כתבתי את השיר 'לקפוץ שוב אל המים'"
"הייתי כל הזמן צרודה, וקלינאית תקשורת אמרה שאני לוקה ב'תסמונת המ"כיות': נשים בתפקידי ניהול מאמצות קול נמוך, פוגעות בקול שלהן ונהיות צרודות"
אחרי שהחלימה, למדה בתוכנית הבינתחומית למצטיינים באוניברסיטת תל אביב וקפצה ישירות לתואר שני בנוירוביולוגיה. למרות העומס מצאה זמן להקים ולנהל את העסק החברתי שלה לייצור בגדים ללא ניצול בסין. "מצאתי מפעל בסין, שלחתי לשם פקח מטעמי שבדק את תנאי העבודה, כמה משלמים, אם יש לעובדים חופשות ואפילו מה אוכלים בקפטריה, וכשהמפעל עבר את הבחינות שלי התחלתי לייצר שם בגדים ומכרתי אונליין. זה היה עסק ללא מטרת רווח והוא באמת לא היה רווחי. כל החסכונות שלי הלכו על המיזם הזה".
בגיל 27 הקימה את "בונובו", פלטפורמה לניתוח שיחות, המאפשרת לחברות שונות לנתח שיחות עם לקוחות כדי להפיק תובנות לשיפור המוצר והשירות. את "בונובו" הקימה עם שלושה שותפים: ברק גולדשטיין, עידן ציטיאט ואוהד חן. "את ברק, יזם חברתי ותיק, הכרתי עוד מימי המיזם הראשון של הבגדים. ידעתי שאני רוצה להקים סטרט־אפ והתייעצתי איתו, והוא הכיר לי את עידן ואוהד והתחלנו לחפש ביחד רעיון טוב לסטרט־אפ", היא מספרת. "די מהר הגענו לרעיון של 'בונובו'. חשבנו על זה שלמוקדי שירות לקוחות מגיעות אלפי שיחות למוקדנים שונים, חלקן הגדול עם אותה שאלה או אותה בעיה שחוזרת על עצמה. כשהחברות מבינות את זה, הן יכולות לנתח את השיחות ולשפר את השירות שהן מעניקות ללקוחותיהן. היום כולם מדברים על AI, אנחנו הקמנו חברת AI לפני כולם. שלוש שנים אחרי שהקמנו את החברה, סיילספורס כבר דפקו לנו בדלת".
הם קנו אתכם בעשרות מיליוני דולרים. הופתעתם מהפנייה?
"מאוד. זה הגיע משום מקום, לא ציפינו שזה יקרה כל כך מהר. היינו בשלב יחסית ראשוני של הסטרט־אפ, והייתה דילמה קשה כי הרגשנו שאנחנו עדיין לא יכולים לשחרר את הבייבי הזה. הלך לנו טוב והיה לנו כיף, לא רצינו שמישהו אחר יחליט לאן לקחת את החברה בשלב שבו היא הייתה. היו הרבה שכנועים, המחיר עלה ועלה, עד שקיבלנו הצעה שלא היה אפשר לסרב לה. מה שעוד שכנע אותנו היה הנגישות ללקוחות. באותה עת היו לנו כמה מאות לקוחות, וברגע אחד הגענו למאות אלפים".
מה עשית אחרי שהחברה נמכרה?
"נשארתי לעבוד בסיילספורס, הייתי שם ארבע שנים וחצי. בשנתיים האחרונות ניהלתי את מרכז הפיתוח שלהם בארץ, עם 750 עובדים. נכנסתי לתפקיד בחודש שמיני עם הילד השני, ועזבתי לפני שנה, בהיריון השלישי. רציתי לקחת את ההיריון באיזי, השלמתי פרק ורציתי לחזור לעולם היזמי".
מה עשית בשנה האחרונה?
"עשיתי הרבה מוזיקה, נפגשתי עם יזמים, חשבתי על רעיונות חדשים. בין לבין אני ממציאה צעצועים ביחד עם אבא שלי, ואני גם כותבת סיפורים באנגלית, שחלקם פורסמו ב־Bellevue Literary Review".
כמה נפגע ההייטק הישראלי אחרי המכות שנחתו עליו בשנים האחרונות, החל מההפיכה המשטרית, דרך 7 באוקטובר ועד המלחמה באיראן?
"באופן אולי פרדוקסלי, העניין בהייטק הישראלי דווקא התגבר מאוד, וההצלחות שאנחנו רואים פה בשנים האחרונות הן בסקאלה שלא הייתה כמותה עד היום. תסתכלי על כמות החברות הישראליות שהופכות ליוניקורן, או על אקזיטים כמו זה של WIZ שכולם מדברים עליו. רוב ההצלחה מתרכזת באזורי הסייבר דווקא, ב־AI אנחנו אכן נמצאים בירידה מסוימת, כשהעולם נמצא יחסית בפריחה. יכולנו להיות טובים יותר ואני חושבת שגם נהיה".
אילו תגובות את מקבלת מעמיתייך בעולם מאז 7 באוקטובר?
"בהתחלה היו המון תמיכה והשתתפות, סיילספורס עצמה תרמה שלושה מיליון דולר לתמיכה במילואימניקים ובנשים שנפגעו בעוטף".
330 ימי מילואים
את בעלה, רון הלד (36), מתמטיקאי, יזם וסופר שזכה בפרס של קרן רבינוביץ לספר הביכורים שלו "מקץ שבע שנים" (הוצאת אחוזת בית), הכירה בשירות הצבאי. אחרי שבע שנות זוגיות השניים נישאו בעירייה בניו יורק ברגע של ספונטניות. "היינו בניו יורק, אמרנו לעצמנו 'אולי נתחתן?', וענינו 'טוב, נתחתן'. בכלל לא הבנו שזה אישיו. רק בטקס עצמו הבנתי כמה זה עוצמתי ומשמעותי".
היום הם הורים לשלושה ילדים: אביגיל (4), אסא (3) וימימה (שנה). "מה שהנחה אותנו עם השמות של הילדים זה שיהיו להם שורשים במקורות ושיישמעו טוב באנגלית, כי עד היום קשה לי עם השם אפרת בחו"ל. כשבחרנו לימימה את השם, בכלל לא שמעתי על שיטת ימימה, בחרנו שם תנ"כי יפה שהרבה שנים לא היה, וזה מה שיצא".
מאז 7 באוקטובר הלד כבר עשה 330 ימי מילואים במצטבר, והיד עוד נטויה. "שאלת מה עשיתי בשנה האחרונה? אז גם את זה", היא צוחקת.
"לפעמים שואלים אותי אם אני חייבת לעבוד, אבל אני בן אדם שתמיד עובד, גם אם אני לא חייבת. אחרי האקזיט עברנו לדירה עם מעלית, שלא הייתה לנו קודם, אבל ממ"ד עדיין אין לנו"
לא פשוט.
"לא קל בכלל שבעלך נמצא רוב השנה במילואים, אבל אמא שלו וההורים שלי עזרו לי מאוד".
איך הוא הגיב כשאמרת לו שאת רוצה לפתח קריירה מוזיקלית?
"יש לי בן זוג תומך בצורה שאין דברים כאלה. הוא בעצמו כותב ויוצר, הוא השומע הראשון של השירים שלי, ואני הקוראת הראשונה של הספרים שלו. אנחנו מפרים אחד את השני".
איך האקזיט שינה את חייך?
"ללא ספק זה אירוע גדול מאוד, משנה חיים ממש, אבל אצלי ספציפית האקזיט הגיע יחד עם הילדים, אז קשה לשים את האצבע על מה שינה יותר. אני חייבת לציין שלצד ההצלחה יש גם קשיים שלפעמים פחות מדברים עליהם".
מה למשל?
"כל יזם שעשה אקזיט יגיד לך שלהתרגל שהבייבי שהקמת וגידלת כבר לא שלך ואין לך שליטה עליו, זה קושי גדול".
את יכולה להגדיר את עצמך כעשירה?
"אני לא יודעת. לפעמים שואלים אותי אם אני חייבת לעבוד, אבל אני בן אדם שתמיד עובד, גם אם אני לא חייבת. אני יכולה להגיד שאחרי האקזיט עברנו לדירה יותר נוחה עם מעלית, שלא הייתה לנו קודם, אבל ממ"ד עדיין אין לנו, וגם המקלט של הבניין הוא לא בדיוק מקלט. כשהתחילה המלחמה מול איראן ארזנו את עצמנו ונסענו לבית של ההורים שלי בכפר אוריה, בשפלת יהודה. סבתא שלי גרה כל השנים בכרמי יוסף, הם אהבו מאוד את האזור ולפני שנתיים הם עברו לשם".
איך את רואה את עתידך המוזיקלי?
"החלום שלי הוא להגיע לכמה שיותר אנשים, לגעת בכמה שיותר אנשים ולגרום להם להרגיש משהו כשהם שומעים את השירים שלי. זו המשאלה האולטימטיבית של כל יוצר, וכל דבר יותר מזה הוא בונוס".
