סיפורה של נורית טל־טנא (50) מתל אביב, אוצרת ומרצה על אמנות, נשואה ואם לשלושה (16, 12, 8)
כשהייתי ילדה, ראיתי את אמא שלי הולכת שוב ושוב לבית הדין הרבני וחוזרת בוכייה. פעם שאלתי אותה: 'מה היה?', והיא ענתה: 'שאלתי אותם איך אפרנס את ילדיי אם בעלי מסרב לשלם מזונות והם ענו, לכי תגנבי'. נולדתי למשפחה דתית. אמי הייתה יועצת חינוכית ומורה לספרות. אבי היה כימאי, ניצול שואה מרומניה. הם התחתנו בלי להכיר לעומק, ודי מהר היא הבינה שמשהו לא בסדר אצלו. היא התחננה שילך לטיפול, אבל הוא סירב. לימים היא הבינה שהוא מתמודד נפש.
אמא שלי הבינה שהיא לא חייבת לטפל באדם שלא רוצה לטפל בעצמו ושזה לא יהיה נכון לילדים שלה לגדול עם אבא כזה. היא התחננה לגט, ולא היה עם מי לדבר. כשהייתי בת ארבעה חודשים היא עזבה את הבית ולקחה אותי ואת אחי לדירת חדר בדרום תל אביב. לא הייתה שם מיטת תינוק, והיא הניחה אותי בתוך מגירה. חודשיים קודם היא איבדה את אמא שלה, והכול יחד היה מאוד קשה. כשבית הוריה נמכר, היא רכשה דירה קטנה בפתח תקווה ועברנו לשם. מעולם לא היינו רשומים בספר הטלפונים, כי היא פחדה שאבא ידפוק בדלת ויעשה סצנות.
אמא, שנשארה עגונה, פרנסה אותנו בכבוד ללא מזונות. לא חיינו בעוני, אבל כן בצניעות. בגדים קיבלתי מבת הדודה שלי. פעם, בבית הכנסת, ילד אחד אמר לי: 'את באה כל שבת באותה שמלה'. למדתי בחינוך הממלכתי־דתי, היינו מקרה חריג בנוף וזה לא היה פשוט, הייתה הרבה רכילות עלינו. כולם שאלו: 'איפה אבא של נורית?'.
אבל לא הייתי מסכנה, כי אמא שלי העניקה לנו הרבה חום ואהבה. הייתי ילדה שמחה ולפעמים היו אומרים לי: 'את לא נראית כמו ילדה שאין לה אבא'. שאלתי את עצמי: איך ילדה בלי אבא אמורה להיראות?
בימי ההולדת שלי, מדי שנה, אבא היה מעביר מתנה דרך דודתי, וזו תמיד הייתה מתנה הזויה: זוג תחתונים, שקית בייגלה, עשרות עטים שהוא סחב מכל מיני מקומות וברכה מבולבלת. בגיל חמש ראיתי אותו במקרה, וזה נורא הפחיד אותי, כי אמא שלי פחדה.
בערבי שבת, אחרי הארוחה המשפחתית, הייתי מעלעלת שעות בספרי אמנות שהיו בבית ונקראו 'גדולי הציירים'. הם שימשו עוגן לבריחה ולחלומות.
לקראת גיל 18 התחלתי להתרחק מהדת, כי לא רציתי לחיות תחת כבלי החוקים שהפכו את אמא שלי לעגונה. החלטתי להתגייס לצבא, ואמא נתנה את ברכתה. רק כשמלאו לי 20, אבא שלי הסכים לתת לאמא שלי גט. 20 שנה היא הייתה עגונה ומעולם לא נישאה מחדש. אחרי השחרור למדתי לתואר ראשון במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה ולתואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. במקביל התחלתי למכור יצירות אמנות מקוריות במשרדים תמורת אחוזים. בעקבות ההצלחה הציעו לי לנהל בית מכירות לאמנות, ועשיתי זאת עד שנסגר. משם התגלגלתי להיות אוצרת ולא התפנקתי: בתחילת דרכי נסעתי בשלושה אוטובוסים כדי להגיע לאמן בצפון שעניין אותי. מכיוון שאני עוסקת באמנות, יש כאלה שחושבים שבאתי מבית עשיר. אני עונה שגדלתי באותו חדר עם אחי ולא היה לנו רכב.
4 צפייה בגלריה
נורית טל-טנא. "מכיוון שאני עוסקת באמנות, יש כאלה שחושבים שבאתי מבית עשיר"
(צילום: טל שחר)
נישואים תמיד נראו לי כמו כלא, לכן אף פעם לא חלמתי להתחתן, אבל בגיל 33 הכרתי את בעלי, קיבוצניק מקסים, ואחרי חצי שנה התחתנו ברבנות, למרות הכול. בגלל הטראומה מהעגינות החתמתי את בעלי על מסמך שמגן עליי מאפשרות כזאת.
לפני שנה וחצי אמא שלי הלכה לעולמה. היא הייתה לביאה אמיצה, פמיניסטית שלא ידעה שהיא כזו. אחרי השבעה העולם המשיך כדרכו, ואני הייתי צריכה להתחיל לעבד את החיים החדשים. על השולחן נותרה קערת פירות שצילמתי מדי חודש, עד שתמה שנת האבל. היום אני מרגישה שאמי עדיין נמצאת איתי, מעבר לווילון.
במקביל כתבתי דברים מנבכי נפשי כדי להתמודד עם הפרידה. פרסמתי כמה קטעים בפייסבוק, ובעקבות התגובות החלטתי להפוך אותם לספר שיכלול גם צילומים שלי וצילומי יצירות של אחרים. בנוסף, אני אוצרת תערוכה שבה אמנים יציגו יצירות שקשורות לנרטיב הביוגרפי. כדי להוציא לפועל את הספר והתערוכה, שתוצג באוגוסט בגלריה מנשר, יזמתי מימון המונים ב'הדסטארט'. בינתיים הצלחתי לגייס יותר מ-20,000 שקל".
4 צפייה בגלריה
"אחרי השבעה צילמתי את קערת הפירות מדי חודש"
(צילום: נורית טל-טנא, שנת אבל, צילום, 2024. מתוך הספר "אמא לא באמת מתה", הוצאת פרדס)
שורה תחתונה: "במשך שנים הסתרתי את סיפור העגינות של אמי. ניסיתי לבנות את עצמי ואת חיי, מבלי שיגידו לי שאני מסכנה. מתוך החוסר הפכתי להיות מי שאני. למדתי שהכוחות נמצאים בתוכנו והבחירה אם ליפול או לצמוח היא שלי בלבד".
