"לענבים לא משנה אם יש או אין אזעקות"
הלה בוז'ו מיקב בן זמרה המשיכה לבצור ולייצר יין תחת אש
מי אנחנו: יקב בוטיק במושב כרם בן זמרה שהוקם ב־2003 ומבוסס על ייצור עצמי. מרכז המבקרים שלנו נמצא מול נוף פסטורלי. הוא פתוח בימי חמישי ושישי, ואפשר לבוא לטעימות יין, עם גבינות או לשבת לפיצה, ויש גם סיורים לכרמים. בשאר השבוע המרכז פתוח לימי גיבוש ולסיורים לקבוצות (טל': 055-5570829).
מי אני: הלה בוז'ו, נשואה לעדן ואמא לארבעה. הכרתי את בעלי כשלמדתי לתואר ראשון בחקלאות במכללת תל חי. הוא ואבא שלו גידלו ענבים ליין ואז הגשימו חלום ופתחו יקב משלהם. אחרי שנישאנו עברנו לגור בכרם בן זמרה, עבדתי במחלקה החקלאית של יקבי רמת הגולן ולמדתי לתואר שני בייננות בפקולטה לחקלאות ברחובות. במהלך הלימודים, חמי וחמותי פרשו מהעסק והשאירו לי את ניהול היקב. הייתי צריכה ללמוד עולם שלם - מייצור ועד שיווק. הגדלנו את מבחר היינות, עשינו מיתוג מחדש ואז פרצה המלחמה.
מאז 7 באוקטובר: הבית שלנו חשוף לגבול. בבוקר של אותה שבת הייתה לנו תחושה שאנחנו הבאים בתור, ועברנו לבית של אמא שלי בגולן. בעלי היה במילואים במשך שבעה חודשים, ואני המשכתי לנהל את העסק במציאות של מלחמה, עם נסיעות הלוך ושוב מדי יום. היה כאוס. אבא של עדן החזיק את הכרמים, שנמצאים 200 מטר מהגבול, וגם היה בכיתת הכוננות של היישוב. היינו צריכים לקבל אישור מהצבא להיכנס לכרמים, היו פה לא מעט נפילות, מה שנקרא 'נפילה בשטח פתוח'.
באוגוסט, בזמן הבציר, חזרנו למושב ושכרנו בית עם מקלט. אי אפשר לעבוד בבציר מרחוק. בספטמבר צה"ל נכנס ללבנון והיינו סגורים בבית עם הילדים, לא יכולנו לצאת אפילו לחצר. היישוב לא היה מפונה רשמית, אז לא קיבלנו פיצויים. כדי להתפרנס התחלנו עם משלוחים ומארזים. למזלנו יש לנו עם מדהים ורבים רצו לתמוך.
כיום: חזרנו לבית שלנו ופתחנו את מרכז המבקרים, אבל לא במתכונת מלאה, כי אין ידיים עובדות. הסטודנטים עדיין לא חזרו לצפון וזה מורכב. ייקח לאזור עוד זמן להתאושש, כל אירוע בגבול מיד משפיע על זרם המבקרים.
פרוטקשן: שבוע אחרי שחזרנו הביתה, נפל עלינו הדבר הזה. הודעת איום עם דרישה לשלם פרוטקשן. זה מתסכל ומכעיס, כי אין שנייה של חיים נורמליים בארץ ואין משילות. שוב אנחנו נעזרים באנשים טובים ובמתנדבים, ששומרים על העסק בלילות עם בעלי. אנחנו לא מוכנים להיכנע, אבל לא נוכל לחיות ככה לנצח.
אנחנו נשארים פה: כשאתה חקלאי, לעזוב זו לא באמת אופציה. לענבים לא משנה אם יש או אין אזעקות, הם ממשיכים לגדול. אם היינו מפסיקים לעבוד, זה היה נזק לשנים קדימה. בנוסף, אנחנו באמת מאמינים שאם אנחנו לא נהיה פה - הם ניצחו.
אם אתם באזור: זה הזמן לחוות את פריחת האדמוניות בהר מירון, רבע שעה נסיעה מאיתנו. מקום יפהפה שרק לאחרונה נפתח למטיילים.
"יש בחיפה משהו מיוחד. חיי היומיום המשותפים הם חזקים"
רולא דיב ממסעדת "רולא" חזרה להגיש את האוכל שהיא אוהבת
מי אנחנו: "רולא" היא מסעדה בנמל חיפה בסגנון סורי־לבנוני שפתחתי יחד עם בן הזוג שלי מועין חלבי. הוא השף, היד שלו מאחורי האוכל הטוב, ואני בפרונט, האמא של המקום. המסעדה משקפת אותנו, זה האוכל שאנחנו אוהבים (הנמל 33 חיפה, טל': 04-8383866).
מי אני: רולא דיב, בת 56, בת למשפחה ערבית־נוצרית, במקור מכפר ראמה. פגשתי את מועין, בן למשפחה דרוזית, בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. עבדתי בעמותות נשים ובארגונים לשינוי חברתי, והמשכתי לעבוד בהם בחצי משרה גם כשפתחנו את המסעדה. בסוף הבנתי שאי אפשר להיות חצי־חצי, שאני צריכה להיות מאה אחוז בפנים.
מאז 7 באוקטובר: זו התקופה הכי קשה שהייתה לנו. היינו כל כך נסערים. 7 באוקטובר פגע בכולנו, פתח פצע עמוק. לקוחות שלנו נרצחו, זיהינו אותם בתמונות. היה קשה נפשית, לא רק כלכלית. חשבתי שהעולם הולך, שאנחנו לקראת הסוף. כשאנשים התחילו לחזור אלינו, הגיעו הטילים על חיפה והעיר נכנסה לתרדמת עד הפסקת האש.
כיום: אחרי שנה וחצי שלא ראיתי את הלקוחות שלנו, הם חוזרים הרבה פחות שמחים, יותר מותשים. יוקר המחיה שחק את הערך של הכסף, אנשים יותר מחושבים ופחות מזמינים. אני צופה שגם השנה הזו תהיה קשה לכולם.
אנחנו נשארים פה: אני מודה שחשבנו על רילוקיישן, אבל אנחנו בני 56, והמעבר למקום אחר קשה יותר. הייתי צריכה לקבל החלטה, כי הרצון לעבור הקשה עליי נפשית. החלטנו שאנחנו פה, ואנחנו הולכים עם זה עד הסוף, תומכים אחד בשני. זה מרגיע אותי גם כשהמצב קשה מאוד.
השסע עמוק וממשיך להעמיק, אבל יש בעיר הזו משהו מיוחד ויש חיי יומיום משותפים שהם חזקים. אני מאמינה שחיפה תהיה הראשונה להחזיר את החיים כפי שהם היו לפני 7 באוקטובר.
אם אתם באזור: בית אורן. לדעתי זה אחד המקומות היפים בעולם, לא סתם קוראים לו 'שוויצריה הקטנה'.
"המחלבה נפתחה בספטמבר, באוקטובר פרצה המלחמה"
נליה קומן מ"גרינלי" מחכה שתגיעו לטעום גבינות
מי אנחנו: מחלבת גרינלי, מחלבת בוטיק משפחתית קטנה בקיבוץ אורטל, שמייצרת גבינות צאן ובקר. אנחנו כשרים, מספקים את התוצרת שלנו גם ליקבים ולמסעדות באזור, ויש לנו קהל שמגיע אלינו לטעום ולשבת בחוץ. אנחנו גם עושים סיורים במחלבה (טל' 054-7882651).
מי אני: נליה קומן, בת 54, בת הזוג של גרגורי. אנחנו הורים לחמישה ילדים (שניים שלו, שלושה שלי), ויש לי גם שני נכדים. אנחנו יחד תשע שנים, גרים בקדמת צבי. עבדתי 23 שנים בדלתא, בעיצוב אופנה ותדמיתנות. חשבתי שאעבוד שם עד הפנסיה. אני אוהבת ליצור ולעבוד עם הידיים, והתחלתי לעשות גבינות בבית. אחרי שהן יצאו טובות, למדתי את התחום בארץ ואחר כך באיטליה. שבע שנים עשיתי גבינות בבית וחלמתי על מחלבה משלי, עד שהבן שלי אמר לי, 'אמא, אם לא עכשיו, מתי?'. זה נתן לי את הדחיפה. גרגורי ואני עזבנו את העבודות שלנו ופתחנו את המקום.
מאז 7 באוקטובר: אחרי שנתיים של עבודה, המחלבה נפתחה בספטמבר 2023. באוקטובר פרצה המלחמה. לא היינו מפונים אבל חטפנו ירי, והאזעקות לא פסקו. יצרנו תחת אש. המיגונית לא קרובה אלינו והיה מסוכן לרוץ אליה כי היו פה נפילות, אז החלטנו שנישאר במחלבה גם באזעקות. לא הצלחנו להתפרנס, אבל לשמחתי, בזכות המועצה שעזרה לעסקים ובזכות האנשים הנפלאים של רמת הגולן, הצלחנו לפחות לסגור חובות. היינו קמים בארבע בבוקר, נוסעים לירידים בכל הארץ ומתפללים שנעבור את הנסיעה בשלום.
כיום: אנשים התחילו לחזור לצפון. יש תנועה, בעיקר בסופי השבוע. אני מאמינה שככל שהזמן יעבור אנשים יחזרו במספרים גדולים יותר. בינתיים הבן שלי פתח נקודת מכירה של הגבינות שלנו בחדרה.
אנחנו נשארים פה: אני אוהבת מאוד את רמת הגולן, כאן גרגורי ואני הכרנו. עכשיו אנחנו מחפשים לקנות פה בית. לרגע לא עלה על דעתנו לעזוב, אנחנו מאמינים שהכול יסתדר ושנמשיך לייצר את הגבינות שלנו.
אם אתם באזור: שמורת הטבע הר שיפון. מקום מהמם עם אווירה קסומה. אם עולים לפסגה, כל רמת הגולן מונחת על כף היד.
"כשצריך, אני ממלצרת עם הילדה במנשא"
מורן אולשנסקי מ"פרישטיק" מתניעה מחדש את בית הקפה
מי אנחנו: פרישטיק הוא בית קפה במושב בית הלל, שנמצא במשק של המשפחה של בעלי. המנות שלנו מבוססות על התוצרת שמגיעה מהגן האורגני שבו אנחנו מגדלים ירקות עונתיים. האורחים ביחידות האירוח שלנו מוזמנים לסיורים מודרכים בגן (טל' 04-6950284).
מי אני: מורן אולשנסקי, בת 35, נשואה ליונתן ואמא לבת שנה. במקור אני מתל אביב. יש לי תואר סוֹמֶלְיֶה ולמדתי תזונה במכללת תל חי, שם הכרתי את בעלי ועברתי לגור איתו בבית הלל. בזמן הקורונה הצענו לאורחים ביחידות האירוח מגשים לארוחת בוקר. לאור התגובות הטובות החלטנו לפתוח בית קפה. אני מנהלת אותו.
מאז 7 באוקטובר: פונינו מהיישוב ועברנו לגור אצל ההורים שלי בתל אביב. גרנו אצלם כמה חודשים ואז הסתובבנו בין דירות שכורות. כשהבנתי שזה הולך להיות ארוך, הלכתי ללמוד מסעדנות בשנקר. במהלך התקופה הזו נכנסתי להיריון וילדתי.
כיום: פתחנו את המקום להרצה לפני קצת יותר מחודש. לא היה פשוט להניע מחדש. לשמחתי אנשים מתחילים לחזור. כמו בכל הצפון, גם לנו חסרות ידיים עובדות, אז כל המשפחה מגויסת לעזור. בעלי עובד בבר, אחיו יובל, שמנהל את המתחם, לוקח הזמנות, ואני גם ממלצרת כשהילדה על המנשא.
אנחנו נשארים פה: זה הבית שלנו, המקום שלנו. באנו לפתיחה המחודשת בכל הכוח. התקופה של העצירה הייתה זמן להסתכל על הדברים, להבין מה צריך לשנות ומה אפשר לשפר. עשינו שיפוץ כללי. הפכנו את הרע להכי טוב שאנחנו יכולים.
אם אתם באזור: מעיין עין חשק. שווה להגיע אליו אחר הצהריים, כשהשמש יורדת ומאירה את כל העמק. גם הדרך אליו יפה, ואם חם, אז כדאי להיכנס לטבילה.
"רמת הגולן היא חלק מהותי בזהות שלנו"
יעל רגב מ"מושבוצ" שמחה שיש שוב ביקוש למסעדה
מי אנחנו: מסעדה במושב רמות, שמבוססת על חומרי גלם מקומיים. אנחנו מגדלים את רוב הירקות, ויש לנו גם קצבייה ביחד עם משק שניידר. אנחנו מפעילים גם חנות אמון עם מבחר גדול של מוצרים. אין מוכרים, אנשים לוקחים מה שהם רוצים ומשלמים באשראי. בימי שישי אנחנו מפעילים בחצר המשק פוד־טראק להמבורגר (טל' 04-6795095).
מי אני: יעל רגב, בת 47, אמא לחמישה ילדים, בני שבע עד 17, נשואה לארז, תושבת מעלה גמלא. במקור אני מהשרון, ארז ייבא אותי לצפון. הוא היה מסעדן בתל אביב וניהל מסעדות גם בצפון, עד שעבר לעבוד במשק המשפחתי. אני הייתי יועצת ארגונית במשך 15 שנים. לפני כחמש שנים חברתי למשק, שגדל והתפתח.
מאז 7 באוקטובר: ארז, אלוף משנה במילואים, גויס ב־7 באוקטובר. לאחרונה עשינו לו מסיבת שחרור אחרי שהיה שנה וחצי במילואים. היישוב לא פונה אבל המסעדה נסגרה, כי לא הייתה תנועה. פתחתי אחרי חודש ואז סגרתי שוב כשהייתה כניסה קרקעית ללבנון. לא היו לימודים והיה אסור להתקהל. ההכנסות נעצרו, אבל הירקות המשיכו לגדול. נאלצנו לחשוב על פתרונות יצירתיים. התחלנו עם משלוחים וזה עסק מטורף: כל יום יוצאת מכאן משאית עם משלוחים לקבוצות רכישה בכל הארץ.
כיום: אנשים חזרו, יש ביקוש למסעדה וזה משמח, אבל אנחנו מתמודדים עם קושי בהיבט של כוח האדם. גם במשק אנחנו מחפשים אנשים. זה לא רק אצלנו, בכל הצפון זו אותה בעיה: העסקים צמאים לעבודה, המטיילים מגיעים ואין עובדים.
אנחנו נשארים פה: רמת הגולן היא חלק מהותי בזהות שלנו. לא חשבנו לרגע לעזוב. מהמרפסת שלנו נשקפות צפת וקצרין. 'נוף היירוטים' היה חלק משגרת יומנו ההזויה, אבל אנחנו היינו בסיכון נמוך. חלק ממה שנותן לנו כוח הוא המשמעות של 'להיות חופשי בארצנו'. התפקיד שלנו הוא להילחם על זה. זו זכות בסיסית שמגיעה לכולנו. לכן היה לנו חשוב להילחם על גידול הירקות, על פתיחת העסקים ברגע שהיה אפשר וגם לתמוך בארז שהיה במילואים. זה האתגר שלנו ונתמודד איתו. אנחנו בוחרים לחיות בגולן בחירה מלאה ושלמה.
אם אתם באזור: כיף לטייל בשמורת סוסיתא. הילדים רצים בין העתיקות ומשחקים מחבואים, ויש נוף מהמם לכנרת.
"מצאנו את עצמנו רצים למקלט תוך כדי שאנשים אוכלים"
אדית פרידמן מ"בנחלה" ממשיכה קדימה ומרימה הפנינג לפסח
מי אנחנו: מסעדה בנהריה, שקיימת כבר 18 שנה ועובדת בקונספט של פארם טו טייבל, גם לפני שזה היה במודה. הבננות מבצת, התפוזים מלימן, היינות מייקבים באזור, ואנחנו מייצרים הכול כאן, כולל את הגלידות. המסעדה עובדת מתשע בבוקר עד עשר בלילה, ואנחנו ממוקמים בתוך מטע פקאן וידידותיים למשפחות. בפסח יהיה לנו הפנינג של פינות יצירה ומתנפחים (טל' 04-9512074).
מי אני: אדית פרידמן, נשואה לרן, אמא לשלוש בנות. גרים בשבי ציון. במקור אני תל אביבית. הכרתי את בעלי במרכז הבינתחומי, למדנו ממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה. הכיוון היה לעבוד במשרדים ממשלתיים, אבל עבדתי אז בבית קפה ברשפון וחלמתי לעשות משהו דומה משלי. רן סיפר לי על המשק המשפחתי והפכנו את המקום הזה מכלום לקסם. קשר זוגי נהיה עסק משפחתי, וגם הילדות עובדות איתנו.
מאז 7 באוקטובר: מתחילת המלחמה היינו סגורים. עשינו ניסיון לפתוח ביוני ומיד סגרנו שוב, זה היה לא הגיוני. מצאנו את עצמנו רצים למקלט תוך כדי שאנשים אוכלים. אחרי הסגירה השנייה תחזקנו את העסק, ניצלנו את הזמן להשתפר. לא היינו מפונים, אבל גם אם היו מפנים אותנו לא היינו עוזבים. זה לא פתרון בעיניי.
כיום: שבועיים אחרי שהתחילה הפסקת האש פתחנו דלתות. החזרה הדרגתית. מי שמניע לנו את העסק הם הלקוחות המקומיים. את המטיילים עדיין לא מרגישים באותו ווליום שאליו היינו רגילים. אולי אנשים עדיין חוששים, אולי הם תופסים את נהריה כגבול.
אנחנו נשארים פה: הגענו לכאן מתוך ציונות, מתוך רצון להפריח את הגליל, וזאת הסיבה שאנחנו פה. הגליל הוא מקום קשוח. לא סופרים אותנו. יש אנשים שזה קשה להם מדי. לא מעט עסקים החליטו לסגור לצמיתות, חלק מהאנשים החליטו לעזוב את הארץ. גיסי, שהיה חלק מהעסק, החליט שהוא פורש ומקים משהו במרכז. המלחמה שברה אותו. אנחנו באמת אוהבים את מה שאנחנו עושים ואוהבים לחיות פה, ומאמינים שחשוב מאוד להשאיר את הגליל עם עוצמות וחוזקות. ו'בנחלה' היא כזו, מסעדה מוכרת, אהובה, מקום תיירותי שמספק חוויה שלמה.
אם אתם באזור: מדהים ללכת לאורך הטיילת החדשה בנהריה, שתי דקות מהמסעדה. צפונה לכיוון ראש הנקרה או דרומה לשבי ציון - אין יפה מזה.
