בחודש שעבר צפתה יערה קידר (45) בסרט ״אמיליה פרז״, הסתכלה על השיער השחורדיני של סלינה גומז שמגלמת את הדמות הראשית והחליטה שזה בדיוק הדבר שהיא צריכה עכשיו כדי לקיים בתוכה באופן יותר מדויק את הסנכרון בין גוף לנפש. היא שלחה תמונה של גומז מהסרט למעצב השיער שלה, אבי מלכה, שאלה, ״אתה חושב שזה יתאים לי?״, ומלכה ענה: ״בואי מחר בעשר וחצי״.
תמיד רצית להיות בלונדינית?
״לא״, היא צוחקת. ״ראיתי את הסרט ואמרתי, ׳או, הנה משהו שלא צריך לתחזק. ופתאום התחשק לי. זה רק צבע שיער, אמרתי, לא יהיה יפה, אני אצבע בחזרה. בלונד שחורדיני לא קשה לתחזק. זה כיף. מכל הדברים שעברתי, הבלונד הוא הדבר הקטן. גם אם אנשים יחשבו שזה לא יפה, אני פחות מוטרדת והרבה יותר קשובה לקול הפנימי".
שתינו יודעות שאנחנו לא באמת מדברות על צבע השיער שלה, אלא על החיים עצמם ועל השינוי שהיא עברה. קידר היא אוצרת והיסטוריונית של אופנה שהצליחה ליצור לעצמה מקום ייחודי בסצנת התרבות המקומית. הכרטיסים להרצאות שלה נחטפים זמן רב מראש, והתערוכות שלה במוזיאון העיצוב חולון מעוררות עניין בקרב הקהל הרחב ופורצות את גבולות עולם האופנה. אפשר לשער שגם התערוכה החדשה שהיא אצרה ונקראת "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה", תמשוך המונים למוזיאון. אבל מעטים מהם יודעים על הטלטלות בחייה הפרטיים: לפני שנה וחצי התגרשה מאבי בנה (דויד, 12), בינואר האחרון איבדה את אבא שלה, וגם את "האמא השנייה" שלה, מעצבת האופנה תמרה יובל ג׳ונס. והיא גם מאוהבת. ״בשנים האחרונות עברתי תהליך שבו התחברתי לעצמי״, היא משתפת, ״זה כלל טיפול קונבנציונלי עם פסיכולוג מדהים שמלווה אותי, אימוני כושר עם מאמנת חמש פעמים בשבוע ושיעורי אגרוף. התהליך כלל ירידה של 25 ק"ג בשיטת תזונה מסוימת. לא היה חשוב לי לרזות כמו שהרגשתי שהאוכל מנהל אותי ושאין לי שליטה על הדברים, וזה איפשר לי לקחת שליטה ולרפא את הנפש״.
9 צפייה בגלריה
חלל תערוכת "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה" שהוקדש לללאה גוטליב וגוטקס
(צילום: אלעד שריג)
לעזוב את הבית בגיל 17
קידר, שמתגוררת ברחוב שקט ליד כיכר המדינה בתל אביב, גדלה ברמות השבים. אמה קלינאית תקשורת (הבעלים של רשת מכוני ״משוב״), אביה ההייטקיסט עבד ב״סאיטקס״. אחותה הבכורה דקלה קידר היא סופרת ותסריטאית ("שעת אפס") ואחיה הצעיר, עומר, עורך דין.
כשהייתה בת 11 הוריה התגרשו, וכשהייתה בת 16 הקשר שלה עם אביה, שעבר אז משבר אישי וכלכלי, התנתק. "הגירושים של הוריי הובילו לשבר גדול במשפחה״, היא מספרת, ״זו הייתה פרידה קשה וכואבת וזה שינה את המצב הכלכלי בבית. אני נשארתי עם אמא ועבדתי מגיל צעיר כבייביסיטר. כיוון שאהבתי לתפור, עשיתי מכפלות ותיקוני בגדים לכל הנשים במושב״.
"כשקיבלתי מייל שלא אוכל להציג את האוסף של ג'ודית ליבר הייתי בשוק, אבל תוך שנייה היה לי רעיון טוב יותר: להקדיש את הגלריה ללאה גוטליב"
ובגיל 17 וחצי, כיתה י״ב, עברת לבד לתל אביב. התבגרות מואצת.
"בבית היה מורכב מאוד ואחותי, דקלה, ידעה שמאתגר לי. היא גרה בתל אביב עם שותפים, התאהבה בן־לילה במישהו ואמרה לי, ׳אני עוברת לגור איתו, החדר בדירת השותפים שלי מתפנה, קחי את מה שיש לך ובואי׳. וכך היה. לא הייתה כל כך ברירה. ניקיתי בתים, מלצרתי, זה היה כבר סוף י״ב והייתי לוקחת אוטובוס למושב, לעשות את מה שנשאר מהבגרויות. בעצם התחלתי מחדש. ניקיתי גם אצל משה יום טוב, במאי פרסומות, והוא חיפש מזכירה. הפכתי למזכירה ותוך כמה חודשים ליד ימינו, עוזרת במאי ומפיקה. הוא האדם הראשון שאמר לי, ׳יש לך כישרון׳. אני לא יכולה להגיד לך שהאמנתי לו בגיל הזה.
"יום טוב היה אדם סוער אבל נתן לי את התחושה שהוא סומך עליי. הייתי ילדה בת 18 עם צ׳קים של מיליונים בידיים, של הפקות ענק, והוא לרגע לא הטיל ספק ביכולת שלי לעשות את הדברים. איתו הבנתי שלא מספיק לחלום חלומות. צריך לדעת להגשים אותם וצריך תקציב, אקסל וניהול משימות וגם לדעת להתנהל ברגישות כדי לתת לאנשים שעובדים איתך לפרוח״.
ספרי על רגע בלתי נשכח מאותה תקופה.
"כשהייתי העוזרת האישית שלו לקחתי למוסך את האוטו שלו, מכונית יפה בצבע טורקיז עם גג נפתח, נסעתי לדרום תל אביב וכנראה שלא עצרתי ב'עצור'. עצר אותי שוטר והכניס את הראש לתוך האוטו. אני ישבתי באוטו עם שמלה שקצת עלתה והוא אמר לי, ׳אם תיתני לי את הכתובת שלך, אני אבטל את הדו״ח ואבוא אלייך היום בערב׳. זה קרה באחד הימים הראשונים עם יום טוב, וזה היה פחד אלוהים לחזור עם דו״ח תנועה".
נתת לו את הכתובת?
"כן. ברור. ונורא פחדתי. נעלתי את הדלת, שמתי לידה את שולחן האוכל והכיסאות והייתי ערה כל הלילה כי חששתי שהוא יגיע. הוא לא בא. אלה היו שנים מורכבות של בדידות. למדתי הרבה מדברים שקרו לי, כמו מה קורה לך כשאת מלצרית לא מוערכת. גם לנקות בתים של אנשים מפגיש אותך עם סיטואציות מורכבות. אבל בשום שלב לא היה בי מרמור. הייתי שמחה לא לעבור את הדרך שעברתי, אבל אני מכירה את הטוב שזה הביא איתו ואת הכוחות שזה בנה בי״.
מתי חזרת לקשר עם אביך?
"בגיל 19 אבא שלי פשוט יצר איתי קשר. הוא אמר, 'עשיתי את הטעות של חיי שלא יכולתי להיות בקשר, בואי נעשה תיקון'. הוא לקח אותי למטפל והיינו בפגישות משותפות. הוא היה לצידי כל השנים, מעורב בכל מה שעשיתי. עם אמא שלי, מרגע שיצאתי מהבית הקשר רק התהדק ויכולנו לבחור אחת בשנייה. גם היום אנחנו קרובות מאוד".
לעבור מהייטק לשנקר
אחרי העבודה עם יום טוב, עבדה כמנהלת פרויקטים בחברה שבנתה אתרי אינטרנט. השנה הייתה 1999, ימי בועת ההייטק. אחרי שנתיים ניהלה צוות של 50 איש, וכל זה לפני גיל 20. ״שם התייצבתי כלכלית״, היא מספרת, ״וגם שמתי לב שהשיחות הכי טובות שלי הן עם המעצבים. הבנתי שאני טובה בלהבין צרכים של שיווק ואסטרטגיה, אבל גם בלהמציא סיפורים שמתחברים לזה. ואז המעצבים, שכולם בוגרי בצלאל, אמרו לי, ׳למה את לא הולכת ללמוד עיצוב?׳. הבנתי שאני יכולה להרשות לעצמי לחזור רגע אחורה ולהיות בגיל הטבעי שלי, כי בגיל 20 הייתי כמו בת 40״.
ב־2001 החלה ללמוד במגמת עיצוב אופנה בשנקר. את עופר, איש הייטק, הכירה באותה שנה. חמש שנים אחר כך נישאו. כשסיימה את לימודיה עבדה כמעצבת בקסטרו. ״אחרי שלוש שנים בקסטרו הרגשתי שהלב שלי לא נמצא לגמרי במקום הנכון״, היא נזכרת, ״הבנתי שאופנה מעניינת אותי, אבל לעצב בגדים זה לא הייעוד שלי ואני רוצה לעשות משהו ולא יודעת מהו״.
"הגירושים של הוריי הובילו לשבר גדול ושינו את המצב הכלכלי. עבדתי מגיל צעיר, תיקנתי בגדים לנשים במושב. אני גאה שהגירושים שלי הם ההפך״
איך מצאת את הדבר הבא שלך?
"עופר אמר, ׳קחי לך כמה חודשים הפסקה, נחיה על משכורת אחת ויהיה בסדר׳. ביום שהתפטרתי מקסטרו סגרו את הסטארט־אפ שהוא עבד בו. חזרתי מיד לעשות את מה שאני יודעת, לתפור. התחלתי לעצב שמלות כלה, אבל הייתי אנונימית לגמרי, למה שמישהי תבוא לעשות אצלי שמלה? כיוון שלא היה לי תקציב ליח״צ, התחלתי לכתוב בלוג אופנה, 'נקודות', ונהיה סביבו באז. התחלתי לכתוב גם למוסף 'סגנון' של מעריב, עזבתי את השמלות ועברתי לכתיבה. רציתי לחקור היסטוריה ותרבות של אופנה״.
להיכשל בבחינות קבלה
את הקפיצה המשמעותית עשתה לפני כ־12 שנה, כשבעלה קיבל הצעה לרילוקיישן בניו יורק. ״בהתחלה לא רציתי לעזוב כי בדיוק התחלתי למצוא את עצמי״, היא אומרת, ״התחלתי לבנות את השם שלי כיועצת סושיאל לחברות אופנה״.
מה שינה את דעתך?
"ב־2012 הצטרפתי לעופר לנסיעת עבודה בניו יורק. בדיוק נפתחה התערוכה במטרופוליטן על אלכסנדר מקווין, והיא שינתה את חיי. זה היה חודש מאי, נכנסתי וחשבתי, איזה מזל יש למי שזו העבודה שלו, לאצור תערוכות אופנה. יצאתי החוצה והעיר הייתה יפה באביב ואמרתי לעופר, ׳אני אמרתי שאני לא רוצה לגור פה? אני רוצה!׳ תוך פחות משנה היינו שם״.
קידר הגיעה לתפוח הגדול עם תוכנית ללמוד תואר שני באוצרות אופנה. קצת אחר כך נכנסה להיריון. ואז פנה אליה רפי וזאנה והציע לה עבודה. בשלט רחוק אצרה את ״עד עצם היום הזה״, תערוכת שמלות כלה בגלריית החווה בחולון, והמשיכה להתכונן למבחני הקבלה. ״חשבתי שהיריון זה זמן טוב להתכונן למבחנים. יצא שעשיתי את מבחני הקבלה אחרי שדויד נולד, ילד מתוק מאוד שלא ישן יותר מ־40 דקות בלילה או ביום. את הבחינות עשיתי ממש על אדים, קיבלתי תוצאות בהתאם ולא התקבלתי. נכשלתי בכניסה לשתי התוכניות שרציתי בפארסון וב־FIT כי לא באתי מוכנה לבחינות".
"בגיל 19 אבא שלי יצר איתי קשר. הוא אמר, 'עשיתי את טעות חיי שלא הייתי בקשר, בואי נעשה תיקון'. הוא לקח אותי למטפל והיינו בפגישות משותפות"
אם לקצר סיפור ארוך, קידר ניסתה את מזלה ב־NYU, מהמוסדות היקרים בארצות הברית. ״ההרשמה כבר נסגרה, אבל בהמלצת חברה כתבתי לראשת החוג שילדתי לפני שלושה חודשים ושהמבחנים לא מייצגים את היכולות שלי כשהמוח שלי פועל, שאני עיתונאית אופנה בישראל ושכבר אצרתי תערוכה על שמלות כלה. נפגשנו והיא אמרה שאין מקום פנוי ואולי בשנה הבאה. אחרי חודשיים, ביום ההולדת שלי, היא כתבה שיש ביטול ושאני מוזמנת״.
איך מימנת לימודים ב־NYU עם תינוק בבית?
"התחלתי לעשות סיורי אופנה בתוך מוזיאון המטרופוליטן באישור מיוחד. זו הפכה להיות הצלחה גדולה, נהיה לי מיילינג ליסט. בהמשך ניהלתי את הסושיאל מדיה של המחלקה שלי באוניברסיטה ואחר כך של כל מחלקת האמנות, וקיבלתי מלגה. לעשות תואר כזה כשיש לך ילד שלא ישן בלילה זה קשוח. עבדתי בסופי שבוע ועשיתי סיורים וכל מה שאפשר. אני לא מחזיקה מעצמי אדם מאוד אמיץ, אגב, פשוט הדחף להגשים את החלומות שלי חזק מהפחדים שלי״.
9 צפייה בגלריה
הדמיה של שקי קמח עטופים בבדים פרחוניים ששימשו לתפירת בגדים במלחמת העולם השנייה
( צילום: באדיבות מוזיאון העיצוב חולון)
תוך כדי הלימודים התקבלה להתמחות במכון התלבושות של המטרופוליטן, שם מוחזק אוסף האופנה הגדול בעולם, וממנו יוצאות התערוכות הגדולות שנחגגות בערבי המט־גאלה המפורסמים. היא עבדה לצידו של אנדרו בולטון, האוצר הראשי, רכשה ידע עצום ופגשה, בין היתר, את אנה ווינטור (״כל פעם שהיא מגיעה לבקר, כולם צריכים לפנות את השטח ולתת ספייס״) ואת דניאל דיי לואיס (״כשעבד על התפקיד שלו בסרט 'חוטים נסתרים׳ הוא ביקר במכון התלבושות. הוא היה נחמד ושאל אותי על מה אני עובדת״) וגם את מדונה (״נחמדה ומקצועית״).
כשסיימה את לימודיה החלה לעבוד בארץ כאוצרת תערוכות ולהיות על הקו. תערוכת ״סינדרום סינדרלה״ נולדה בשיתוף פעולה עם בצלאל, ואחד הסרטונים מהתערוכה קיבל 64 מיליון צפיות בפייסבוק. אחר כך אצרה את ״ז׳ה טם רונית אלקבץ״ (2017), את "הנשף" (2021) ואת ״אלבר אלבז: מפעל החלומות״ (2022), שהביאו מבקרים רבים וקהל חדש למוזיאון העיצוב חולון.
להיפרד מאבא
ב־2020 חזרה קידר ארצה בעקבות בריאותו של אביה, שהתמודד עם מחלת דם נדירה. "כשמצבו הידרדר, המרחק הפך להיות קשה״, היא דומעת. "היינו רגילים שהוא עובר ממצב שהכול בסדר למצב סיעודי תוך כמה שעות ואז חוזר למצב רגיל. כשהוא היה בטוב הוא היה חד, פעיל ברשתות, כותב ביקורות על סדרות וסרטים, אדם מאוד יצירתי שמגיב לי על כל דבר שאני עושה. היינו כולנו מאוד מחוברים אליו, כי גם עם אחותי ואחי הוא עשה תיקון, והיה האבא הכי תומך ומפרגן, רוח גבית. כשרציתי להתחיל סיורים במטרופוליטן הוא בא לניו יורק ולמד איתי את מפת המוזיאון, 190 אלף מ״ר, כדי שאכיר כל חלק. כשרציתי לעשות הרצאות בארץ בביקורים שלי כאן, ופחדתי שלא יבואו, הוא אמר שיפיץ את זה לכל החברים שלו ושימחא כפיים כמו 50 איש, שלא אדאג. כשנהיה לי קשה עם הטיסות והפרשי השעות, קיבלתי החלטה שאני רוצה לחזור להיות קרובה אליו".
ב־31 בדצמבר האחרון, כשהייתה בדרך למסיבת סילבסטר, התקשרו אליה מבית החולים ואמרו שהוא לא מרגיש טוב. "אני והאחים שלי טסנו לבית החולים. בגלל כל הטיפולים שעבר הוא חטף דלקת ריאות שגרמה לקריסת מערכות די מיידית. הוא לא סבל הרבה. הוא נפטר בן 81, אבא מיוחד שהיה צנחן וגם עבר מסע רוחני ופסיכולוגי ואהב אמנות ותרבות".
9 צפייה בגלריה
שמלה בעיצוב הדי סטרנד מתערוכת ״לתפור היסטוריה מתוך השואה״, בהשאלה מהמוזיאון היהודי של מילווקי. שחזור: מוני מדניק, הדפסי משי על בד באדיבות המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר
( צילום: באדיבות מוזיאון העיצוב חולון)
9 צפייה בגלריה
שמלה בהדפס מפות בריחה, שנות ה־40. שחזור: מוני מדניק, הדפסה דיגיטלית על טקסטילים בחסות קורנית דיגיטל
( צילום: באדיבות מוזיאון העיצוב חולון)
באיזה אופן מותו הפתאומי השפיע עלייך?
"הפרידה מאבא עוד יותר חיזקה אצלי את התחושה וההבנה שאנחנו לא יודעים מה יהיה מחר ושצריך לחיות עכשיו, להודות ולהוקיר את הטוב. זה תמיד אפיין אותי ועוד יותר התחזק. אבא שלי תמיד שחה נגד הזרם, הסדרה שהכי אהב הייתה 'פארגו' ובאחת העונות על הפוסטר של הסדרה היו המון דגים צהובים שוחים ודג אחד אדום שוחה בכיוון השני. הכותרת הייתה 'מה אם אתה צודק' (באנגלית). קניתי לו את הפוסטר ליום ההולדת. כשאספנו את חפציו גיליתי שהוא מחק את המילה 'אם'. כלומר, אין סימן שאלה, אתה צודק והם טועים. ועכשיו הפוסטר שלו תלוי אצלי.
"מותו חיבר אותי טוב יותר להרבה שיחות שהיו לנו, שלשנינו יש את תסמונת המתחזה. כל פעם שאני או הוא היינו מצליחים במשהו, היינו צוחקים, ׳אה, איך עבדנו שוב על כולם?׳. מה שעוזר להתגבר על הפחדים זה לסמוך על הקול הפנימי שאומר שמה שאת עושה הוא טוב״.
לחזור לעולם הדייטים
לפני שנה וחצי התגרשה בלי דרמה. ״עופר ואני חברים טובים מאוד גם היום, ולנגד עינינו תמיד היה הדבר הכי חשוב, הילד שלנו. אני גאה בזה שהגירושים שלי הם ההפך ממה שקרה אצלי בבית ההורים, וברור שחששתי לשחזר את העבר, אבל הייתה הבנה משותפת שהקשר הגיע אל קצו ושינה את פניו. הגירושים היו סוף של תהליך ארוך וכמובן, אשמור על הפרטיות שלנו. שנינו היינו מוכנים לשלב הבא, ידענו את זה. לכן זה גם היה הדדי. הפחד הגדול יותר היה שזה יהפוך להיות קשר לא טוב או שמשהו יתפקשש בדרך ושלא נשמור על חברות, כי יש ילד ולא רציתי שהוא יסבול מזה״.
איך הרגיש להשתלב מחדש בעולם הדייטינג?
״וואו, אני לא רוצה לדבר על זה״, היא פורצת בצחוק.
הגעת לדייטינג כשאת מביאה הרבה הישגים והצלחות.
"כן, ופגשתי מישהו שאמר, ׳אני לא יכול להיות עם מישהי מצליחה ממני׳. זה היה מאתגר כי הרגשתי שהאנשים שאני פוגשת לא קרובים למה שאני מחפשת. נגיד, פגשתי מישהו ששאלתי אותו בדייט איזו מוזיקה הוא שומע והוא אמר, ׳אני לא שומע מוזיקה׳ ובשבילי, שהחיים שלי ממש מבוססים על מוזיקה, זה נשמע לא הגיוני. כשסיפרתי לאמא שלי היא אמרה: ׳על זה? על זה את פוסלת?׳. היה גם רגע שאמרתי, אוקיי, אולי פשוט אשאר לבד? כי אני מחפשת משהו ספציפי שאולי לא קיים. אני בן אדם של אהבה, אבל לא רציתי להתפשר. ידעתי שאני רוצה אהבה ושאם זו לא אהבה אמיתית, עדיף שלא, שאני חייבת לתת ללב שלי להוביל בעניין הזה״.
לפני שמונה חודשים, בדיוק כשהשלימה עם האפשרות שתישאר לבד, הכירה באפליקציה את אדם מור, מוזיקאי, מתופף וטבח בן 45, גרוש ואב לשניים. מור עובד היום במרכז שיקום נכי צה״ל ומטפל בפוסט־טראומה במוזיקה ובבישול. ״הפתעתי את עצמי. התאהבתי מעל הראש״, היא מסמיקה. ״בדייט הראשון גילינו שנולדנו באותו יום באותה שנה ובדייט השני גילינו שאחותו חברה שלי ולא ידענו, ושאמא שלו הייתה בהרצאה שלי. כולם הכירו אותי חוץ ממנו״.
לשניכם יש ילדים מנישואים קודמים.
"לאדם יש את הילדים שלו שאני מאוד אוהבת והחיבור בינם ובין דויד נוצר באופן טבעי. חשבתי שזה יהיה אחר, שכל אחד ישמור בפרק ב׳ על הספייס שלו ושניפגש רק פעמיים בשבוע ולא צריך להכיר את המשפחות, אבל אני מרגישה מחוברת אליו ואל המשפחה שלו וטוב לי. עופר היה שותף מפרגן לכל דבר שעשיתי וגם עכשיו זה לא השתנה. אני בת מזל".
להקים בריכה במוזיאון
התערוכה החדשה שלה, ״גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה״, נפתחת השבוע. זה גם נושא מחקרה בעבודת הדוקטורט שתסיים עוד שנה באוניברסיטה העברית. התערוכה, שנוצרה בשיתוף פעולה עם המוזיאון היהודי של מילווקי ומוזיאון יד ושם, עוסקת בכוחה של אופנה בתקופות של משבר קיומי ומציגה בגדים ואבזרים שאוצרים בתוכם סיפורי הישרדות מעוררי השראה.
במקור תכננה להקדיש מקום בתערוכה למעצבת ג׳ודית ליבר, ניצולת שואה שהפכה למעצבת תיקים מצליחה. ליבר נפטרה ב־2018, וקידר רצתה להביא את התיקים שלה לתערוכה. החוזה היה במצב מתקדם והיא טסה לניו יורק לסגור את הפרטים הקטנים. בשדה התעופה בדרך חזרה לישראל קיבלה מייל מטלטל ממנהלי אוסף ליבר: ״לאור התגברות האלימות באזורכם, לא נוכל להמשיך את שיתוף הפעולה״.
9 צפייה בגלריה
"זה סיפור תקומה של אישה שהגיעה מהמקום האפל ביותר". לאה גוטליב בביתה ב-2007
(צילום: דוד עדיקא)
מתסכל.
״הם ניסחו את זה בצורה עמומה שאי־אפשר היה לפרש אחרת. הייתי בשוק, אבל תוך שנייה היה לי רעיון טוב יותר, להקדיש את הגלריה ללאה גוטליב. היא הייתה ניצולת שואה שהגיעה לישראל בחוסר כול מהונגריה, ובמקור היא ובעלה הקימו מפעל לייצור מעילי גשם. ואז הם הבינו שאולי בישראל צריך תוכנית עסקית מוצלחת יותר, מה שהפך לאימפריית בגדי הים גוטקס.
"החלטתי לעשות במוזיאון בריכת שחייה, ושם יוצגו כל הדגמים הנבחרים הכי יפים של גוטקס מכל השנים. זו דרך מדהימה לסיים את הביקור בתערוכה, סיפור תקומה של אישה שהגיעה מהמקום הקשה והאפל ביותר. איזה מזל שלפעמים הדברים קורים כמו שהם קורים״.
מי שתחסר לה בערב הפתיחה היא המנטורית שלה, תמרה יובל ג׳ונס שנפטרה בדצמבר, שבועיים לפני אביה. ״היא הייתה ראשת החוג לעיצוב אופנה בשנקר בשנים שלמדתי שם, היא האמינה בי והאירה לי את הדרך. הייתי איתה בקשר כל השנים. הוצאנו ביחד את הספר עליה, אני כתבתי אותו. המוות שלה היה מטלטל״.
לפחות הרווחת ממנה שיעורי חיים חשובים.
"נכון, אני קמה בבוקר ומרגישה זכות גדולה לעשות את העבודה שלי ולעסוק בצד היפה והאופטימי של הדברים, בלי לשכוח את המורכבויות".
