אם היית שואלת אותי פעם על החיים שלי, לא הייתי יודעת איך לספר את הסיפור שלי, לא זכרתי הרבה. היו לי ניתוקים. עם השנים, ואחרי כל כך הרבה טיפולים שעברתי, זה כבר נהיה מונולוג.
נולדתי לפני 30 שנה, בת לעולים חדשים. גרנו באשדוד, בשכונה שנבנתה בשנות ה־90 וכולה עולים חדשים. ההורים שלי היו עסוקים בקריירה שלהם. אמא למדה רפואה, אבא הייטקיסט שעובד מהבוקר עד הלילה. סבתא גידלה אותי. אחרי שנה וחודשיים נולדו להם תאומים וסבתא לא יכלה לגדל שלושה ילדים, אז שלחו אותי להורים של אבא שלי שגרו בברית המועצות. הם היו זרים בשבילי, לא הכרתי אותם.
שלי בלי פלטינסקי בתוכנית "טאבו"
(כאן 11, יואב גרוס הפקות)
אחרי כמה שנים הם עשו עלייה. חזרנו להורים, הרבה נפשות בדירה קטנה מאוד. בחוץ ניסיתי להסתיר את הרוסיות שלי, התביישתי ללכת איתם ברחוב, לדבר איתם רוסית. רציתי למחוק את הסממנים. הם לא השתלבו כאן, לא למדו את השפה. שוטטתי מלא ברחובות. זה אומר חשיפה בגיל יסודי להמון דברים, מפגיעות מיניות ועד סמים. כמו כל ילדה רוסייה שלחו אותי למלא חוגים אחר הצהריים, אבל בבית לא הייתה החזקה בכלל. אמא רצתה להיות מגניבה, ומבחינתה זה היה לשחרר אותנו לגמרי. אבא שלי רצה לחנך אותנו להיות חזקים. היה אסור לבכות, אסור להרגיש. דאגו רק לדברים הקיומיים. במעבר לחטיבה עברתי לאפס החזקה. אפילו לא היה אוכל בבית.
ילדה שלא ראו אותה
אני זוכרת את הרגע שבו הפכתי לאישה בעיני אנשים מסביב. זה היה בתחילת כיתה ז'. לא היה לי ציצי אפילו, אבל איך שהתחילו להסתכל עליי, הבנתי שיש לי כוח. הייתי ילדה שלא ראו אותה וחיפשתי דרך שיראו אותי.
בתיכון הייתי בהמון סיטואציות מסוכנות. הייתי יוצאת מהבית, נוסעת לתל אביב, ישנה בתחנה המרכזית, אף אחד לא ידע איפה אני ולאף אחד לא היה אכפת. מצד שני היו גבולות בבית, חוקים מוזרים שאבא שלי הטיל אותם ואף אחד לא הבין אותם. זה יצר אצלי פיצול. הייתי מבולבלת.
בגיל 17 עזבתי את הבית. היה לי ברור שלא אקח כסף מההורים ושאלך לעבוד, כי עם כסף באה מחויבות. רציתי לנתק את עצמי מהם. המשכתי ללכת לתיכון וסיימתי עם ציונים טובים. אחרי הלימודים יצאתי לשנת שירות עם הנוער העובד והלומד. הייתי מדריכה בתנועה. מצד אחד כחניכה הייתי נוראית, מביאה נרגילות לטיולים, עושה בלגנים, אבל כמדריכה הייתי הכי אחראית בעולם.
את שנת השירות עשיתי במודיעין, בעבודה עם נוער, אבל לא סיימתי, כי בשלב הזה המצב הנפשי שלי התפוצץ. היו סימנים קודם, אבל אז זה החמיר. כנראה התחלתי לעכל את כל מה שעבר עליי. הייתה לי מדריכה, יעל, שגילתה שאני פוגעת בעצמי והלכה לדבר עם ההורים שלי. הם לא הצליחו לקבל את זה שיש לי בעיה פסיכיאטרית. זה קטע תרבותי רוסי כזה. לקחו אותי בשבוע לחמישה פסיכיאטרים שונים, חיפשו אחד שיגיד שהכול בסדר איתי, שאני לא צריכה אשפוז.
לא ידעתי לדבר אז ציירתי
היו לי ניסיונות אובדניים באותה תקופה. באחד מהם לקחתי כדורים. יעל ישבה להורים שלי על הראש, עד שהם הסכימו שאכנס לאשפוז יום בבית החולים קפלן. חזרתי לגור בבית שלהם לתקופה קצרה והייתי בטיפול.
אחרי שהתחזקתי, התחלתי שירות לאומי וזה שינה לי את החיים. השירות הלאומי חיבר אותי לראשונה עם הכוחות שיש בי. עבדתי עם נערות קצה, הייתי סופר־משמעותית עבורן. הן היו מספרות על עצמן, ואני הייתי נשברת, מבינה דברים על עצמי - כל מה שהמוח שלי מחק, כל מה שלא יכולתי להכיל, כל מה שניתקתי מתוכי.
הייתי בטיפול באותה תקופה, אבל לא דיברתי על הפגיעות המיניות שעברתי לאורך השנים. היה פער גדול בין מה שאני יודעת למה שאני מרגישה. לא הצלחתי לתפוס את עצמי כקורבן, ועד היום לא לגמרי הפנמתי שאני לא אשמה. דיברתי יותר על ההורים, על הבית, על הקשר. לא פתחתי את הנושא הזה, גם לא עם עצמי. לא היו לי מילים ולא ידעתי איך לדבר ועם מי, אז ציירתי דברים שקרו. אני זוכרת שהראיתי ליעל את הציורים. היא ראתה ושתקה. לא ידעה איך להגיב. זה היה מאוד מפחיד. הנה אני סוף־סוף אוזרת אומץ להראות את מה שאני מרגישה, ואין תגובה.
"הדימוי הוא של נרקומנית בלי שיניים שעובדת ברחוב, אבל יש הרבה נשים אינטליגנטיות, ויש היררכיה: חשפניות, שחקניות פורנו, וגם זנות סמויה - נערות שיהיו עם מישהו בשביל מקום לישון או סיגריה"
עד לפני כמה שנים הייתי בטוחה שאין לי שום דבר להציע לעולם חוץ מהגוף שלי והמיניות שלי ואיך שאני יודעת להפעיל בעזרתו את הסביבה. חשבתי שאין לי כוח, אין לי אופי, אין לי אישיות, אין לי ערכים. הרגשתי כמו בובת חרסינה סדוקה שמפחדת להישבר, כי אז כולם ידעו שהיא חלולה מבפנים.
אחרי השירות הלאומי התחלתי תואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון. לפני כן חשבתי שאלמד מדעי המחשב כי הייתי טובה במתמטיקה בתיכון, אבל בזמן השירות נהיה לי ברור שאני רוצה לעבוד עם אנשים. נפתחתי לעולם הטיפולי. כבר בהתחלה הייתי צריכה להוציא מישהי מהבית עם פקידת סעד. תוך כדי התואר עבדתי כמדריכה לצעירות קצה, ולאחר שסיימתי התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בעמותת עלם ונתקלתי במצבים מורכבים מאוד, אם זה ללכת עם בנות לחדר אקוטי, להגיש תלונות במשטרה. אבל את עצמי לא הצלחתי להחזיק.
כבר בגיל 19, אחרי האשפוז הראשון שלי, נעשיתי אקטיביסטית. הייתי מהמארגנות של צעדת השרמוטות בירושלים, הקמתי את השלוחה הישראלית של הארגון הפמיניסטי Femen. הייתי לוחמנית. שלוש שנים אחרי, כשהתחלתי את התואר, הגיע הפיצול: פיצול בין שלי הפמיניסטית, שרואה הכול בשחור או לבן, ובין שלי העובדת הסוציאלית, שחייבת להיות רלטיביסטית, לראות כל אדם בצורה מורכבת, להחזיק עמדה מכילה ומבינה.
הייתי קצת זיקית כל החיים שלי
בזמן התואר הייתי במלא אשפוזים, כולל אשפוזי יום של כמה חודשים. עשיתי הכול במקביל: הייתי הולכת לאשפוז ואז ללימודים ואז לעבודה ולהתנדבות בארגון איגי. הייתי יכולה לקום מניסיון אובדני בסורוקה ובאותו יום ללכת לעשות מבחן כאילו כלום לא קרה. אף אחד בלימודים לא ידע ואף אחד בעבודה לא ידע. באשפוז לא הכירו ולא ראו את החלקים החזקים שלי.
אני מרגישה שהייתי קצת זיקית כל החיים שלי. ידעתי להתאים את עצמי לכל אדם ולכל סיטואציה. החלקים שלי לא התחברו אז, כיום הם מחוברים הרבה יותר, ויש שיח פנימי ביניהם. תמיד היה מאבק בין הכוחות שלי לפתולוגיה שלי. פעם זה היה ממש מנותק, והאמת היא שאין לי מושג איך עשיתי את הכול יחד. בדיעבד אני חושבת שהיה בזה משהו שמפיג חרדה, כי כל עוד את עושה דברים, אין לך זמן לחשוב ולהישבר. כיום יש לי כוחות, ואני יודעת את זה.
כל המוסר מתעוות לך
מתי נכנסתי למעגל הזנות? אני לא יכולה להגיד בוודאות. לא זוכרת. אני יודעת להגיד שבהתחלה זה היה להגיד לעצמי, "גם ככה את נפגעת, אז לפחות תעשי מזה כסף". גם ככה אף אחד לא סופר אותי, לא רואה אותי, לא מקשיב לי ומנסים לשכר אותי - ועכשיו לפחות תהיה לי שליטה על זה. הייתי בטוחה שזה יהיה אותו דבר, רק עם תשלום. אבל די מהר נשברה הבועה.
בדיעבד, כשבן אדם משלם לך, הוא מרגיש בעלות עלייך, הוא בטוח שאת חייבת לו. זה שונה מהאנשים שאת פוגשת בטינדר. לפעמים אלו עבריינים עם שני טלפונים ומזומנים בכיס ולפעמים ההפך מעבריינים, שוטרים ושופטים.
היו לי חוויות של אשמה. למשל, אדם נכה שרצה לקבוע איתי ונפנפתי אותו, או אחד הלקוחות שהיה בוגד באשתו וחשבתי שאני עושה משהו לא בסדר. כל המוסר מתעוות לך, את כבר לא יודעת מה נכון ומה לא נכון. אכלתי עם עצמי הרבה סיבובים על זה.
"סיפרתי לבן הזוג שלי מהר יחסית שהייתי במעגל. אני מבינה למה זה מביך, לא נראה לי שיש גבר שיתלהב מזה"
אומרים שהרוב המוחלט של הנשים שנמצאות במעגל הזנות עברו פגיעות מיניות, אני אומרת שזה מאוד פטרוני. לא כל מי שנמצאת במעגל רוצה להגדיר את עצמה כקורבן של תקיפה מינית. כשהייתי במעגל לא יכולתי בראש שלי לתפוס את זה כפגיעה. מבחינתי אני קובעת ואני שולטת. את לא יכולה להכיל את זה שבכל יום את נפגעת ומנוצלת ומתייחסים אלייך חרא. הפיצול המשיך איתי גם אז: ביום מקבלת לקוחות, ובלילה עובדת בניידות רחוב של "עלם" לנוער בסיכון באופקים. הייתי יושבת איתם, אוכלים, משחקים משחקי קופסה, עובדים על מיצוי זכויות, ואז הייתי נוסעת עם הניידת לאתר נוער במשבר.
ניסיתי לצאת מהמעגל כמה פעמים ולא הצלחתי. אני זוכרת שיחה שהייתה עם חברה שלי, שגם הייתה במעגל. דיברנו בבוקר והיא סיפרה לי על הלילה שהיה לה, איך מלקוח ללקוח זה נהיה יותר ויותר נורא ועד האחרון שהיה בכלל אונס קבוצתי. וכשהיא מסיימת אני אומרת לה, 'אמא'לה, זה נורא', והיא אומרת לי 'בקטנה'. אז הבנתי שגם אני כל הזמן אומרת 'בקטנה, בקטנה', כי אני חייבת לצמצם את החוויה, אני לא יכולה להכיל שזה קורה כל הזמן. שאני בפגיעה כל הזמן.
לנשים במעגל יש כוחות
יצאתי ממעגל הזנות באוקטובר 2021 - ואז גססתי. התחילה לי אפיזודה חריפה של אנורקסיה. משהו בי כנראה לא רצה להרגיש אישה, לא לקבל מחזור, לא להרגיש שיש לי גוף, משהו בי רצה לצמצם את עצמי. שקלתי 35 קילו, כולם היו בטוחים שאני עומדת למות. הם כבר ויתרו עליי. מה שעזר לי להתגבר על האנורקסיה זה ההבנה שהיא בעצם שמרה עליי לא לחזור למעגל. היה לה תפקיד, אבל היא כמעט הרגה אותי. מאז אני עם האצבע על הדופק.
גם האובדנות, גם הפרעות האכילה שליוו אותי מגיל 14, גם הפגיעות העצמיות - קיבלתי המון אבחנות בחיים שלי, כיום אני יודעת שהכול זה סימפטומים של פוסט־טראומה מורכבת. תמיד מלווה אותי המחשבה מה יהיה כשאפגוש את המשבר הבא, האם אחזור למעגל?
את בן הזוג שלי הכרתי בערך באותה תקופה שבה בחרתי בחיים, עד היום אנחנו ביחד. זוגיות ראשונה מוצלחת עם גבר. איך הצלחתי לבטוח בו? נפגשנו בנקודה שבה היה לי בוסט של מוטיבציה להילחם על עצמי. אחרי שכולם ויתרו עליי והגעתי לתחתית, אמרתי שאני אוכיח להם אחרת. נדרתי נדר שאני לא מנסה להתאבד יותר. אמרתי "מודה אני" בכל בוקר, לימדתי את עצמי להסתכל על חצי הכוס המלאה.
"בהתחלה זה היה להגיד לעצמי, 'גם ככה את נפגעת, אז לפחות תעשי מזה כסף, לפחות תהיה לך שליטה על זה'. הייתי בטוחה שזה יהיה אותו דבר, רק עם תשלום"
בהתחלה היחסים שלנו היו כמו סיפור אהבה של דיסני, הרבה התרגשות. זה הרגיש לא אמיתי. אחרי כמה חודשים נכנסתי למחלקה לטיפול בטראומה בבאר יעקב, והוא לא עזב אותי. כמה שלא ניסיתי להבריח אותו, הוא נשאר. לא עשיתי את זה במודע. את לומדת לפגוע בעצמך בחיים האלה, לומדת להעניש את עצמך.
אני מרגישה שיש לי יסודות, אבל אני לא יודעת עד כמה הם יציבים. אני מפחדת מהריקנות שארגיש אם הזוגיות תיגמר ומקווה שלא אפול לאותם מקומות. אני לא רוצה לחזור למקום שאין לי מה להפסיד, כי אז קשה לשלוט באובדנות ובדחפים. כשאני בזוגיות זה שומר עליי.
סיפרתי לבן הזוג שלי מהר יחסית שהייתי במעגל. הוא עדיין מתמודד עם זה. לקח לו הרבה זמן לספר למשפחה, לחברים. אני רוצה להכיל את זה שהוא מתבייש במה שעשיתי. אני מבינה למה זה מביך, לא נראה לי שיש גבר שיתלהב מזה שבת הזוג שלו הייתה במעגל. עדיין יש סטיגמות, ועדיין קשה לי עם הבושה שלו.
עד היום אני שואלת את עצמי למה הבאתי את זה על עצמי, למה עשיתי לעצמי את כל החרא הזה, למה חזרתי שוב ושוב למעגל. אני מקווה שמתישהו אצליח לפתח חמלה לשלי שהייתה שם, כמו שפיתחתי חמלה לחלק האנורקטי שלי, כמו שפיתחתי חמלה לילדה הקטנה שהייתי. היום סוף־סוף אני אחת. אני שלי בלי - אני הכול ביחד.
אני לא חושבת שאנשים יודעים על הכוחות שיש לנשים במעגל. הדימוי הוא של מישהי נרקומנית, מטומטמת, בלי שיניים, שעובדת ברחוב. יש הרבה נשים אינטליגנטיות, יש מגוון. במעגל יש היררכיה: יש חשפניות, שחקניות פורנו, יש זנות בבית כמו שעשיתי, יש סרסורים, בתי בושת, יש זנות ברחוב, ויש זנות סמויה, כמו הנערות שעבדתי איתן, שיהיו עם מישהו בשביל מקום לישון או סיגריה. אלו דברים שהכרתי מפעם: להשיג תמורה שהיא לא כסף דרך הגוף שלי.
אי אפשר להוציא אף אחת מהמעגל, רק לתת לה כלים ולהראות שהחיים בחוץ יכולים להיות טובים. אני המון שנים בתחום ולא רואה הרבה סיפורי הצלחה, סיפורים של מישהי כמוני שמצליחה לחיות טוב עם העבר שלה. בנקודה שבה אני נמצאת זה מדרבן אותי לעבוד קשה יותר, להראות לכל הפסיכיאטרים שאומרים שאי אפשר להחלים שזה אפשרי. עם זאת, אני חייבת להגיד שלאורך הדרך היו שלבים שלא היו לי יותר כוחות להילחם. לשמחתי יש לי אינטליגנציה ודמיון, שעוזרים לי לצאת ממצבים קשים.
כיום אני מגדלת שורשים
עכשיו אני לא עובדת כעובדת סוציאלית. הייתי חייבת לעצור קצת, לקחת הפסקה - לא לרוץ ממקום למקום. בתחום הטיפולי אנשים רגילים לראות אותך דרך הסימפטומים. בזמן הלימודים לתואר עבדתי בדיור לנערות חסרות עורף משפחתי. ההנהלה העריכה אותי והכול היה בסדר, עד שסיפרתי על העבר שלי. מאז הסתכלו עליי בעיניים אחרות. בדברים שפעם קיבלתי עליהם מחמאות חיפשו פתולוגיה.
כיום אני מתעסקת באמנות שלי, יצירה בשבילי היא תהליך טיפולי. אני עושה בגדים, מציירת, עושה תכשיטים וכלים. מאוד קשה לי לתמחר את העבודות שלי ולמכור. זה משתק אותי. אם אני לוקחת כסף ממישהו, זה כאילו אני חייבת לו, ומה אם המוצר לא מספיק טוב ומי אני בכלל? אני עובדת גם על זה.
הייתי כמו עץ בלי שורשים, שמנסה בכוח להצמיח ענפים ועף מכל משב רוח, כיום אני מגדלת שורשים ומחכה שהם יהיו עמוקים יותר כדי להרשות לעצמי לעוף.
- שלי בלי פלטינסקי משתתפת בעונה השלישית של "טאבו" עם חנוך דאום (ימי שלישי ב־21:30 בכאן 11 ובכאן BOX)
