מאי 1967. אבא מגויס. כבר המון זמן לא ראינו אותו ואין לנו מושג מה עובר עליו והיכן הוא נמצא. לא רק שעוד לא היו טלפונים סלולריים, גם טלפון רגיל עדיין לא היה לנו בבית. אני קולטת שאמא מודאגת מאוד, שכל המבוגרים מודאגים. אני בכלל לא, כי אני עדיין ילדה וחיה את הרגע ולא את שעתיד להיות.
סבא וילי הגיע לעזור לנו להחשיך את החלונות. הוא מביא איתו בריסטולים שחורים גדולים ונייר דבק, ובמיומנות גדולה עובר חלון אחר חלון, עד שכל הדירה שלנו מוחשכת, כפי שהתבקשנו לעשות, על מנת שמטוסי האויב לא יוכלו לזהות את הבניין שלנו שנמצא ברחוב ויצמן 16 בגבעתיים.
ימים מתוחים. כשיש אזעקה כל הדיירים יורדים למקלט. אנחנו גרים בדירה הגבוהה ביותר, קומה רביעית על עמודים ואין מעלית. ומה שאני בעיקר זוכרת זה שאני עולה ויורדת המון פעמים, ומביאה בכל פעם עוד משהו מהבית. בקבוק עם חלב לאחי התינוק, צעצוע לאחותי הקטנה. אני הבת הבכורה ואני מרגישה שאחריות גדולה מוטלת על כתפיי. עכשיו אמא ואני, אנחנו ההורים, ואנחנו צריכות לדאוג למשפחה שלנו.
המקלט הוא עולם שונה. שכנים לבושים בפיג'מות, שכנות יורדות עם חלוק, עם רולים בשיער. כל משפחה תופסת לה מקום משלה. פורסים מזרנים. כולם נראים לי שונים, אולי קצת מוזנחים. רק גברת שטרן, המורה שלי לפסנתר, אלגנטית כתמיד.
יוני 1967. איזה ניצחון מוחץ. מלחמת ששת הימים הסתיימה. אבא חוזר הביתה וכולם שמחים. אנחנו, השכנים, כל הרחוב שמח. אנשים צוחקים, טופחים אחד לשני על השכם. אני מרגישה את האופוריה באוויר הגם שאני עדיין לא יודעת שקוראים לזה אופוריה. מכל מכשירי הרדיו שומעים מהבוקר עד הערב את "ירושלים של זהב".
אמא מסבירה לי: "אורנה, עכשיו כשהאויבים שלנו ראו מה אנחנו מסוגלים לעשות, הם מבינים שאנחנו כאן לתמיד. הם לא ינסו יותר להתנכל לנו. מעכשיו, סוף־סוף יהיה שקט בארץ שלנו". אם אמא אומרת...
כמה פעמים היינו במקלטים. מלחמת יום כיפור שעשתה שמות בחברים שלי, שלום הגליל, מלחמת המפרץ, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת לבנון השנייה. אמא טעתה, ובגדול
זמן קצר אחר כך אנחנו נוסעים, כמו כולם, לירושלים. לראות את הכותל, את ירושלים המאוחדת. אבא, שגדל בירושלים ומכיר אותה היטב, מראה לי היכן לחם במלחמת השחרור, ועיני התכלת שלו זורחות מאושר.
בין אבני הכותל יש אלפי פתקים קטנים. אנשים שולחים בקשות לאלוהים, משאלות לב. אני יודעת שאני עושה מעשה אסור, אבל אני לא מצליחה להתאפק, חייבת לדעת, מה אנשים כותבים לאלוהים? וכשאף אחד לא רואה אני לוקחת פתק אחד, ואחוזת רגשות אשם אני פותחת אותו בסתר. כתוב בו בכתב יד קצת עקום: "אלוהים. תעשה שהשכנה שלי תמות". רגשות האשם נעלמו, איזו הקלה. אולי הצלתי נפש בישראל.
מה לא עברנו מאז? כמה פעמים היינו במקלטים. מלחמת יום כיפור שעשתה שמות בחברים שלי, שלום הגליל, מלחמת המפרץ, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת לבנון השנייה. אמא טעתה, ובגדול. ב־7 באוקטובר 2023, ביום הנורא שבו פרצה המלחמה, גייסו מיד את כלתי. בני הגיע אליי הביתה עם שלוש בנות פעוטות, הניח בידיי את התינוקת גל־לני שעד אז הייתה יונקת צמודה לאמה והחליטה שהיא לא מסכימה לעבור לאכול בבקבוק. רוצה רק את אמא. מה לא עברנו, מה לא ניסינו, כולל ניסיונות האכלה בטפטפת של ציפורים, עד שהתרצתה ועברה לבקבוק.
והנה היא שוב כאן. ושוב אמה מגויסת. ושוב הגיעו עוד ילדים, ושוב כולנו מצטופפים בממ"ד. ואותה ההבטחה של אמי, ש"סוף־סוף יהיה שקט" עדיין לא נראית באופק.
דברים שאני כבר יודעת:
עדיין לא ויתרתי. עדיין לא הסכנתי עם המחשבה שלנצח נחיה על חרבנו. עדיין אני מקווה ומייחלת שאותה הבטחה תתקיים.
