טל כץ זוכרת את המנכ"ל שאליו הגיעה לראיון עבודה, זמן קצר לאחר גירושיה. זה היה לפני 17 שנה, אבל הזיכרון עדיין טרי. "התיישבתי ופתאום הוא שאל אותי, 'תגידי לי, למה בחורה שנראית כמוך צריכה לעבוד?'. זה היה מחפיר. יש שאלה יותר דוחה מזו? לא עניתי. הבנתי לאן השיחה הולכת ואמרתי שקיבלתי שיחה מהמטפלת של הילדים ושאני חייבת ללכת הביתה. לא התקשרתי אליו שוב".
זה היה מקרה חריג?
"לא. כשהגעתי לראיונות עבודה או פרזנטציות, גברים חשבו 'למה שאני לא אנסה?'. נראה לי שגרושות סופגות את זה יותר מנשים נשואות או רווקות. גרושה היא אדם מוחלש כלכלית מצד אחד, ומותרת לכל אדם מצד שני, אז מה לא ברור בעסקה הזו?".
היום טל כץ (58) כבר לא מתרגשת מהחוויות ההן. על רובן היא לחצה דיליט עוד לפני שהתקבעו בזיכרון. מה שהיא לא שכחה זה את התקופה שבה נישואיה התפרקו. זמן קצר לפני כן היא לקתה במחלה מסתורית תוך שהיא מתעלמת מכך שמסמנים לה שהזוגיות שלה נגמרה. בו־זמנית השיער שלה נשר, התיאבון נעלם, היא הייתה עצבנית מתמיד אך נאלצה להיות בתפקוד שיא בעבודה ועם הילדים. כץ קוראת לזה "קדחת הבאגאדובא" (מחלה דמיונית שפוקדת את האישה הננטשת). וכך קמה בוקר אחד האישה הגבוהה והיפה הזאת, כתבה נובלה קצרה (81 עמודים) בשפה ייחודית ומפוצצת ברגש, והפתיעה את כולם, גם את עצמה.
כץ היא בעלים של חברה לשיווק, יחסי ציבור ומיתוג ("החברה למשקאות", "ארגון משפחה חדשה", "רשת יין בעיר", מוזיקאים שונים ועוד), אקטיביסטית שמתנדבת במטה החטופים, ומי שהייתה אשתו ואם שני בניו (24, 20) של דוד ליפשיץ, היוצר הראשי של "ארץ נהדרת".
ילדה בלי הורים
היא דור 11 בתל אביב, עוד לפני שהעיר הוקמה. הבית הראשון בשכונת שבזי הוא של הסבא רבא שלה. היא בתם הצעירה מבין שתיים של הפסלת רחל טלמור ושל גבר שלא גידל אותה ולא הייתה איתו בקשר. הוריה התחתנו צעירים ונפרדו זמן קצר לפני שטל נולדה.
"זה נושא לא מדובר בבית, אבל ממה שהבנתי אמא שלי ילדה אותי לבד", היא מספרת. "היו לה גירושים רעים מאוד. מגיל צעיר התחלתי לנדוד מבית לבית, בין סבתא לדודים, ילדות לא פשוטה. לא גדלתי אצל אמא שלי אף פעם. זרקו אותי בדירה קטנה אצל סבא וסבתא. תמיד הייתי צריכה לפתוח איזו מיטה או לישון על מזרן בצד. הדלות של הדלות. אמא נקלעה לסיטואציה שלא היו לה כישורים רגשיים להתמודד איתה. היא טסה לחו"ל ושם היא הצליחה כציירת ופסלת ובנתה לעצמה חיים אחרים".
ואיך התנהלו חייך?
החיים שלי התחילו להסתדר כשעברתי בגיל 12 לחיות עם מלי ודבל'ה כץ, דודים שלי, אחות של אמא ובעלה, שהספר מוקדש להם. הם אימצו אותי, והנדידה בין בתים נפסקה. הייתי ילדה מתבגרת שמגיעה לבית של זוג צעיר עם תינוקות והם מחבקים אותה. הם שאלו אותי: 'מה בא לך לאכול, את זה או את זה?', הלם. לא ידעתי מה בא לי. מעולם לא שאלו אותי".
לא היית בקשר עם הורייך כל השנים?
"היום אני בת אהובה על ידי אמא שלי. אף פעם לא ניתקתי ממש קשר, חוץ מזה שבילדות אמא פתאום נעלמה לי ונסעה לעבוד באירופה ובמזרח, אבל אחרי כמה שנים היא חזרה לחיי. עם אבא לא הייתי בקשר כל השנים והוא נפטר - קיבלתי לפני עשר שנים טלפון מאיכילוב: 'שלום, אבא שלך נמצא כאן, ואנחנו חושבים שכדאי שתבואי להיפרד ממנו'. לא הלכתי".
"רציתי להבין את רגע הנטישה. ברגע של משבר אמון אנחנו לא עסוקות רק בשבר, אלא בהתמודדות עם סופה פראית פרימיטיבית של פחד וחרדה"
מה שהציל אותה בילדותה היה המוזיקה. אחרי שירות צבאי בחיל האוויר התגלגלה לעבוד במקדש של חובבי המוזיקה בשנות ה־90, "דיסק סנטר", בתל אביב, שבניינטיז היה סוג של מרכז העולם. "המוזיקה החייתה אותי. כל מה שידעתי על העולם היה דרך שירים", היא מספרת. "ב'דיסק סנטר' עבדתי והתפתחתי והקמתי מחלקה שנתנה שירותי מוזיקה לאולפני חדשות".
בספטמבר 1993 ביקר מייקל ג׳קסון בישראל. הוא נתן כאן שתי הופעות בפארק הירקון, עשה סיור בארץ והגיע גם אל "דיסק סנטר". "הגיעו חגי תשרי, בדיוק נפרדתי מאיזה חבר, והבעלים של החנות שאל אם אני מסכימה לעבוד בחג, כי יבוא איזה אורח. בשבילי זו הייתה הקלה, לא רציתי לשבת ולרחם על עצמי. ואז נכנס לחנות מייקל ג׳קסון, ובכזאת תמימות אמרתי לו, 'תקשיב, יש ביצוע של הפילהרמונית של ברלין של כרמינה בורנה והשיר שלך פותח את ההופעה'. אנשים הסתכלו עליי המומים, אבל הוא ביקש להקשיב והתחלנו להשוות ביצועים. הוא עשה את ה־Moon Walk מולי, ואני חשבתי שאף אחד לא יאמין לי שזה מה שקורה לי עכשיו. ואז הוא ביקש מכל המלווים להשאיר אותנו לבד, ודיברנו על מוזיקה ומה נותן לנו השראה. המנהל האישי שלו כל הזמן בדק מה קורה. פתאום הוא ביקש גלידה, פתחו עבורו גלידרייה וכך ישבנו על השטיח ואכלתי גלידה באמצע הלילה עם מייקל ג׳קסון".
אני מבינה שיש המשך לסיפור.
"כשהוא נסע, אנשי חברת NMC, הנציגים של מייקל ג'קסון בישראל, הציעו לי להיות עוזרת יחסי ציבור במחלקה הישראלית שלהם. משם התקדמתי עד ניהול המחלקה. הפרויקט הראשון שהפקתי היה 30 שנות יצירה של חוה אלברשטיין. הכרתי את כל האמנים ועבדתי מול התקשורת".
כעבור חמש שנים, בגיל 29, הקימה כץ משרד משלה ליחסי ציבור וליווי לאמנים. הלקוחה הראשונה הייתה אלברשטיין ואחריה הגיעו אמנים נוספים.
לחפש את הקלקול הפנימי
לטל כץ חשוב להדגיש ש"באגאדובא" (הוצאת שתים), יצירת הביכורים שלה, אינה ספר אוטוביוגרפי. מה כן? מחשבות דחוסות ושקופות של אישה שננטשת על ידי גבר מצליח, אב שני בניה הקטנים. הגבר הוא תסריטאי שחווה קפיצת קריירה מטאורית ומתחיל להתפרסם ולהרוויח הון. האישה - אשת יחסי ציבור שמרגישה שקופה, דהויה, שמנה, זו שמזדחלת בין ניסיונות לנהל איזו קריירה ובין בילוי בנדנדות בגנים ציבוריים לצד נשים מטופחות מדי. הבגידה שלה, אומרת כץ, היא קודם כול בעצמה. כי היא לא מזהה לאן נעלמה הבחורה הצעירה ומלאת התשוקה לחיים שהייתה פעם, איך נהפכה לאחת שלא מטפלת בעצמה ומוכנה להעלים עין מהבגידה של בעלה.
"כל פעם אמרתי, 'בסדר, אני אתפוס רק את הפינה של הכיסא ולא אשב על כולו'. ותשמעי, לא נעים לשבת על הפינה לאורך זמן"
כמה קשה היה לשחרר סיפור כזה, שנכתב בהשראת חייך, גם אם לא במדויק?
"לא היה קל, ובהתחלה שקלתי להוציא בשם בדוי. אנחנו, האנשים שעובדים עם אמנים, נמצאים בחושך. שם אני מרגישה נהדר. במשך שנים כתבתי וליבנתי את נושא הנטישה, ולקח זמן עד שהתגבש הביטחון. הגעתי ל־400 עמודים מפוארים, וחיכיתי. לפני שבע שנים נרשמתי לסדנת כתיבה אצל הסופרת והעורכת מירי רוזובסקי. היא קראה כמה עמודים ואמרה, 'את לא צריכה סדנת כתיבה, אלא להתחיל לעבוד על החומרים'".
מה רצית לומר על נטישה?
"רציתי להבין את הרגע של הנטישה. ברגע של משבר אמון אנחנו לא עסוקות רק בשבר, אלא בהתמודדות עם סופה פראית פרימיטיבית של פחד וחרדה. כי נטישה זו לא רק נטישה של בן זוג. הרגעים המסקרנים הם אלה שבהם האישה נוטשת את עצמה ומתחילה לחפש את הקלקול שלה".
גיבורת הספר מרגישה שהיא בגדה בעצמה. גם את הרגשת כך?
״בגידה מתרחשת כשאחד מבני הזוג לוקח על עצמו תפקיד לשקף לך את הבגידה שלך בעצמך, ואני בגדתי בעצמי. לפני כן הייתי עצמאית, מצוינת במה שאני עושה, ברשימת הרווקות המבוקשות במקומונים, ופתאום התחלתי לשים לב שהמקום שלי הולך ומצטמצם. כל פעם אמרתי, 'בסדר, אז אני אתפוס רק את הפינה של הכיסא ולא אשב על כל הכיסא'. ותשמעי, לא נעים לשבת על הפינה לאורך זמן. ככל שהמקום שלי הצטמצם, התחילה תקיפה פנימית. התהליך שהגיבורה עוברת הוא להפסיק להסתיר מעצמה. אני מתארת בספר מצבים שמחזקים כל הזמן את עניין הבגידה העצמית. היא רואה שאור כחול נדלק לו על המסך בלילה ובוחרת להאמין לו שזה שום דבר. פה נוצרת המחלה הזו, שבה השיער נושר לה, אין תיאבון ויש רגזנות ובכי. הגיבורה לא מוצאת לתופעה סימוכין רפואיים והיא קוראת לה קדחת - זה דיכאון וירטואוזי עם תפקוד ברמה פסיכית מול הילדים.
"הרגשתי שאני מחוברת לאינפוזיה שקופה של רעל, שלא טוב לי ואני לא עוצרת לרגע כי בשבילי בית היה משאת נפש. כל כך רציתי בית וכל כך פחדתי להיות שוב במצב שמתפרק לי הבית כמו בילדות. אני, שגדלתי בלי בית ואין לי שום זיכרון של הורים, הבנתי שאני הולכת לעשות את זה לילדים שלי. זה הכה בי. סירבתי להאמין שזה קורה".

בסוף הספר לגיבורה יש הקלה.
"כי עם העצב של הפרידה באה הקלה גדולה. פתאום נשמתי. כבר רציתי לפגוש אותי. כבר רציתי פשוט להיות, בלי לעסוק ב'האם יש לי מקום, האם אני אהובה ורצויה', שאלות נוראות שאף אישה לא צריכה להרגיש אותן. השיעור הכי משמעותי שלמדתי בגירושים הוא שזה לא התפקיד של אף אחד לאהוב אותי. זה התפקיד שלי ורק שלי לדאוג לצרוך תרבות ואמנות, ללכת למספרה ולהגיד 'תעשה לי גוונים כי בא לי' או להקשיב לקונצרט לפסנתר של שופן בפול ווליום בבית ריק כמו שלא עשיתי בנישואיי".
"הסיפור הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים שונאות את עצמן. חבל, כי גם ככה קשה ומעייף להיות אישה, לא צריך להוסיף שנאה עצמית"
האם הצלחה גדולה מפירה את האיזון בבית?
"אני רואה את זה בעבודה שלי עם אמנים ואנשי עסקים. כשיש צד שפתאום מצליח מאוד, משהו קורה, והנישואים משתנים. כשהגבר מתעשר והוא בסטטוס אחר, הוא יכול להרשות לעצמו דברים. הנזקים של הצלחה לא דומים לנזקים של שום כישלון מפואר. כשזוג מתמודד עם כישלון, הם יחד. הצלחה היא משבר, כי כשבן זוג אחד מתחיל להיות על ענן, הנגישות משתנה. תסתכלי על המולטי־מיליונרים החדשים, מה קורה להם. במובן הזה, ההצלחה של דוד לא שינתה את האבא המדהים שהוא".
מה שאותי הפתיע בספר הוא איך מרגע שגיבורת הספר מגלה הודעה במייל מהמאהבת, מתעורר בה תיעוב עצמי.
"זה הסיפור. זו הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים שונאות את עצמן. חבל, כי גם ככה קשה ומעייף להיות אישה, אז לא צריך להוסיף שנאה עצמית. מישהי אמרה לי לא מזמן – למה אנחנו תמיד נחשוב, במצב של משבר אמון, שאולי אני לא רזה מספיק והשדיים לא זקופים מספיק? אנחנו מעבירות את הלפיד הזה זו לזו בלי לשים לב".
תסבירי למה פס מנומר דק מעטר את עטיפת הספר.
"תמיד אמרתי שאני איילה נמלטת שמתישהו תהפוך לנמרה. הפס מזכיר לי את זה. אנחנו קבוצת חברות טובות, ואל תשאלי אותי למה, אבל בכל פעם שאנחנו נפגשות, כל אחת צריכה שיהיה לה משהו מנומר, גם אם זה רצועות החזייה. זה קצת דבילי. הפס המנומר הוא בשבילן, כי לא הייתי עוברת את מה שעברתי בלעדיהן. הן כוח־העל שלי".
לא תהיה עוד חתונה
מאז הפרידה ההיא, כץ הייתה בזוגיות של כמה שנים, ללא מגורים משותפים, עד שבן הזוג אמר לה, "את לא מחפשת מערכת יחסים, את מחפשת חוג".
חיפשת חוג?
"אולי. כנראה מראש בחרתי מערכות יחסים מסוימות, כי ידעתי בוודאות שהבית שלי יהיה בסיס אם על מלא של ילדיי, שלא יהיה מצב שהם ירגישו לא בנוח בבית, כי אני חוויתי את זה בנעוריי".
עדיין מנסים להכיר לך גברים או שהרימו ידיים?
"את יודעת בכמה חתונות הושיבו אותי ליד כל הרווקים השווים, כדי שאולי כבודה תמצא מישהו? ככה אנחנו. אנשים רוצים סוף טוב. 'להסתדר'.
"אנחנו חיים בחברה שהעומס הרגשי עלייך הוא ענק. מצחיק, אמא שלי היא צופה אדוקה ב'חתונמי', ויום אחד אמרה, 'טלי שלי, למה שלא תירשמי לסדרה?'. אמרתי לה: 'סירייסלי?'. גם הורים נורא רוצים עבורך את מה שחינכו אותם שנכון".
"לרקוד בחושך זה אומר שאת מבינה שמשהו לא בסדר אבל אומרת – לא נורא, נמשיך, בשביל הבית והילדים. כמה אפשר לרקוד בחושך? תדליקי את האור"
לשיטתך, מוסד הנישואים פשט את הרגל?
"אני לא יוצאת נגדו. זה אינדיבידואלי. אני עדיין מתייפחת בחתונות, ואני מאמינה גדולה באהבה, אבל לא חושבת שאתחתן שוב. בפרק ב׳, כשאת מכירה מישהו ויש לך בו ספק, ואתם מלבנים אותו וצומחים ממנו, האהבה גדלה ומתחילה להתפשט לרוחב ולהכות שורשים.
"תשמעי, לפני כמה זמן פגשתי חברה גרושה שיש לה רומן חדש. במשך שבוע לא מצאתי אותה ושאלתי, 'הכול בסדר איתך?'. היא ענתה: 'הוא כל כך מוצא חן בעיניי, שכבר שבוע אני במיטה, בהתקף חרדה, רק מהספק שאני הולכת לעבור את מה שעברתי בנישואים הקודמים'. יש כל כך הרבה באגאדובות".
אמרת לי בטלפון שאת מחכה שכל הבאגאדובות יקראו את הספר ויפסיקו לרקוד בחושך.
"לרקוד בחושך זה אומר שאת מבינה שמשהו לא בסדר אבל אומרת – לא נורא, נמשיך להיות ביחד, בשביל הבית והילדים. הרבה זוגות עוברים את זה, אבל כמה אפשר לרקוד בחושך? תדליקו את האור. יש לי ידיד רופא, שתמיד מצביע עם היד על השעון שלו ואומר לי: 'טל, אין לנו זמן לבזבז על אנשים שגוזלים אנרגיה, אנחנו בדרך ללוויה שלנו'".