סיפור העלייה של פאולה פיטשני (62) מנתניה (לאחר שפונתה ממטולה), גרושה, אמא לשניים וסבתא לארבעה, חוקרת בתחום הביוטכנולוגיה במכון המחקר מיגל של "תל־חי אוניברסיטה בהקמה" ומרצה לכימיה בחוגים ביוטכנולוגיה, מדעי המזון, מדעי התזונה, מדעי החי ומדעי הסביבה. בעבר ראשת החוג מדעי המזון בשתי קדנציות
ילדות: "נולדתי בבואנוס איירס, אחות בכורה מתוך שלושה, וגדלתי בעיר סנטה פה. הייתה לי ילדות נפלאה. אבי ז"ל היה רופא אף־אוזן־גרון ואמי ז"ל הייתה העוזרת בקליניקה שלו.
ביקור ראשון בארץ: "כשהייתי בת 17 חברה שלי רצתה להגיע לישראל במסגרת תוכנית 'תפוז', שמאפשרת לבני נוער מדרום אמריקה להתנדב בקיבוצים בארץ, לטייל ולהכיר את המדינה במשך חודשיים. הצטרפתי אליה והגעתי לקיבוץ אור הנר, שהוקם על ידי עולי ארגנטינה. היו לנו מפגשים, סמינרים וטיולים, ונהניתי מאוד".
אהבה: "במהלך הביקור הזה הגענו לסיור בבית התפוצות ושם פגשתי את גיורא, מי שיהפוך לבעלי ובהמשך לגרוש שלי. הוא היה מדריך של קבוצה אחרת בתוכנית, מבוגר ממני בעשור ועלה לארץ עשר שנים קודם לכן מארגנטינה. כשהתחלנו לדבר התברר שסבא שלי ז"ל, שגם הוא היה רופא אף־אוזן־גרון, טיפל בו בארגנטינה. אחרי המפגש הוא הזמין אותי לטייל אתו בירושלים. היה קליק מיידי והתאהבנו".
עלייה: "חזרתי לארגנטינה כדי לסיים את התיכון ונשארנו בקשר מכתבים. החלטתי לעלות לישראל מיד עם סיום הלימודים והודעתי להוריי, שהתנגדו מאוד לצעד הזה. הוחלט שאנסה לחיות בארץ חצי שנה ואקבל החלטה.
"עשיתי עלייה דרך הסוכנות היהודית ונרשמתי ללימודי תואר ראשון בכימיה באוניברסיטה העברית. גיורא היה בן קיבוץ מנרה, אז עברתי לגור אתו. כעבור כמה חודשים הוריי הזמינו אותי לטייל איתם בסקנדינביה. לקראת סוף הטיול שמענו על ירי של קטיושות לצפון. הם ניסו לשכנע אותי לא לחזור לישראל, אבל אני התעקשתי. הייתי עיוורת מאהבה. כשאמא שלי שמעה שאני חוזרת, היא התעלפה".
מלחמה ראשונה: "בזמן שלמדתי במכינה באוניברסיטה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה. גיורא גויס, ונשארתי לבד בקיבוץ. ירו עלינו קטיושות והיינו במקלטים. לא שלטתי בעברית ולא ידעתי לתקשר עם חברי הקיבוץ. בגלל המצוקה ירדתי במשקל. הוריי שוב ביקשו שאחזור, אבל סירבתי. רק במהלך השנים הם השלימו עם זה שאני נשארת בישראל.
"ב־2015, אחרי 30 שנות נישואים, התגרשנו. צחוק הגורל הוא שגיורא, שהיה ציוני יותר ממני, עזב את ישראל, ואני עדיין כאן"
"עבדתי בקיבוץ במטע התפוחים, בבית הילדים ובתורנויות מטבח, וגיורא עבד בחקלאות. כשהייתי בת 22 התחתנו בארגנטינה ועברתי תהליך גיור שהיה לא פשוט. שנה לאחר מכן נולד בננו הבכור, גילי, ובהמשך נולדה דניאל. בגיל 24 התחלתי לעבוד במכון המחקר 'מיגל', שבו אני עובדת עד היום. אני חוקרת מחלות נוירולוגיות באמצעות דגי זברה. במקביל אני מלמדת כימיה בחוג למדעי המזון בתל־חי".
גירושים: "ב־2001 עברנו למטולה, וכעבור 11 שנה, בגיל 49, חליתי בסרטן השד. בעקבות המחלה לקחתי שנת שבתון ונסעתי להיות עם אמא שלי, שעברה אירוע מוחי והייתה לבדה אחרי שהוריי התגרשו. במקביל גיורא הקים עסק לאופניים חשמליים באורוגוואי. נוצרו מתחים בינינו, בין היתר בגלל המרחק. אני רציתי לחזור לישראל, והוא נשאר באורוגוואי. ב־2015, אחרי 30 שנות נישואים, התגרשנו. צחוק הגורל הוא שגיורא, שהיה ציוני יותר ממני, עזב את ישראל, ואני עדיין כאן".
השאלון:
איזה הרגל ארגנטינאי ישראלים צריכים לאמץ?
"להיפגש עם חברים מדי שבוע".
למה לא תצליחי להתרגל כאן?
"לחוסר הנימוס".
למה את הכי מתגעגעת בארגנטינה?
"לחמימות שיש לאנשים, לאחי ולמנטליות הארגנטינאית".
מה המקום האהוב עלייך בישראל?
"אזור הצפון".
