רעות קליין הייתה רק בת שמונה כשאמה, אתי, נהרגה בתאונת דרכים והיא בחודש השמיני להריונה. "סיימתי את כיתה א'. יצאתי לחופש הגדול כמו כולם וחזרתי לכיתה ב' בלי אמא", היא נזכרת. בשבעה קרובת משפחה נתנה לה במתנה מחברת פרחונית. "היא אמרה: 'פה מותר לך הכול'", נזכרת קליין. במחברת נתנה פורקן לרגשות הכמוסים שלה, אלה שלא חשפה מחשש שתעציב את בני משפחתה ואת מי שעודדו אותה ש"החיים ממשיכים". "באמצעות המחברת הייתה לי רשות להתאבל כמו שרציתי", היא אומרת.
קליין (36), נשואה לאילן, עובדת סוציאלית קלינית מחיפה, סגרה מעגל לאחרונה כשהוציאה לאור מחברת תחת השם "תהליך איבוד" - יומן אבל שכולל תרגילי כתיבה מובנים ומיועד לכל מי שחווה אובדן ומחפש את הדרך ואת המילים. כמלווה אנשים שמתמודדים עם אובדן, מנחת סדנאות כתיבה בנושא וכמי שחוותה זאת על בשרה, קליין יודעת שהאבל מורכב מגלים ומשלבים מבלבלים. "הכתיבה מאפשרת לאדם לחזור לדיאלוג עם עצמו, לעשות סדר במחשבות, להתרוקן, להתמלא מחדש לאט־לאט ולגדל חיים בתוכו", היא אומרת.
חמישה שלבים פשוטים?
במשך שנים התפיסה של תהליך עיבוד של מוות או אובדן כללה את מודל חמשת השלבים של אליזבת קובלר־רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון ולבסוף קבלה - שלבים סדורים שבסופם השלמה. "אבל אף פעם זה לא נראה ככה", אומרת קליין. "קובלר־רוס עשתה שירות גדול כששמה דגש על התמודדות עם אובדן בחברה שלנו, שיש בה הכחשת האבל, אך המודל שלה פשטני. הוא מתאים לתקופה שבה אנחנו רוצים להפוך את הכול לפשוט וקל. המציאות אחרת: אם אני קמה בבוקר בתחושה שאני מקבלת את העובדה שהאדם האהוב עליי לא איתי יותר, זה לא אומר שמחר אקום עם אותה מחשבה. מחר אולי אכעס או אהיה בדיכאון. אֵבֶל הוא דבר מורכב, והתמודדות איתו היא גם לקבל את העובדה שהחיים מורכבים".
קליין מציגה את הגישה שפיתח פרופ' שמשון רובין כדרך להתמודד עם המורכבות של האבל. המודל שלו בודק כיצד האדם מתפקד בחיי היומיום לאחר אובדן ואיך הוא מנהל קשר פנימי עם המנוח, מתוך מטרה לייצר איזון בין זיכרון לתפקוד. "לפי המודל הזה, האבל הוא תהליך דינמי שלא נגמר", אומרת קליין. "אנחנו עוברים ממערכת יחסים עם האדם שאיבדנו למערכת יחסים עם הנוכחות שלו".
מה זאת אומרת?
"זה אומר שאני מרגישה את המנוח, שחלק ממנו מופנם בתוכי, הקולות שלו ומה שעיצב בחיים שלי. אנחנו לומדים לחיות עם המת בתודעה שלנו, בזהות ובזיכרונות".
זו בשורה לא פשוטה: אבל שלא מסתיים.
"כל מי שאיבד יודע שאי אפשר לקחת משהו שהיה קיים ולהעלים אותו. פרויד, למשל, היה נחרץ בדעה שהתהליך הבריא הוא לשחרר את האובייקט שאיבדנו ולחזור לתפקוד מיטבי. אחרי שאיבד את הנכד שלו הוא היה סלחני יותר והבין שאנחנו לא יכולים לבטל את הכאב, כי אם אנחנו מוותרים על הכאב, אנחנו בעצם מוותרים על האהבה.
"אני זוכרת את היום הראשון ללימודים', חודשיים אחרי שאיבדתי את אמא, המורה שאלה מה הדבר הכי נחמד שקרה לי בחופשה. 'את יכולה למצוא דבר אחד', היא אמרה"
"הגישה המודרנית מתייחסת לאבל מתמשך כתגובה לגיטימית, כל עוד האדם מוצא דרך לתפקד ולהיות בקשר משמעותי עם העולם, גם אם הכאב נוכח. הגישה הזאת מאפשרת לכל אדם לעבור את האבל בדרך שמתאימה לו. הפסיכולוגיה מכירה רשמית במושג 'אבל כרוני'. הוא נכנס למדריך הפסיכיאטריה האמריקאי להפרעות נפשיות תחת השם Prolonged Grief Disorder כהפרעה נפרדת, כשהאבל נמשך יותר משנה ומפריע לתפקוד.
"זה קורה כשאנחנו לא לגמרי מבינים מה בדיוק אבד לנו או כשיש רגשות מעורבים כלפי האדם שאיבדנו. במצב כזה, הכאב הוא לא רק על מה שאבד, אלא פונה נגד עצמנו. אנחנו מרגישים אשמים, מלאי ביקורת עצמית, לפעמים אפילו שונאים את עצמנו, ובמקום להתאבל אנחנו סובלים מכעס ומאובדן, וזה פוגע בתחושת הערך העצמי. האבל נהפך לפתולוגיה כשהוא מפסיק להיות רק על מי שאבד, ונהפך למלחמה פנימית".
לתחושתך, יש בארץ היררכיה של שכול: נגיד, אבל על בן חמור יותר מאבל על אב?
"יש היררכיית אבל, תפיסת שכול שבה מדרגים מה יותר חשוב וקרוב. יש בה מהפוליטיקה וחלוקת המשאבים, והיא גורמת לחלקנו להרגיש שלא מכירים בהם. אחת מהמטופלות שלי, אישה שאיבדה את אחותה למחלה, אמרה לי: 'אני מרגישה שלאבל שלי אין מקום'. חלק מהמשתתפות בסדנה לנשים שעברו לידה שקטה אמרו שאחרי 7 באוקטובר הן מרגישות שקשה להן לעסוק באבל שלהן".
מה הדבר שהכי מפחיד אנשים שחווים אבל?
"חלק מהקושי הוא הפחד שהווליום של הכאב לא ישתנה לעולם. האבל הוא כמו ים, לפעמים סוער ולפעמים רגוע. צריך להחזיק את הייאוש והתקווה, למצוא מקום שמאפשר לך להרגיש כמו שאת, בלי ציפיות שתמשיכי הלאה ותהיי חזקה".
מנחמים רבים אומרים למתאבל "תהיה חזק". פתאום זה נשמע לא במקום.
"למי אומרים 'תהיה חזק'? לאדם שנמצא בשעתו החלשה ביותר. איזו ציפייה זה מניח לפתחו של המתאבל? בדיוק כמו האמירה 'תבחר בחיים', היא מציבה אנשים בפני כאב גדול, זה כמו לבקש מהם להשאיר את האבל מאחור".
יש מי שאומרים שאפילו על שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?" קשה לענות.
"השאלה הפשוטה פוגשת את האדם במקום שבו אין תשובה פשוטה. היא עלולה לעורר מתח, דורשת ניסוח של כאב שאין לו מילים ולעתים מציפה את הפער בין מה שהעולם מצפה לשמוע ובין מה שהלב מסוגל לשאת. לכן דווקא הכוונה הטובה שבה עלולה להכאיב".
אז לא להתעניין בשלומו של האדם המתאבל?
"אל תתעלמו. צריך לדעת שאלה זמנים רגישים ואולי כדאי לרוקן את הגנריות והאוטומטיות. לא לעשות וי ולהמשיך, אלא להסכים לרגע לעצור ולהיות ביחד, וגם לקבל את זה שלפעמים לצד השני אין פניוּת".
משפט כמו "משתתף בצערך" הוא גם אוטומטי.
"המטרה היא לא להשתתף בצער אלא להיות מוכן להיות חלק מהמעגל שמחזיק איתך את העולם, כדי שתוכלי לשאת את הצער שלך. משפטים כמו 'אני משתתף בצערך' נועדו כדי שלא ניתפס לא מוכנים בשעת כאב. צריך רגע לעצור ולחשוב מה אני רוצה להגיד לאדם הזה, שיגרום לו לדעת שאני רואה אותו. המטרה היא להיות ביחד לרגע. לחלק מהמשתתפים בסדנאות שלי יש אוסף של משפטים מצחיקים שאנשים אמרו להם בזמן שבעה, כל מיני מקרים של חוסר טקט".
אז מה האנשים שנמצאים במעגל הקרוב לאבל יכולים לעשות?
"להיות בנוכחות. אבל הוא סוגיה חברתית, לא נועדנו לעשות את זה לבד. את אמורה לתפקד ולעמוד באותן ציפיות חיים כשהסוללה מרוקנת, וזה קשה עד בלתי אפשרי לבד. המתאבל לא יכול לחזור לאותה נקודה שבה היה לפני האובדן, אין ערוץ גישה למי ולמה שהוא היה. ככל שיש יותר תמיכה ומשאבים רגשיים וחברתיים וגם כלכליים, זה יכול לעזור בחוויית ההתמודדות".
אחרי 7 באוקטובר הרבה הורים שכולים אמרו שהם לא מסוגלים לחזור לעבודה.
"לפעמים האובדן הוא כמו מגבר. הכול מועצם. אם הרגשת לא מאוד משמעותית בעבודה, את כבר לא יכולה להמשיך ככה, או אם העבודה הייתה כל חייך, פתאום זה כבר לא מעניין יותר. יש משימה שאני נותנת למשתתפי הסדנה שלי: לקחת מילה שהמשמעות שלה השתנתה אחרי האובדן. אנשים מציינים עבודה, בית ולפעמים משפחה. האבל מזמין למצוא משמעות אחרת לדברים".
שהעולם יעצור
קליין נולדה בקיבוץ דביר וגדלה בלהבים. אמה, אתי, נהרגה ברכבה, בדרך לעבודה. בבית החלומות שאליו עברו חודש לפני הטרגדיה, נשארו אביה ואחיה הגדול ממנה בשלוש שנים. "שבועיים אחרי התאונה רשמו אותי לקייטנה, אמרו שחייבים להמשיך, אבל הנפש שלי הייתה צריכה עדינות", היא אומרת.
פרט לכתיבה במחברת הפרחונית, קליין מצאה בתוכה כוחות של יצירה שעזרו לה להתמודד עם האובדן: "לקחתי שידה קטנה והפכתי אותה לפינת הנצחה לאמא, כתבתי שיר והקלטתי אותו. בדיעבד הבנתי שהיצירה שמרה עליי, היא נתנה לי כוחות של חיים".
אחרי שנת שירות התגייסה לצבא כמש"קית ת"ש ומשם לעבודה מועדפת כמטפלת בגן ילדים בקיבוץ בארי. "זו הייתה ילדותי השנייה", היא אומרת. "הייתי עם קבוצת בנות, הרגשתי אהובה, שייכת. כל השנים הרגשתי שקופה, בבארי הרגשתי שמצאתי את עצמי מחדש והעולם מצא אותי".
מה גרם לך להרגיש שקופה?
"חשבתי שהמטרה שלי היא להיות ילדה ככל הילדים. אני זוכרת את היום הראשון ללימודים בכיתה ב', חודשיים אחרי שאיבדתי את אמא, המורה שאלה את כולם מה הדבר הכי נחמד שקרה להם בחופשה, ולא היה לי מה להגיד. 'את יכולה למצוא דבר אחד', היא אמרה, לא יודעת אם מחוסר מודעות או חוסר רגישות. אבל מאז כל ההתחלות היו לי קשות. גדלתי להיות אישה שכל הזמן מתקדמת ועושה הכול, אבל בפנים הכמיהה האמיתית הייתה שהעולם יעצור בשבילי".
הרבה אנשים שחווים אובדן מספרים על הפעם הראשונה שהם יוצאים לרחוב אחרי הבשורה הקשה, ולא מבינים איך העולם ממשיך לנוע כשמשהו בתוכם נעצר.
"לכל אחד יש רגע כזה, בין אם אחרי אובדן ובין אם אחרי בשורה קשה. את יוצאת החוצה ואומרת, 'אני נראית כמו אדם רגיל אבל השמיים קרסו עליי ואף אחד לא יודע'. זה מייצר פער אבל גם תזכורת לכך שכל אחד שעובר מולנו ברחוב נושא אובדן. גם הוא מסתכל על העולם ומרגיש לא שייך".
אין בית
אחרי השהות בבארי המשיכה קליין ללימודי עבודה סוציאלית. "שאלו אותי למה בחרתי בתחום הזה, ועניתי שאני טובה עם אנשים אבלים", היא אומרת. אחרי הלימודים ניהלה את תחום העבודה הסוציאלית בכפר נהר הירדן, כפר נופש לילדים עם מחלות כרוניות ומחלות מסכנות חיים. "המטרה הייתה ליצור להם חוויות, להפוך את העולם למקום שמתאים להם", אומרת קליין. "היו שם הרבה התמודדויות, לא רק עם אובדן חיים, אלא עם בשורות קשות - אובדן יכולות. לצד הקושי למדתי בכפר איך אפשר למלא את הסוללה הפנימית של הלב".
התפקיד הבא של קליין היה בתור נציגת עמותת לב ח"ש, שתומכת בילדים חולי סרטן בבית החולים רמב"ם. בו־זמנית למדה תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. כשסיימה החליטה לעצור את המרוץ, לנסוע עם בעלה לטיול בן חודשיים בניקרגואה וגואטמלה. ואז הגיע 7 באוקטובר.
"במקביל לחדשות שהגיעו מהארץ, התפתח מרד אזרחי בגואטמלה. הדרכים היו חסומות ולא יכולנו להגיע לשדה התעופה", היא מספרת. "ההרגשה הייתה שאין לי בית בשום מקום בעולם. בגלל הפרשי השעות עם ישראל החלטתי להציע את עצמי כתומכת לאנשים שהיו ערים בלילה. הטלפון שלי היה כמו קו פתוח. אחרי כמה ימים התחלתי לראות ברשתות החברתיות פוסטים שאומרים שמה שקרה, קרה מסיבה כלשהי, והכול לטובה, היו קריאות להמשיך בחיים. זה החזיר אותי לאותה ילדה שלא נתנו לה אפשרות לעצור ולהתאבל. החלטתי להיות הקול שמאפשר זאת לאחרים ולפרסם פוסטים בנושא ברשתות החברתיות שלי".
בשפה ברורה, בצבעים בהירים ובצורה מונגשת היא החלה לפרק את האמירות הקשורות לאבל: "אומרים שהזמן מרפא את הפצעים, אבל הזמן הוא לא רופא", היא מדגימה. "עם הזמן אנשים שאלו אם אני עושה סדנאות, והחלטתי ליצור סדנת כתיבה שתאפשר עיבוד של החוויה הרגשית". היא יצרה ערכת קלפים שנמכרת באתר שלה ומשמשת אותה בסדנאות. "כשאנשים מספרים על החוויות שלהם ומגלים שהם לא לבד בעולם, שיש עוד מי שחושב ומרגיש כמותם - זה נותן תוקף לתחושות שלהם".
יוצא לך לחשוב איך תרגישי לגדל ילדים כשאת עצמך איבדת אמא?
"את תופסת אותי רגע לפני שאנחנו עוברים לבית חדש, עם רצון חזק לילדים. אמא שלי הייתה מבוגרת ממני בשנתיים כשנפטרה. כל זה מציף את האבל. ובכל זאת, אני אוהבת לחיות. בבסיס שלי אני אדם שמח, מה שמאפשר לי לחיות עם הצער. ככל שהתבגרתי למדתי להפנים את הקול של אמא שלי ולגדל אם פנימית. הרגע שבו אהפוך לאמא יהיה עוצמתי ומרגש".
כך תתמודדו עם אבל
- אין דרך אחת להתאבל. כל אחד מאיתנו מתמודד אחרת, ואין מה לדאוג אם האבל שלך לא נראה כמו שחשבת שהוא אמור להיות.
- הימנעו מהשוואות בין צערם של אחרים לצער שלכם. אין מדד, אין תאריך תפוגה, אין תחרות, כל לב נשבר אחרת. ההשוואות מבלבלות. לכל אחד יש כאב אחר, ביטויים אחרים לצער, וגם הטוב שנפגוש בחיינו יהיה טוב אחר.
- אבל הוא לא מחלה. הוא לא דבר שהתקלקל ואין מה לתקן. הוא לא מחלה ולכן אין תרופה. הוא עדות לאהבה והוא דורש מאיתנו למידה יומיומית לנוע בין שבילי החיים והאובדן.
- יש לכם רשות להתאבל. הרשות להתאבל היא הרשות להרגיש את מגוון הרגשות האנושיים בתוכנו. קל להגיד וקשה לבצע.
- כוחות החיים יגיעו בתנועה. יש הרבה דרכים להניע: ללכת, לכתוב, לצייר, לרקוד, להיות עם אנשים. כל תנועה, ולו הקטנה ביותר, נחשבת.
- להיות בחולשתנו זו גם חוזקה.
- הכול משתנה. מה שמתאים לכם בנקודת זמן מסוימת יכול להשתנות בנקודת הזמן הבאה. גם העוצמה של הדברים משתנה.
- קל יותר ביחד. אבל זקוק לעדות, להכרה, לעיניים טובות ורואות. מצאו את המרחבים שבהם אפשר להתאבל ביחד.
- למצוא את האיזון. מול עוצמה חזקה אתם זקוקים לרכות; אם הכול קרה מהר, עליכם לנוע לאט; אם אתם רוצים רק לבד, אתם זקוקים ליחד; אם אתם ממלאים כל שנייה בלי רגע אחד לעצמכם, כנראה יש גם צורך בלבד.
- האובדן נשאר באותו גודל. אנחנו גדלים עם האובדן, לומדים לגדל חיים לצידו, לאורו וסביבו.
