פרס ישראל היוקרתי, שמוענק מאז שנת 1953, ירשום השנה היסטוריה: לראשונה, נשים זכו במחצית מהפרסים, ומדובר בהישג של ממש. עד כה, מתוך יותר מ־780 חתני פרס ישראל לדורותיהם, רק כ־17% הן כלות. השנה, כאמור, הן יהוו 50% מכלל הזוכים, וזה עוד לפני פסילתה של פרופ' אווה אילוז שנבחרה לכלת פרס ישראל בסוציולוגיה, אך שר החינוך ביקש מהוועדה לשנות את המלצתה.
"פרס ישראל אף פעם לא היה פרס שוויוני", אומרת יעל יחיאלי, ממובילות מיזם 50:50 הפועל לקידום ייצוג נשים במוקדי השפעה. "מעולם לא חולקו מחצית מהפרסים לנשים. היו שנים שבהן לא נבחרה אפילו חוקרת אחת בקטגוריית האקדמיה".
לדבריה, המהפך לא קרה מעצמו: "התחלתי לכתוב מכתבים, ליצור קשר עם פקולטות ולבקש שיגידו לנו מי החוקרות הכי פורצות דרך במחלקות שלהן. שלחנו מיילים לעשרות חוגים באוניברסיטאות השונות. הבהרנו שגם אם החוקרת הבכירה כבר פרשה, אפשר וצריך להגיש אותה. ובאמת השנה, אחת הזוכות היא פרופ' דבורה גילולה בת 91, שתרומתה האקדמית נמשכת כבר עשרות שנים. יכול להיות ששמה מעולם לא הוגש, אבל השנה היא הוגשה וזכתה".
המאמץ נשא פרי. לצד המודעות הציבורית והלחץ החברתי, גם משרד החינוך שלח מסר ברור - חייבים לחולל שינוי, ואנשיו אף הגדילו לעשות ויצאו בקמפיין נרחב בהובלת מרים פרץ, זוכת פרס ישראל לשנת 2018, הקורא לציבור הישראלי להציע מועמדוּת של נשים לפרס ישראל.
זה עבד: יותר משליש מהמועמדים לפרס שהוצעו השנה על ידי הציבור היו נשים, ושיעור השופטות בוועדות הפרס עלה מ־41% לכמעט 50%.
"מדובר בשינוי תודעה", אומרת יחיאלי. "זה לא עניין של אפליה מתקנת אלא נורמליזציה של שוויון. יש המון נשים מצוינות, פשוט פחות מציעים אותן. זה קורה גם כשמגישים מועמדות לטקסי עובדים מצטיינים וגם כשמחלקים את פרס יקיר העיר".
מיזם 50:50 לא עוצר בפרס ישראל. יחיאלי פועלת להטמיע את העיקרון של ייצוג שוויוני גם בפאנלים תקשורתיים, בטורי דעה ובאירועים עירוניים. "פנינו לכל מחלקות התרבות בעיריות וביקשנו שעל הבמות ביום העצמאות השנה יהיו 50% נשים", היא אומרת. יש ערים שכבר התחייבו לכך - תל אביב, פתח תקווה, טירת כרמל. יש מקומות שבהם זה עוד לא קרה, אבל אנחנו לא מתייאשות".
יחיאלי מדגישה שכל אחת מאיתנו היא חלק מהשינוי המיוחל. "יש חלוקת פרסי עובדים מצטיינים במקום העבודה שלכן? תבדקו שמחציתם נשים! אנחנו גם צריכות לדרוש מהמפלגות שיציבו ברשימות שלהן 50% נשים".
האם את צופה שפרס ישראל השנה יסמן תפנית היסטורית?
"אני מקווה שלא מדובר באירוע חד־פעמי, אבל כדי שזו לא תהיה אפיזודה חולפת, צריך להמשיך להגיש, להמשיך לדרוש ולהצביע על חוסר השוויון, עד שהוא יתוקן".
קריירה אקדמית דורשת אמצעים כלכליים, ונשים רבות נאלצות לוותר עליה
פרופ' זהר שביט (74), חוקרת ההיסטוריה של התרבות הישראלית ושל תרבות הילד והנוער
מנימוקי ועדת הפרס: "הובילה מחקרים חדשניים ופורצי דרך בתחום תרבות הילד, בחקר התרגום התרבותי וחקר ההיסטוריה התרבותית של החברה הישראלית והיהודית. היא ייסדה מתודולוגיות מחקר חדשות והשפיעה על תחומים אקדמיים שונים ברמה הבינלאומית".
עבודה אקדמית: "במהלך השנים בדקתי איך התרבות העברית בנתה את עצמה ואיך נבנתה בזכותה - כעוגן - החברה היהודית, בשלבים שונים בהיסטוריה שלה, החל בתרבות יהודית מסורתית, דרך ההשכלה והתחייה ועד לבניית הלאום בציון. התהליכים האלה לא התרחשו במקרה, הם נבנו באמצעות התרבות.
"כך, לדוגמה, ספרות הילדים, הקרובה במיוחד ללבי, הייתה כלי חשוב בתהליכי החִברות של הילדים. היא זו שהנחילה לילדים את השאיפה להפוך לבעלי מקצוע, לאנשים רציונליים, כאלה שמבקשים שוויון זכויות ומסתכלים על 'הגויים' לא כעל אויבים אלא כאנשים שיש מה ללמוד מהם.
"אני בת 74, התחלתי את המחקר הראשון שלי בגיל 19. באותה תקופה לא היה מקובל לחקור דברים שנחשבו 'חוץ־ספרותיים', אבל האמנתי ששם קורים הדברים החשובים מבחינת ההתפתחות בתרבות".
גאווה: "חינכו אותי לצניעות, אבל כן, אני גאה. קודם כול על כך שהקמנו משפחה לתפארת. ברוח הפמיניזם שאליה נולדתי, אבא שלי יעץ לי לא להינשא ולא ללדת ילדים, 'כי כל אישה יכולה לעשות זאת, אבל מעטות ניחנו במוח כמו שלך'. איזה מזל שלא שמעתי בקולו".
"אני גאה גם בכיוון המחקרי שאליו הלכתי ושהתעקשתי לחקור תחומים שלא נגעו בהם קודם, כי האמנתי שהם חשובים. עבדתי קשה מאוד, שאפתי תמיד הכי גבוה. כמעט כל תלמידי הדוקטורט שלי מלמדים באוניברסיטאות ובמכללות. עזרתי להם לקבל מלגות באמצעות מענקי המחקר שהשגתי. זה סיפוק עצום".
"ברוח הפמיניזם שאליה נולדתי, אבא שלי יעץ לי לא להינשא ולא ללדת ילדים 'כי כל אישה יכולה לעשות זאת, אבל מעטות ניחנו במוח כמו שלך'. איזה מזל שלא שמעתי בקולו"
חרטה: "גם את זה למדתי בבית - לא להצטער, לעשות. אילו זה היה תלוי בשאיפות של אבא שלי, הייתי לומדת ביולוגיה או פיזיקה גרעינית. אבל הדברים התפתחו לספרות ולתרבות, ומעולם לא הצטערתי על כך. הקריירה הזו דרשה הרבה ויתורים, בעיקר כלכליים, היו שנים ששילמתי על הזכות לעבוד. אבל לא הייתי מחליפה את הדרך הזו. יש בה חירות אדירה".
קריירה נשית: "המדינה לא מסייעת לנשים לטפח קריירה. אין תמיכה מספקת, אין מעונות מסובסדים עד גיל חמש, ופעמים רבות הנורמות החברתיות אינן מעודדות אותן להתפתח בפן המקצועי. בנוסף, קריירה אקדמית דורשת אמצעים כלכליים, ונשים רבות נאלצות לוותר עליה. כך אנחנו, כחברה, מפסידים כישרונות אדירים".
טיפ לנשים באקדמיה: "העצה הכי חשובה, ואולי הכי לא פמיניסטית, היא לבחור בפרטנר הנכון. אם בן או בת הזוג לא מבינים את אופי הקריירה האקדמית, זה לא יעבוד. הקריירה הזו לא מסתיימת בשעה חמש, הראש שלך הרבה פעמים במקום אחר. היה לנו גל גירושים גדול בקרב דוקטורנטיות, ואני מבינה למה. למזלי הגדול הנישואים שלי היו מוצלחים, ובן הזוג שלי, פרופ' יעקב שביט, חוקר מצטיין ובולט, תמך בקריירה שלי. בלי תמיכתו לא הייתי יכולה לפתח אותה".
למדתי לטינית כדי לשמח את אמא
פרופ' דבורה גילולה (91), עורכת, מתרגמת וחוקרת ספרות יוונית עתיקה ורומית
6 צפייה בגלריה
פרופ' דבורה גילולה. "הגיע הזמן להכיר ביכולתן של נשים להתקדם באקדמיה"
(צילום: סיון עץ הדר)
מנימוקי ועדת הפרס: "תרגומיה הם יצירה עברית מפוארת התורמת למדף הספרים ולתרבות העברית בימינו ועתידים להיקרא בדורות הבאים".
מסלול אקדמי: "כשהגעתי לאוניברסיטה בשנת 1955, צריך היה לבחור שפה זרה. נזכרתי שאמא שלי, כשהייתה רוצה להחמיא למישהו על השכלתו, הייתה אומרת: 'הוא יודע לטינית'. אז אמרתי, אעשה לה טובה, ואלמד לטינית. משם התגלגלתי ללימודים הקלאסיים. שמחתי ששימחתי אותה בדבר הזה. מלבד לטינית ויוונית, למדתי גם צרפתית, איטלקית וגרמנית ולכן יכולתי לקרוא מחקרים בשפות המקור.
"אני עדיין ממשיכה לעבוד במרץ למרות מחלת הראייה שלי. רכשתי מכונה שמגדילה את האותיות לגודל הרצוי. אלה ליקויים קטנים, מה זה לעומת פרס ישראל?".
גאווה: "אני הכי גאה בפרויקט של נתן אלתרמן. לקחתי את 'הטור השביעי' שהוא פרסם בעיתון 'דבר' במשך 24 שנים והוצאתי אותו מחדש, באופן כרונולוגי, כולל טורים שאלתרמן עצמו לא בחר לפרסם, כאלה שנותרו גנוזים. זה היה מפעל חיים של ממש. אני שמחה שציינו אותו בנימוקי הפרס".
"אני עדיין ממשיכה לעבוד במרץ למרות מחלת הראייה שלי. רכשתי מכונה שמגדילה את האותיות לגודל הרצוי. אלו ליקויים קטנים, מה זה לעומת פרס ישראל?"
חרטה: "רק על דבר אחד, שהכרתי מאוחר מדי את הפילוסוף סנקה. תרגמתי לאחרונה את כתביו, והוא פשוט מדהים. הוא כתב את רוב ספריו בסוף חייו, וגם אני הגעתי אליהם בגיל מתקדם. אם אחיה, יש לי עוד מה לתרגם מסנקה. נשאר חומר".
טיפ לחוקרות בתחילת דרכן: "להתעקש, להקשיב להיגיון שלכן. גם אם אומרים לכן שמה שאתן אומרות הוא לא רציני, תזכרו תמיד את זוכת פרס נובל עדה יונת, שאמרו לה שהמחקר שלה הוא שטויות.
"הגיע הזמן להכיר ביכולתן של נשים להתקדם באקדמיה ולצמצם פערים. הדרך שלי לקבלת פרופסור מן המניין הייתה ארוכה מדי, ארוכה יותר משל הקולגות הגברים. הם לא ראו בי מתחרה שלהם, כי הייתי מאחור".
בפעם הראשונה אדמונד ספרא אסף מיליון דולר
נינה אבידר ווינר (91), מייסדת שותפה של קרן אייסף
מנימוקי ועדת הפרס: "במשך כמעט חמישה עשורים מקדישה נינה אבידר ווינר את חייה לצמצום פערים חברתיים באמצעות השכלה גבוהה, דרך הקרן הבינלאומית לחינוך - אייסף. בזכות פועלה נפתחה הדרך האקדמית לעשרות אלפי צעירים וצעירות מהפריפריה, והשנה היא זכתה בפרס ישראל למפעל חיים על תרומתה לחינוך ולחברה".
הפעילות ההתנדבותית: "בשנות ה־50 גרתי בשווייץ ושם פגשתי במהלך התנדבותי כפסיכולוגית, ילדים שהגיעו ממרוקו במחנות מעבר של עליית הנוער, שהיו בלי המשפחות שלהם. כבר אז הבחנתי בפערים ביניהם ובין הילדים הצברים וצפיתי שיהיו בעיות. ובאמת, בביקורים שלי בישראל ראיתי את המצב במעברות והבנתי שאין להם הזדמנויות שוות להתקדם.
"אחרי שהכרתי את אדמונד ספרא, הייתה לי סוף־סוף אפשרות לעשות משהו למענם. שכנעתי אותו לעזור לי מבחינה כספית כדי שנוכל לעשות משהו לטובת הילדים. אדמונד פנה לחברים שלו, ובפעם הראשונה אסף מיליון דולר. הוא אמר לי: 'תתחילי'. גרתי אז בניו יורק, אבל הגעתי לארץ הרבה. בזמן שעבדתי במשלחת האו"ם של ויצ"ו הכרתי גם את חיים הרצוג, שלימים היה נשיא המדינה, ואנשים נוספים שנהיו נשיאי אוניברסיטאות. הלכתי לכל אוניברסיטה, לכל נשיא, וביקשתי שותפות. כולם נענו. היום המלגה ניתנת לא רק באוניברסיטאות אלא גם במכללות".
גאווה: "יש לנו היום 11 אלף בוגרות ובוגרים. הסטודנטים מקבלים ליווי אישי לאורך כל הדרך, גם כלכלי, אבל לא רק. הרבה מגיעים בתחושת חוסר ביטחון, ואנחנו עוזרים להם לגלות את היכולת שלהם. חלקם ממשיכים למאסטר, לדוקטורט ולתפקידי מפתח בחברה הישראלית.
"יש לנו בוגרים כמו פרופ' ניר קידר, פרופ' עמי מויאל, פרופ' יפעת ביטון, פרופ' סולי מזרחי, פרופ' ניסים מזרחי, והרשימה עוד ארוכה. אני מסתכלת עליהם ואומרת: מצאנו בפריפריה חומר נהדר. הרבה מעבר לחלומות שלי".
"כבר בשנות ה־50 הבחנתי בפערים בין הילדים שהגיעו ממרוקו ובין הצברים. צפיתי שיהיו בעיות. ובאמת, בביקורים שלי בישראל ראיתי את המצב במעברות והבנתי שאין להם הזדמנויות שוות להתקדם"
חרטה: "אני לא מצטערת על כלום, אבל רואה מה קורה עכשיו במיוחד בפריפריה הקרובה לגבול, שסבלה מאוד במלחמה, והלב כואב. הפערים שוב גדלים והאתגר נהיה קשה יותר. עלינו להשקיע במורות ובמורים, בהכשרה, בתנאים טובים יותר. המערכת חייבת לחשוב מחדש איך סוגרים את הפערים".
טיפ לצעירות בתחילת דרכן: "אם את מאמינה ברעיון - תתחייבי אליו. נכון, זה לא קל. לפעמים צריך לעשות ויתורים ולהשקיע בשכנוע של אנשים אחרים. זה דורש הרבה עבודה וזמן, אבל זה אפשרי".
תכונות שמאפיינות נשים כמו רגישות ותקשורתיות הן נכס אמיתי למדע
פרופ' יונינה ברגלס אלדר (52), הפקולטה למתמטיקה ומדעי המחשב במכון ויצמן למדע
6 צפייה בגלריה
פרופסור יונינה ברגלס אלדר. "האמיני בעצמך, אל תחששי לבחור את הנתיב שלך"
(צילום: רונן אהרוני)
מנימוקי ועדת הפרס: "פיתחה תיאוריות חדשניות ששינו את הדרך שבה מתכננים מערכות רבות בתחום ההנדסה. כך, למשל, היא וצוות המעבדה שלה פיתחו אולטרסאונד קטן שמתחבר לטלפון ומאפשר לבצע בדיקות בכל מקום, מכ"ם רפואי שיכול למדוד סימנים חיוניים בלי מגע ושיטות בינה מלאכותית שמאפשרות זיהוי מדויק של סוגי סרטן מסוימים".
מהות המחקר: "במעבדה שלנו אנחנו מפתחים שיטות מתקדמות לעיבוד אותות - קול, אור, גלי רדיו ועוד, בשילוב מתמטיקה, פיזיקה ובינה מלאכותית, כדי לאפשר כלים מדויקים, יעילים ונגישים יותר לשימוש בתחומים כמו רפואה, תקשורת, בריאות דיגיטלית ויישומים סביבתיים. אחד העקרונות המרכזיים שמנחים אותנו הוא הוא הפקת מקסימום מידע ממינימום נתונים באופן חכם, חסכוני ומדויק. בסופו של דבר אני מאמינה שמדע אמיתי לא נשאר רק בתיאוריה, הוא משנה חיים".
גאווה: האנשים שצמחו לצידי - סטודנטיות וסטודנטים מכל קצוות וגוני החברה, שחוקרים, מפתחים, תורמים לביטחון, לרפואה, לתעשייה ולחינוך. בעיניי, הצלחה אמיתית מחברת בין מצוינות מדעית לאחריות חברתית ונותנת לכל אחת ואחד תחושת ערך, מסוגלות ומשמעות.
"העצות שלי לחוקרת מתחילה היא קודם כול לחפש מנטורים שיתמכו ויאמינו בך. בנוסף, חקרי מה שבוער בך, מה שמעורר בך סקרנות ותשוקה, ושאלי את עצמך תמיד מה את רוצה לשנות ואיך את רוצה להשפיע"
"אני גאה גם בדרך שבחרנו - לשלב בין תיאוריה ליישום, בין מחקר מעמיק לטכנולוגיות שמגיעות לשטח: אולטרסאונד נייד, מכ"מים רפואיים ובינה מלאכותית שיכולה לאפשר לראות את הבלתי נראה. כל אלה נולדו מתוך תשוקה להבין את העולם ולשפר אותו. זו זכות להיות חלק ממערכת שבה אפשר לשלב בין ערכים, חדשנות ומעשה ולתת לכל אחת ואחד מקום להגשים את הפוטנציאל שלו".
נשים באקדמיה: "אנו עדיין נתקלות בחסמים גלויים וסמויים, מודעים ושאינם מודעים, ונדרשות להוכיח את עצמנו פי כמה. שוויון אמיתי לא מתבטא רק בהוקרה, אלא גם בתנאים, בהזדמנויות ובסביבה מאפשרת. לכן אני רואה שליחות בקידום הוגנות מגדרית. במסגרת תפקידי כיו"רית ועדה במועצה להשכלה גבוהה ובוועדה לתכנון ותקצוב השקנו את תוכנית 'קו המשווה', שמקדמת מדיניות מגדרית מבוססת יעדים ותגמול מוסדי. היום יש בכל מוסד יועצת לשוויון מגדרי, ונבנות תוכניות תמיכה משמעותיות. יחד עם שותפות רבות לדרך הצלחנו להניע שינוי - מוסדות משקיעים יותר, יש עלייה בנוכחות נשית לאורך שלבי הקריירה, ונבנית סביבת צמיחה שמאפשרת".
טיפ לחוקרות בתחילת דרכן: "קודם כול, האמיני בעצמך. אל תחששי לבחור את הנתיב שלך, גם אם הוא שגרתי פחות. שנית, חפשי מנטורים טובים שתומכים ומאמינים בך. זכרי שתכונות שמאפיינות נשים כמו רגישות, ראייה מערכתית, תקשורתיות ושאיפה לחיבור בין ערכים לעשייה הן נכס אמיתי למדע ולעולם כולו. כמו כן חקרי את מה שבוער בך, מה שמעורר בך סקרנות ותשוקה, ושאלי את עצמך תמיד מה את רוצה לשנות? איך את רוצה להשפיע? המדע זקוק לראייה שלך, לקול שלך ולרצון שלך להפוך רעיונות למציאות שמקדמת את האנושות".
המזרחים לא היו יח"צנים טובים כמו האשכנזים
פרופ' רות קרק (84), מומחית בגיאוגרפיה ההיסטורית, התרבותית, היישובית והקרקעית של המזרח התיכון וארץ ישראל
6 צפייה בגלריה
פרופסור רות קרק. "היה לי מזל שנישאתי לאדם מדהים, שתמך בי לאורך כל הדרך"
(צילום: סלעית קרק)
מנימוקי ועדת הפרס: "על תרומתה יוצאת הדופן לחקר ארץ ישראל, ובייחוד על מחקריה פורצי הדרך על יישוב הארץ במאות ה־19 וה־20. מחקריה כוללים תרומה מקורית במגוון תחומים, ובהם תולדות ירושלים, יפו והנגב, קרקעות ומשפט, עדות ודתות, כרטוגרפיה וחקר הנוף והמרחב היישובי".
מסלול אקדמי: "התחלתי את דרכי במחקר לתואר שני על ההתיישבות החלוצית בנגב, שנהיה הספר הראשון שלי שפורסם ב־1974. כשסיימתי בחרתי בדוקטורט שעוסק בירושלים ויפו בשלהי התקופה העות'מאנית, תחום שהצריך עבודת תשתית היסטורית וקרקעית רחבה. בהמשך חקרתי נושאים כמו בעלות על קרקעות, ובעיקר את פעילותם של יהושע ואולגה חנקין, שגם אהבת הקרקעות וגם הזוגיות שלהם ריתקו אותי ואת שותפתי למחקר, פרופ' עירית עמית כהן. עם השנים צמח בי גם העיסוק במה שנקרא 'האחר־ת', בעיקר על נשים ועל התרומה שלהן להיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל, שלא הודגשה מספיק. המשכתי עם הנושא של הספרדים, המערביים (יהודי צפון אפריקה) ובנות ובני עדות המזרח, שגם להם תרומה אדירה בהתיישבות, וגם היא הוזנחה. הם לא היו יח"צנים טובים כמו האשכנזים".
גאווה: "אני גאה בכל פרי מחקר שלי - 30 ספרים, יותר מ־200 מאמרים. אבל אם צריך לבחור רגע מובהק, זה היה גילוי מקרי בארכיון: מסמכים שמראים שהקהילה היהודית הצפון־אפריקאית בירושלים רכשה קרקעות והקימה שכונה בשם 'מחנה ישראל' עוד לפני נחלת שבעה. זה שינה את התפיסה הרווחת על השכונה היהודית הראשונה של יהודי ירושלים מחוץ לחומות.
"אני גאה גם במפגשים המרגשים שלי עם רחל ינאית בן צבי, כלת פרס ישראל ואשתו של הנשיא השני שלנו. ניסיתי לשכנע אותה להקליט את סיפור חייה. בהתחלה היא סירבה, בסוף נוצר בינינו קשר, ובמשך שנה וחצי הגעתי אליה מדי שבוע. יש לי 60 שעות הקלטה שלה, אוצר אמיתי. כיום אני כותבת על זה ספר עם ד"ר קרן אור שלזינגר".
חרטה: "אני לא מצטערת על דבר, מודה על מסלול חיים מלא בעשייה. עד היום, בגיל 84, אני קמה כל בוקר ויושבת לעבוד. זו זכות גדולה לעסוק בתחום שאת אוהבת, ואני ממשיכה ליהנות מכל רגע מ'המחלה הכרונית' הזאת".
"אני גאה במפגשים שלי עם רחל ינאית בן צבי, כלת פרס ישראל ואשתו של הנשיא השני. שכנעתי אותה להקליט את סיפור חייה. יש לי 60 שעות הקלטה שלה, אוצר אמיתי"
נשים באקדמיה: "למדתי במחלקה לגיאוגרפיה כשלא הייתה אפילו מרצה אחת בכל המחלקות לגיאוגרפיה בישראל. היום, עשרות שנים אחרי, עדיין קיים תת־יצוג בדרגות הגבוהות. אני קוראת לזה השוואה מתקנת, לא העדפה מתקנת. נשים צריכות להשקיע פי עשרה, ובכל זאת רבות מהן לא זוכות להכרה המגיעה להן.
"לי היה מזל שנישאתי לאדם מדהים, הרבה ממה שהשגתי זה בזכותו. הוא התאום הסיאמי שלי, כפי שאהבתי לומר. ג'רמי ואני היינו יחד באהבה במשך 58 שנה. הוא היה רופא בצה"ל ופרופסור ב'הדסה', ותמך בי לכל אורך הדרך. לצערי הוא איננו איתנו כדי לחגוג איתי".
