מיד בפרוץ המלחמה עם איראן, כשדווח שהוחלט לקרוא למבצע הצבאי "עם כלביא", הסתובבה ברשתות החברתיות בדיחה על כמות הילדים שייקראו לביא בעקבותיו. בין היתר רץ מם ויראלי שהציג מגירות של גן ילדים, שעל כולן, בלי יוצא מן הכלל, היה כתוב "לביא". עדיין לא ברור כמה אמהות שילדו ב־12 ימי הלחימה אכן החליטו לקרוא כך לבנם (או אולי אפילו "לביאה" לבתם), אך הסיפור של אדווה דוידוב מורכב יותר. היא לא רק ילדה במלחמה, אלא בבית חולים סורוקה שבבאר שבע, בדיוק בזמן שטיל פגע בו. "אחרי התקופה הנוכחית וכל מה שעברתי בלידה, זה היה הכי סמלי ומתבקש לקרוא לתינוק לביא", היא מכריזה.
היא ובעלה ישי, שניהם עובדי בנק דיסקונט, תכננו ללדת במקום אחר. "אנחנו מתגוררים ברמלה, והתוכנית הייתה ללדת בבית החולים אסף הרופא, שבו ילדתי לפני שנה את בננו הבכור רני", היא מספרת. "אבל ימים ספורים לפני תאריך הלידה המשוער שלי, פרצה המלחמה. מאחר שלא היו מסגרות וכל הזמן היינו צריכים להיות בקרבת מרחב מוגן, ידענו שתהיה בעיה ברגע שאצטרך ללדת - לא יהיה מי שישמור על רני. לכן החלטנו לעבור לגור בזמן הזה אצל ההורים שלי בדימונה, ובהתאם לכך ללדת בסורוקה".
בשבוע השני של המלחמה, בלילה שבין רביעי לחמישי, התעוררה אדווה מצירים. "הסתובבתי כמה שעות בבית, עד שהם נעשו תכופים, ובחמש לפנות בוקר הערתי את בעלי. אמרתי לו שהגיע הזמן שניסע. זה היה בדיוק בשעות שבהן היו הכי הרבה שיגורים. הנסיעה לבית החולים ארכה 40 דקות, וכל הדרך התפללנו שלא תתפוס אותנו אזעקה באמצע. לא ידעתי מה אעשה אם זה יקרה. אני כורעת ללדת וסובלת מכאבים עזים, ואצטרך להשתטח על הכביש?".
"פתאום שמענו בום אדיר. כל החדר רעד בעוצמה, וחלק מהתקרה קרס ונשר על הרצפה"
אבל הצלחתם להגיע לבית החולים בשלום.
"כן. כשהגענו, השעה הייתה שש וחצי בבוקר. לשמחתי, במיון יולדות קיבלו אותי מיד. הרופאה עשתה לי בדיקה, אמרה שאני כבר בפתיחה שלוש, ושהיא שולחת אותי לחדר הלידה, אלא שבדיוק אז קיבלנו כולנו התרעה בטלפון מפיקוד העורף להיכנס למרחב מוגן. אמרו לנו שבמקום שבו אנחנו נמצאים אין ממ"ד או מקלט, אבל יש חדר שנחשב מוגן יחסית והורו לנו להיכנס אליו. בעלי ואני מצאנו את עצמנו בחדר עם מטופלות נוספות ועם הצוות הרפואי, כשאני כאמור מתפתלת מכאבים. באותו רגע כמובן לא חשבתי שהטיל ייפול דווקא במקום שבו אני נמצאת, אי אפשר לדמיין סיטואציה כזאת. רק חיכיתי שהמטח ייגמר, שנקבל הודעה שאפשר לצאת מהמרחב המוגן ושאני אכנס סוף־סוף לחדר הלידה ואקבל אפידורל. פתאום שמענו בום אדיר. כל החדר רעד בעוצמה, וחלק מהתקרה קרס ונשר על הרצפה".
מפחיד.
"אחת האחיות פתחה את הדלת ומצאנו את עצמנו מול כאוס מטורף - תקרות וקירות שבורים, שמשות מנופצות, אנשים שלא אומרים מילה מרוב הלם, ומנגד אנשים שלא מפסיקים לצעוק: 'נפל פה טיל!'. במקביל התחילה לפעול בעוצמה האזעקה של גלאי האש, והיו רעשי סירנות של רכבי ההצלה שמיהרו להגיע למקום. בלגן שלם".
וכל זה כשאת כורעת ללדת.
"זה היה סיוט. כאב והלם שאי אפשר להסביר במילים. בעלי שאל את אחת האחיות מה לעשות, והיא אמרה שבגלל הנפילה המעליות לא עובדות. היינו צריכים לצאת מבניין המיון ולהגיע ברגל לחדר הלידה בבניין אחר. הייתי עם כפכפים וכל המדרכה הייתה מלאה שברי זכוכיות. עשינו עיקוף ענק כדי שנוכל להגיע לבניין בלי לדרוך עליהן, כשאני כבר מתעלפת מכאב. בזמן הזה שמעתי המולה מטורפת: אנשים צעקו שבניין אחד קרס כמעט לגמרי ושיש הרבה פצועים (על פי משרד הבריאות, התברר בהמשך שבסורוקה נפגעו כ־71 בני אדם, רובם בפציעות קלות, למרבה המזל. י"מ).
גם כשהם הגיעו לחדר הלידה, הכאוס נמשך. המיילדת שליוותה את דוידוב נקראה בדחיפות לניתוח חירום. "הדבר היחיד שהרגיע אותי באותו רגע היה שאמרו לנו שכל חדרי הלידה ממוגנים", היא אומרת. "נורא חששתי ממצב שבו שוב יהיו טילים, בדיוק בזמן שאני יולדת. לשמחתי, בסופו של דבר קיבלתי את האפידורל המיוחל, הפתיחה התקדמה, ובשעה 13:38 לביא שלי הגיע לעולם".
מתי החלטתם לקרוא לו לביא?
"האמת היא שעוד לפני המלחמה השם לביא עלה כאחת האפשרויות, אבל לא היינו סגורים עליו. השם המועדף עלינו לקראת הלידה היה נווה. בחג שבועות בעלי חזר מבית הכנסת ואמר שהוא נחשף לשם נווה בתפילת 'שירת הים', ושנינו חשבנו שזה שם מקסים.
"בגלל המלחמה מיהרו לשחרר את היולדות. פחות מ־24 שעות אחרי שילדתי, כבר מצאתי את עצמי עם התינוק הטרי שלי בבית הוריי בדימונה, ומהר מאוד הייתה שוב אזעקה. להורים שלי אין ממ"ד בדירה והם גרים בקומה השנייה. בכל אזעקה היינו צריכים לרדת במדרגות ולמהר למקלט שנמצא במרחק של שתי דקות הליכה. גם כשהייתי בהיריון זה היה קשה ומלחיץ מאוד, אבל עם תינוק בן יומו הלחץ בכלל היה בשיאו. בזמן שבעלי החזיק את הבן הבכור שלנו, מצאתי את עצמי מחזיקה על הידיים את התינוק הקטן שרק ילדתי, ורצה כמו לביאה למקלט כדי להספיק להגיע בזמן. ואז, במקלט, הסתכלתי על בעלי ואמרתי לו שאין שם מתבקש יותר מלביא. זה שם אמיץ ועוצמתי שמבטא את הרצון הגדול שהגור שלנו, שנולד בתקופה כל כך לא פשוטה, יעלה לגדולות עם המון אומץ, גבורה ועוצמה".
- הורים, גם אתם בחרתם לילדיכם שם בעקבות המלחמה? כתבו לנו: [email protected]
