כשהילדים לא עושים מה שביקשתם או לא מקבלים מה שהם רוצים, הם (אפשר לבחור יותר מתשובה אחת):
- בוכים ומייללים שעות בלי הפסקה
- צורחים בווליום שכל השכונה שומעת, ועוד רגע קוראים לרווחה
- זורקים חפצים לכל עבר
- מרביצים לאחרים או לעצמם
- מדברים לא יפה
הורים רבים חווים התנהגויות כאלה ודומות להן כשהילדים מגיעים לסף תסכול מסוים - ופשוט מתפוצצים. לפעמים זה על דבר קטן, או אפילו בלי סיבה נראית לעין. אז רגע לפני שאתם שולחים את הילד לטיפול רגשי ו/או מאשפזים את עצמכם, נשמו עמוק ונראה מה אפשר לעשות.
חשוב להבין, להפנים ולהאמין באמת שזה לא נגדכם, הוא לא עושה לכם דווקא או בכוונה, הוא לא עושה דרמה או מניפולציה.
הימנעו מלומר את המשפטים האלה זה לזה ואפילו לעצמכם בראש. מחשבה יוצרת מציאות, והמציאות שהמחשבה הזו מייצרת אינה לטובת העניין.
את המשפט "הוא רוצה תשומת לב" לא אוסיף לרשימה. תשומת לב זה חשוב. יש לב במשפט הזה. כל הילדים רוצים שישימו לב אליהם. לפעמים הם דורשים תשומת לב בדרך שאינה מתאימה לנו, ואנחנו יכולים להגיב בהתאם. עוד מעט נגיע לזה, רק לוודא שהשתכנעתם מספיק שהילד לא עושה לכם דווקא.
זה כן הגיל
המחשבה על הגיל הצעיר משרתת אותנו, ולכן נחזיק בה. הוא צעיר, יש לו רק ארבע־חמש שנות ניסיון על הכדור הזה, וזה ממש מעט. הוא עדיין לא יודע לשלוט ברגשות שלו. התפקיד שלנו כהורים, כמו במיומנויות חיים נוספות, הוא ללמד אותו איך עושים את זה.
אז למה הבן של השכנים בגילו ולא מתנהג ככה? אני לא יודעת מה קורה בבית של השכנים, וגם אתם בדרך כלל לא
לא להשוות
אז למה הבן של השכנים בגילו ולא מתנהג ככה? אני לא יודעת מה קורה בבית של השכנים, וגם אתם בדרך כלל לא. אולי החינוך שם נוקשה מאוד ואינו מאפשר לאוורר רגשות? ייתכן שהטמפרמנט של הילד שלהם שונה מזה של הילד שלכם. תחשבו על רגשות אחרים כמו שמחה, התרגשות, התלהבות - לכל ילד (ואדם) עוצמה אחרת של ביטוי רגשי. בקיצור, הימנעו מהשוואות. תמיד.
בחוץ ובפנים
האם הילד מתפרץ באותה עוצמה גם בחוץ, או רק בבית שלכם ואולי גם בבית של סבתא, שבהם הוא מרגיש מוגן ובטוח שיקבלו אותו כמו שהוא? האם הוא מחזיק את עצמו לאורך כל היום במסגרת החינוכית - שמונה־תשע שעות של התנהגות לפי הכללים, ורק בבית מרשה לעצמו להתפרק? האם הוא מקבל מילה טובה על כך שהוא מצליח להתאפק כל היום ושומר הכול בבטן עד הבית?
ולשאלתכם, אז למה אנחנו צריכים לסבול את מה שהוא סוחב מהיום?! התשובה: זה אולי לא הוגן, זה מתסכל, אבל תגידו תודה: הילד מרגיש שהבית הוא המקום הבטוח והמוגן עבורו לפרוק את התסכולים שלו.
תכלס, גם אנחנו מרשים לעצמנו להתנהג אחרת בבית מאשר בעבודה.
להכיל (כן, שוב המילה המעצבנת הזאת)
אחרי שהפנמנו למה זה קורה - מה לעזאזל עושים עם ההתפרצויות האלה? קודם כול, מה לא: לא כועסים, לא צועקים, לא צורחים, לא עושים תחרות מי מגיע לדציבלים גבוהים יותר. גם לא מענישים.
מה כן? מכילים. נכון, המילה הזאת שחוקה, בין אם בהדרכת הורים ובין אם במערכה הצבאית. ובכל זאת, בואו נתחיל להכיל מהבית. אז אחרי שהבנו שלא צועקים־צורחים־מענישים (כי זה לא נגדנו!), בזמן האירוע:
- נהיה בשקט. ברוב המקרים שום דבר לא יקרה אם הילד יבכה כמה דקות.
- אם ההתנהגות של הילד מסכנת את עצמו, אחרים או חפצים, נסלק את הסכנה (נזיז חפצים, או את הילד עצמו). נציב גבולות פיזיים בלי להרבות במילים.
- במקרה של התנהגות פוגענית (מכות, קללות), נזכיר את הכלל בקצרה בסגנון "אצלנו בבית לא מרביצים", ונפריד פיזית במקרה הצורך.
- נהיה לידו. נביט בו במבט אוהד ומבין ככל האפשר. נשדר במילים, במבט, בשפת גוף: אנחנו כאן בשבילך.
- נשאל: "לעזור לך במשהו?", "רוצה חיבוק?".
גם אם ההתנהלות הרגועה שלנו לא תבטל לחלוטין את ההתפרצויות האלה, לפחות היא תקצר את משך הזמן שלהן
גם אם ההתנהלות הרגועה שלנו לא תבטל לחלוטין את ההתפרצויות האלה (אין לנו שליטה על ההתנהגות של הילד), לפחות היא תקצר את משך הזמן שלהן. הילד יבין: יש מי שרואה אותי, ששומע אותי, אני לא צריך לדרוש את ההתייחסות בווליום כזה גבוה או במשך זמן רב כל כך. ויותר מכך, הוא יבין: ההורים שלי תמיד כאן עבורי, גם במצבים הפחות יפים ומוצלחים שלי.
בזמן רגוע
בזמן האירוע אנחנו בעיקר עושים (או שקטים) ומעט מדברים. הנאומים הם הרי בשבילנו, הילדים לא באמת מקשיבים, אז בואו נחסוך אותם מהם. אם הדרמה חוזרת שוב ושוב, אם אתם מרגישים שהילד בלופ ורוצים ללמד אותו לתקשר אחרת את הכעס ולא רק להגיב (בשפת מדריכות ההורים: להיות בנאים ולא רק כבאים), אפשר לדבר איתו על הנושא בזמן רגוע. להקשיב לו: שאלו את הילד מתוך הקשבה (ללא ביקורת או האשמה) מה לדעתו קרה, מה הוא חשב, מה הוא הרגיש. ייתכן מאוד שתגלו שהוא חווה אחרת מכם את האירוע, הרגיש משהו שלא התכוונתם אליו או לא הבחנתם בו (נפגע, נעלב), והגיב מתסכול וכעס. בזמן רגיעה אפשר לשאול אותו, האם הוא יכול לחשוב מחשבה אחרת על אותו אירוע (למשל, למה לדעתו לא אפשרתם לו מה שהוא ביקש?), ואולי הוא יצליח להעלות עוד אפשרויות, שיעלו רגשות אחרים.
גם לנו זה קורה: אם הוא קשוב, תוכלו לספר (בקצרה!) סיפור אישי על הבוס שעצבן אתכם או על הנהג שחתך אתכם בכביש ועורר את כעסכם. וכך נפתחת השיחה שאליה רצינו להגיע: מה עושים כשכועסים?
כעס זה לגיטימי: בסיפור האישי אתם מדגימים שלגיטימי לכעוס. אתם לא כועסים על הכעס, אתם שואלים איך לנהל אותו כך שלא תפגעו בעצמכם ובאחרים. אתם מלמדים את הילד לומר: "אני כועס עלייך עכשיו", ואת עצמכם - לקבל את זה.
לשחרר את הכעס: אז איך אפשר לשחרר כעס בדרך שלא תפגע בכם, באחרים או בחפצים? חזרו לדוגמה האישית וספרו מה אתם עושים כשאתם כועסים. למשל: לספור עד עשר, ואפילו עד 20. לשתות כוס מים או לשטוף פנים. לנשום עמוק, לפעמים אפילו להתרחק קצת.
ומה אתה יכול לעשות כשאתה כועס? (לשאול ולחכות לתשובה): לקפוץ בטרמפולינה, להקפיץ כדור, לקמט כדורי נייר... יש המון רעיונות, ולא כל מה שעובד עבורכם מתאים לילד שלכם. אפשר לכתוב או לצייר את הרשימה שגיבשנו ולתלות על המקרר. לא בטוח שזה יעבוד ברגע האמת, אבל העובדה שזה נמצא שם נכנסת לאט־לאט למודעות של כולנו.
ואפשר גם לשחק את זה: משחקי סימולציה עם בובות מרחיקים את הסיטואציה מהילד (הבובות כעסו, לא אני), וכך אפשר להבין את הדברים ממרחק מה. יש גם משחקי קופסה לניהול רגשות בצורה מהנה.
דוגמה הורית: ולסיום, נסו לבחון את עצמכם ביומיום - איך אתם מגיבים כשמרגיזים אתכם, כשהילד או בן הזוג מוציאים אתכם מדעתכם, כשנותן שירות לא נותן לכם את השירות שמגיע לכם לדעתכם, כשמישהו תופס את החנייה שחיכיתם לה - כמה מהר אתם מתפרצים, צועקים, מאיימים? ואיזו דוגמה הילד רואה בלי שבכלל התכוונתם - ומחקֶה? הילדים באים ללמד אותנו שיעור בחיים. ואחד השיעורים החשובים הוא להיות גרסה טובה יותר של עצמנו, כדי שלהם תהיה דוגמה להיות אנשים טובים.
סיפור קצר עם מוסר השכל
יש סיפור ידוע על אמא שהולכת עם בתה לקניות. הילדה יושבת בעגלת הסופר, בוכה, צורחת ומשתוללת. האמא הולכת ממדף למדף, מניחה את המצרכים בעגלה, ומרגיעה: "תמר, מתוקה, עוד מעט מסיימים, רק עוד דבר אחד קטן ונגיע לקופה, טוב, תמר?". כשהיא מגיעה לקופה, אישה מחמיאה לה: "ראיתי באיזו סבלנות הרגעת את תמרי הקטנה, כל הכבוד לך". "אני תמר", אומרת האם.
המסקנה המתבקשת: כשאנחנו רוצים להרגיע את הילדים, חשוב קודם כול להרגיע את עצמנו. אם נבוא לסיטואציה לוהטים כמוהם, יהיה פיצוץ; אבל אם נצליח לבוא רגועים - נוריד את גובה הלהבות ואולי אפילו נכבה את האש.
- הכותבת היא מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר
