לא מעט חברויות ורומנים התפתחו לאחרונה במקלטים, כשאנשים גילו מחדש את השכנים שלהם. כשתקועים במקלט זמן ארוך, היכרות מעמיקה יותר מחליפה את ה"שלום־שלום" של עיתות שלום. בני הזוג מלוק מתל מונד יצרו קהילה שכונתית דומה באמצעות ספסל.
לפני עשור, כשקובי ועדי מלוק קיבלו מהוריה של עדי ספסל במתנה לגינת ביתם, הם החליטו להציב אותו דווקא על המדרכה שבחזית ביתם. סביב הספסל התהוותה קהילה מגובשת של שכנים, שבוחרים לבלות בישיבה עליו ולא בבתים.
בעקבות קהילת הספסל כתב מלוק ספר ילדים, "הספסל ברחוב ארגמן". הספר עוסק בחברות מול בדידות, בנוסטלגיה לחיים התוססים שהיו ברחוב הישראלי לפני כניסת הטלפונים הניידים לחיינו ובכמיהה לקשרים אותנטיים ולקהילה. בנוסף הספר מעביר מסר על החשיבות של קבלת יוזמה ומראה כיצד שינוי קטן יכול להביא לשינוי מהותי בחיים.
הספר המחורז (איורים: שירה לימון) מתאר ילדה שהוריה מדוכדכים למדי ואין להם הרבה חברים. לכן היא ממליצה לאמה להציב על המדרכה ספסל שקנתה בחנות יד שנייה. האמא עושה זאת, ונוצרת קהילה של חברים. אפילו כלבי השכנים מתיידדים.
מלוק: "איכשהו נוצר ערב ספונטני נחמד. מישהו קפץ להביא מהבית נשנושים, אחר הביא ויסקי, אני הבאתי שולחן פיקניק ועוד כיסאות וככה הערב התפתח"
במציאות הבחירה של בני הזוג מלוק להניח את הספסל במרחב הציבורי נבעה בעיקר מחוסר מקום בגינה. "הבתים ברחוב הארגמן הם כמו גורד שחקים מאוזן", אומר מלוק. "הבנייה צפופה והבתים ניצבים על שטח קטן יחסית. זו הסיבה שהחלטנו להציב את הספסל בחוץ, ומשם העלילה התפתחה מעצמה. ליל שבת אחד התיישבנו על הספסל בחוץ ודיברנו. זוג שכנים שלנו שחזר מארוחה נעצר לדבר איתנו, כי קצת מוזר לראות זוג שכנים שמנהל שיחה על ספסל ברחוב ולא בבית. אחר כך זוג שכנים נוסף עבר במקרה לידנו והצטרף. איכשהו נוצר ערב ספונטני נחמד כזה עד השעות הקטנות של הלילה. מישהו קפץ להביא מהבית נשנושים, מישהו אחר הביא בקבוק וויסקי, אני הבאתי שולחן פיקניק ועוד כיסאות, וככה הערב התפתח".
עם הזמן המפגשים על הספסל וסביבו נהפכו למוסד קבוע עם קבוצת ווטסאפ. "זה לא שלא הכרנו את השכנים", אומר מלוק. "תמיד היו שלום־שלום ושיחות מזדמנות, אבל בערב הזה התפתחה חברות עמוקה בהרבה, שנמשכת עד היום".
למה בעצם נשארתם בחוץ על הספסל ולא נכנסתם לאחד הבתים?
"אני חושב שזה היה חלק מהקטע. זאת הייתה מין התקהלות ספונטנית ולא מחייבת שנהפכה למנהג. המפגש הזה לא יוצר טרחה כי אף אחד לא צריך לארח. אם למישהו נמאס אחרי רבע שעה, הוא פשוט אומר 'לילה טוב' והולך. כשאתה מתארח אתה לא פורש כל כך מהר. מי שבא לו נשאר, מי שבא לו הולך. זה זורם וגמיש".
מעבר לשכנות, יש משהו שמחבר בין האנשים בקבוצת הספסל?
"לא ממש. אולי העובדה שכולנו היינו אז הורים לילדים צעירים. היום הבן הגדול שלי בן 18, ואחריו יש לי ילדה בת 16 וילד בן 12. אני יזם טכנולוגי, אשתי עובדת בחברה לפיקוח בנייה, בקבוצה יש אנשי הייטק, רפד רכב, איש נדל"ן, מורה לפילאטיס, מנהלת בקופת חולים ופסיכולוג ספורט. חבורה אקלקטית נחמדה מאוד".
לפני שמונה שנים עברה משפחת מלוק מרחוב הארגמן, אך הספסל נשאר באותו מקום. לפני המעבר התקיים כינוס פרידה, וכמזכרת, הזוג מלוק השאיר את הספסל לשכניהם והצמיד אליו שלט מתכת שעליו נכתב "שכנים טובים חיי שלום" (השורה האחרונה ב"דירה להשכיר" של לאה גולדברג). למרות הפרידה הפיזית, המפגשים על הספסל לא פסקו, והמלוקים ממשיכים להשתתף בהם. "ברחוב החדש שעברנו אליו לא נוצרה קהילה כזאת", אומר מלוק, "השטח של הבתים גדול יותר, ולדעתי יש קשר בין שטח הבית לחיבור לאנשים אחרים. בבניין משותף או באזור צפוף קשרים נוצרים בטבעיות רבה יותר".
הספסל החזיר לנו פתאום איזו התרחשות בחוץ, איזו תקשורת בלתי אמצעית, כנראה יש לאנשים געגוע לתקשורת בסיסית"
על איזה צורך לדעתך ענתה הפונקציה של הספסל לאנשים ברחוב?
"יש בזה משהו נוסטלגי. כמי שהיה ילד בשנות ה־70 וה־80, זה מחזיר אותי לתקופה שבה חיינו בחוץ, שלא התכנסנו בתוך המסכים. הספסל החזיר לנו פתאום איזו התרחשות בחוץ, איזו תקשורת בלתי אמצעית, כנראה יש לאנשים געגוע לסתם תקשורת בסיסית. אני חושב שהבחוץ הזה הוא משהו ישראלי מאוד. בחו"ל קל להרגיש את שכבת הריחוק והניכור בין שני אנשים ברחוב או בסופר. השכבה הזו עבה ונוכחת. לעומת זאת, בארץ השכבה הזאת דקה מאוד. הייתי אפילו אומר שהיא מעט מלאכותית ושיש כמיהה מובנית של אנשים לשבור אותה. אנשים מתחברים ומדברים בקלות רבה מאוד בכל מקום, והספסל אולי נתן לנו את הפלטפורמה לעשות את זה. בדיוק כמו שכלבים מחברים בין בעליהם בטיול שגרתי בשכונה, וכמה שזה קצת עצוב, גם המקלטים וחדרי המדרגות בזמן אזעקה נהיו לאחרונה פלטפורמה לשבירת הקרח בין שכנים.
"הרבה פעמים עם השנים גם קשה יותר ליצור חברויות חדשות. אנחנו מאבדים את היכולת של ילדים ליצור חברויות בקלות, ולפעמים יש בדידות חבויה. יצירת קשרי חברות בין שכנים מפיגה את הבדידות ומעשירה את חיי החברה שלנו. היא גם מגדילה את אורך הרוח והסבלנות שלנו כלפי שכנינו. רעש של שכן שאתה מכיר ומחבב מעצבן הרבה פחות מרעש של שכן שהוא זר".
