מרים למל. "הבנתי שכל אחד זכאי להחליט על דרכו"

"כעסתי על בני כשהחליט לעזוב את הארץ"

סבה ברח מליטא, משפחתה ברחה מארגנטינה ודווקא כשנראה שהישראליות ניצחה, עזב בנה של מרים למל לארצות הברית, בעקבות המלחמה וההפיכה המשפטית. "ברגע ששחררתי את הביוגרפיה שלי יכולתי לשחרר אותו"

פורסם:
סיפור העלייה של מרים למל מארגנטינה. בת 67, אמנית מהוד השרון, נשואה, אם לשניים, סבתא לארבעה:
ילדות מאושרת: "נולדתי ב־1957 בבואנוס איירס, ארגנטינה, אחת מזוג תאומות. קראו לי מריסה ביאטריס צ'וינס. בהמשך נולד לנו אח. גדלנו במשפחה אמידה, חיינו חיים נוחים והיינו חלק מהקהילה היהודית. אמא הייתה עובדת סוציאלית ואופטיקאית, אבא היה מנהל חשבונות ופעיל פוליטי".
מעצר וגירוש: "אווה (אוויטה) פרון, לימים רעייתו של נשיא ארגנטינה הגנרל חואן פרון, הייתה חברה טובה של אבי בנעוריהם, אך הקשר ביניהם נותק עם נישואיה. כשפרון עלה לשלטון ב־1964, ביטחונם של יהודי ארגנטינה התערער. באחד הימים אבא נתפס על ידי המשטרה והורו לו לעזוב את המדינה תוך 48 שעות".
עלייה: "הכוונה המקורית של אבא הייתה להגר לארצות הברית, אבל שליחת עלייה ישראלית שכנעה אותו לעלות ארצה ולהגיע לקיבוץ שלה, אפיקים".
ייסורי קליטה: "המעבר מהבית המרווח לקיבוץ לא היה פשוט. אמא לא התאקלמה. אני ואחותי היינו בנות שבע ולא ידענו עברית. בקיבוץ קיבלתי את השם מרים, במשפחה המשיכו לקרוא לי מריסה. הלינה המשותפת לא הקלה. אני הייתי האחות המגוננת, אבל לקח לי זמן לפלס את דרכי בחברה הסגורה של ילדי הקיבוץ. נהגתי להתבודד ליד בריכות הדגים. ישבתי וציירתי ודיברתי עם בורא עולם. ביקשתי ממנו למצוא את מקומי".
2 צפייה בגלריה
מרים למל. בילדותה בארגנטינה
מרים למל. בילדותה בארגנטינה
מרים בילדותה בארגנטינה
(צילום: אלבום פרטי)

התאקלמות: "כשעברנו לתיכון בבית ירח מצאתי את מקומי. עסקתי בספורט. הייתי שחיינית וכדורסלנית, השתתפתי בתחרויות וייצגתי את הקיבוץ. כשהשתחררתי מהצבא למדתי הוראה בסמינר, בהמשך עברתי לבאר שבע, ללמוד במרכז לאמנות חזותית".
זוגיות: "בבאר שבע הכרתי את בעלי, שהיה סטודנט. כשסיים את לימודיו, עברנו לירושלים ושם נולדו שני ילדינו. אני פתחתי סטודיו לקרמיקה בעין כרם ובהמשך הקמתי מיזם חברתי ללימודי קוסמטיקה לעולות חדשות ולנשים ערביות מכפרי הסביבה. בשלב מסוים, בעלי ואחיו הקימו מפעל לבקבוקי תינוקות בחצור הגלילית, ועברנו לגור במושב אמירים".
יצירה: "במפעל הייתי אחראית על כוח האדם ובמקביל גיליתי את עולם המנדלות - ציור במעגל שעובד על התת־מודע ונותן ביטוי לרגשות. התאהבתי בתחום והרגשתי שבעזרתו הנפש נרפאת. אחרי 7 באוקטובר הגעתי לקיבוץ מעלה החמישה כדי ליצור מנדלות עם מפונים בני הגיל השלישי מיישובי העוטף, בהמשך עשיתי זאת גם עם ילדים מפונים בכפר המכביה".
אובדן: "לפני שבע שנים המפעל נמכר ועברנו להוד השרון. שם פרצה מחלתו של בעלי, כעבור שנה הוא נפטר ואחריו גם אבי האהוב. אחרי שלוש שנים קשות שבהן התמודדתי עם האובדן הכפול, החלטתי להמשיך את חיי. לפני כמה חודשים נישאתי מחדש. בתי ומשפחתה גרים סמוך אלינו".
ירידה מהארץ: "לפני כשמונה חודשים, בני עזב את הארץ עם משפחתו לאוסטין, טקסס. הוא הייטקיסט, יוצא 8200, וכשהחל כאן המאבק סביב הרפורמה המשפטית ואחריו פרצה המלחמה, הוא הרגיש שאינו מוכן לחשוף את ילדיו למה שקורה כאן והחליט לעזוב".
פרידה: "כעסתי עליו. אמרתי לו: 'גדלת על ברכיו של סבא שברח מליטא, אחר כך נאלצנו לברוח מארגנטינה, ועכשיו אתה בורח מהמדינה שלך כי קשה?'. אבל עבדתי על עצמי, ברגע ששחררתי את הביוגרפיה שלי יכולתי לשחרר אותו, להבין שכל אחד זכאי להחליט על דרכו. הגעגועים קשים, אבל היום יש לנו תקשורת יומיומית. זה בונה קשר אחר עם הנכדים (בני שש וארבע) שאני קשורה אליהם מאוד, אבל זה מה שיש".

השאלון

למה לא תצליחי להתרגל בארץ? "לחוסר ההקשבה בין אדם לאדם".
מה כדאי שהישראלים יאמצו מארץ הולדתך? "חיבוקים. ארגנטינאים מחבקים וזה גורם לקרבה ולתחושת 'ברוך הבא'".
מהו המקום האהוב עלייך בארץ? "ירושלים, עם כל הקונפליקטים שבה".
למה את הכי מתגעגעת? "לדבר יותר ספרדית, היא מאפשרת לי ביטוי רגשי חזק יותר".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button