סיפור העלייה של מריאנלה קריימן (54) מרעננה, מנהלת תוכנית בר ובת מצווה לילד המיוחד במרכז "אדרבא", נשואה ואם לשתיים (25, 20).
משפחה מסורתית: "נולדתי בקולומביה. אבא שלי, אנחל, עבד שם כרב. כשהייתי בת שנתיים עברנו לצ'ילה, שם נולדו אחיותיי. גדלנו בבית מסורתי־דתי וחגגנו את כל חגי ישראל. מכיוון שסבי וסבתי גרו בארץ, הגענו לביקור מדי שנתיים. אהבתי להגיע לכאן. סבא תמיד שאל מתי נעלה ארצה, והוריי ענו שהם צריכים לדאוג ליהדות התפוצות.
"בגיל שמונה, בעקבות חברות עם נערה משותקת, הודעתי לאמי, שושנה, שכשאגדל אלמד ילדים עם צרכים מיוחדים. כשהייתי בת 17 אמא שלי, שעסקה בהכנה לבר ובת מצווה, ביקשה ממני להחליף אותה כשלא יכלה ללמד, ונדלקתי על התחום. לא תיארתי לי שיום אחד שני העולמות האלה יתחברו".
לבד בסנטיאגו: "את אלחנדרו, כיום בעלי, הכרתי במחנה נוער יהודי. בהמשך למדתי חינוך מיוחד באוניברסיטה בסנטיאגו, הבירה, ובתקופה הסטודנטיאלית שלי, הוריי ואחיותיי עברו לארגנטינה. אמא שלי עבדה בקהילה היהודית בבואנוס איירס. נשארתי לבד בצ'ילה. הייתי ראש תנועת הנוער המסורתית והכנתי נוער לבר ובת מצווה".
פיגוע: "ביולי 1994 היה לי חופש מהאוניברסיטה וביקרתי את הוריי בארגנטינה. כשהגעתי, שמעתי שיש התראות ביטחוניות (שנתיים קודם לכן היה פיגוע קשה בשגרירות בבואנוס איירס). זמן קצר אחרי שהגעתי הודיעו לי שמכונית תופת התפוצצה בבניין 'אמיה' של הקהילה, שבו עבדה אמי. יצאנו לחפש אותה בין הפצועים. מרוב בלבול לבשתי מכנסיים על הפיג'מה. לא יצאתי מהבגדים האלה ארבעה ימים, שבהם היינו יחד, כל המשפחות המודאגות. רק אחרי שבוע מצאו אותה הרוגה בין ההריסות. כשסבתא שלי באה מהארץ להלוויה, היא אמרה: 'תמיד דאגתי לילדים שלי שנלחמו בישראל, אבל אף פעם לא דאגתי לבת שלי בארגנטינה'. 85 איש נהרגו בפיגוע הזה".
שנת לימודים בארץ: "הייתי בת 23 כשאיבדתי את אמא שלי והיה לי מאוד קשה. אבא שלי, שלא היה מסוגל להישאר בבואנוס איירס, חזר לצ'ילה עם אחותי. אני נשארתי והתחלתי ללמד יהדות בבית ספר אמריקאי. בשנת 1996 אלחנדרו ואני התחתנו והגענו למשך שנה ארצה בזכות מלגת לימודים שקיבלתי. היה לנו כיף והחלטנו שנעשה עלייה כשנהיה זקנים".
עלייה: "כעבור עשור ביקרנו בארץ והבנו שאין סיבה לחכות. אחרי חודשיים החלטנו לעלות. שאלו אותנו: 'מה יש שם שאין פה?'. לא ידענו איך לתאר את האווירה של ערב חג בארץ או את ההתרגשות כששומעים שירים בעברית ברדיו.
"ב־2008 הגענו לרעננה, ולמדנו עברית באולפן. אחרי כמה חודשים התחלתי לעבוד במרכז 'אדרבא' של התנועה המסורתית, וכיום אני אחראית על תוכנית בר ובת מצווה ב־30 בתי ספר לחינוך מיוחד. אנחנו עורכים טקסים מותאמים לבעלי מוגבלויות. משמח אותי שאני ממשיכה את הדרך של הוריי ובמיוחד של אמא, שלימדה אותי לתת לאנשים שזקוקים לזה".
המלחמה: "האירועים הקשים של 7 באוקטובר היו טריגר עבורי. כשראיתי בחדשות את המשפחות שדואגות לנעדרים, נזכרתי בפיגוע בארגנטינה. אנחנו חיכינו שבוע שימצאו את אמא, היום יש משפחות שמחכות יותר מ־640 ימים. עם פרוץ המלחמה, ממשלת צ'ילה ארגנה מטוסים לאזרחים שרצו לחזור וחשבתי 'איך אפשר לברוח בכל פעם שיש בעיה?' אלה הרגעים שבהם אני חושבת על המשמעות להיות ציונית. מעולם לא התחרטתי על כך שעלינו".
השאלון:
איזה הרגל צ'יליאני כדאי לישראלים לאמץ?
"להגיד בבקשה, סליחה ותודה".
לְמה את הכי מתגעגעת בצ'ילה?
"לימי ראשון, שלא דומים לשבתות בארץ".
לְמה לא תצליחי להתרגל כאן?
"לנהגים שעוברים במהירות מנתיב לנתיב בלי לאותת".
מהו המקום האהוב עלייך בארץ?
"המדבר והשקט שלו".
