רגע לפני שעלינו למטוס, הלחץ היה בשיאו. לא שלנו, חלילה. אנחנו היינו רגועים כמו שני יוגיסטים בבודהה בר. אבל בסביבתנו הקרובה זו הייתה דרמת מתח. מתברר שטיול של גרוש וגרושתו עם בתם לארצות הברית נשמע לרוב האנשים פחות כמו "חופשה משפחתית" ויותר כמו פיילוט לסדרת אימה.
"זה נשמע לי קשוח מאוד", מלמלה אחותו. "זה הזוי לגמרי", פסקה חברה שהחליטה להשאיר את הנימוסים בצד. וגיסתי? היא בכלל נתנה נבואה של כוהנת וודו בליל סערה: "או שתחזרו להיות ביחד - או שלא תדברו יותר לעולם".
היא אמרה את זה בליל הסדר. ואני? במקום להשיב שאין שום סיכוי לאופציה הראשונה וגם לשנייה אין ממש קהל - פשוט לקחתי עוד ביס מהגפילטע והעמדתי פני דג. השנים שבהן אני גרושה כבר לימדו אותי שזה חסר תועלת להסביר. שבסופו של דבר כל אחד מסוגל לשפוט סיטואציות רק מהמקום האישי שבו הוא נמצא: לנשואים תמיד יהיה קשה להבין איך זוג יכול להתגרש ועדיין להישאר בקשר טוב כל כך. כנ"ל לגבי גרושים שנפרדו ברע. אלא שמנגד, יש הרבה גרושים שנותרו חברים טובים כמונו, והם היחידים שבאמת יכולים להזדהות.
האמת? תמיד ידעתי שקיים זן נדיר אפילו מאיתנו: גרושים שלא רק שומרים על קשר טוב, אלא טסים יחד לחו"ל עם הילדים באופן תדיר. באופן אישי, אני תמיד הייתי פתוחה לרעיון. הרבה פעמים כשטסתי עם הילדה לחופשה עם בני משפחה או עם חברים, הצעתי לגרוש להצטרף. אבל הוא תמיד שלף את הכרטיס האדום כמו שופט קשוח בוומבלי. לטענתו, לטוס עם הגרושה זה מתכון ודאי לחיסול כל דייט עתידי, והדבר האחרון שרציתי זה לפגוע לו בפוטנציאל הרומנטי. אך שנינו ידענו שיגיע היום שבו בכל זאת נמצא את עצמנו חוצים יחדיו את הדיוטי־פרי - כשלבתנו ימלאו 12. כבר מרגע שבתי נולדה, לגרוש שלי היה חלום שאת בת המצווה שלה נחגוג במסע ברחבי ארצות הברית, בדיוק כמו שהוריו טסו איתו כשהיה ילד. טיול שכולל שבוע בקליפורניה, שבוע בפארקים של דיסני בפלורידה ועוד שבוע בניו יורק. גם אחרי שהתגרשנו, הוא הצהיר שאת הטיול הזה חשוב לו שנעשה ביחד, כדי לתת לבתנו "חוויה משפחתית מלאה".
אז לשאלת מיליון הדולר (שזה בערך מה שהטיול הזה עלה): כן, ישנו באותו חדר. ולא, זה לא הרגיש בעייתי או מוזר. למה? כי, כאמור, אנחנו רגילים להיות הרבה יחד. כמובן, היו לנו שתי מיטות נפרדות, וחשוב לא פחות: לאורך כל הזמן הזה בתנו הייתה איתנו. וכצפוי: לא התעורר שום רגש של אינטימיות או רומנטיקה מהעבר. הדבר הכי סוער שקרה היה ויכוח ב"מג'יק קינגדום" של דיסני, אבל גם הוא הסתיים באופן קסום תוך חמש דקות, אחרי שני קפוצ'ינו וקרואסון אחד.
במילים אחרות נאלצתי "לאכזב" את גיסתי שאף אחת מהתחזיות שלה לא התממשה. חזרנו בדיוק כמו שנסענו, רק עם ילדה מאושרת עוד הרבה יותר ממה שהייתה. אני ואביה נפרדנו זמן קצר אחרי שמלאו לה שנתיים. במהלך הטיול הזה צברנו שלושתנו אוסף בלתי נשכח של חוויות, זיכרונות ובדיחות פנימיות, ולמעשה, לראשונה בחייה, בתי יכולה להגיד את המשפט שכל כך הרבה ילדים אומרים בלי להסס: "כשהייתי עם אמא ואבא שלי ב...". וזה, היה שווה יותר מכל ספלאש־מאונטיין או ביקור בסט של Friends. טוב, אולי חוץ מהשלל הענק שהיא הביאה עמה מ־Sephora.
