מכל הדברים בעולם, דווקא כפות הרגליים שלה היו אלה שחשפו את הסוד הגדול. לפני 15 שנה סעדה ורד פלדמן את אמה, בלהה פלדמן ז"ל, שגססה מסרטן. ימיה היו ספורים, וחבר טוב, ד"ר קובי אסף, מומחה בינלאומי לשפת גוף, הגיע להיפרד ממנה. הוא הביט על כפות הרגליים של פלדמן, שעמדה יחפה בחדר בביתן בהרצליה, ופתאום הבין משהו לגמרי לא צפוי - הוא כנראה האבא הביולוגי של האישה הצעירה הזו. הוא ולא אחר. לקח לו עוד כמה ימים עד שפנה לבלהה עם התובנה הזו, והיא הודתה - כן, אתה האבא - מאותו לילה אחד שהיה ביניהם לפני שנים רבות.
כך סיפרה פלדמן בתוכנית רדיו לפני כמה חודשים: "אני פותחת את הדלת יחפה, ואז המבט שלו נתקע על כפות הרגליים שלי, והוא כמעט מתעלף. הוא ראה משהו באופן הדריכה של כף הרגל, כמו קוד לגוף. הוא זיהה יציבה דומה מאוד". בדיקת די־אן־איי אישרה את ההשערה - הם אב ובתו.
הפחדים הגדולים צפו
פלדמן (43) שחקנית ("האלופה" "גאליס", "שקשוקה" וסדרות וסרטים למבוגרים) וכיום גם מרצה לשפת גוף - מקצוע שלמדה מאביה הביולוגי - מוציאה בימים אלה את ספרה "שפה סודית: איך לקרוא אנשים, להכיר את עצמכם ולשדר את המסרים שאתם רוצים דרך שפת הגוף" (הוצאת מטר).
היא בתה היחידה של בלהה, במאית, מחזאית ומורה למשחק שהלכה לעולמה בשנת 2010, בגיל 60. ורד נשואה לצלם סזר בירגר ואמא לשלוש בנות (12, 10, 7). את סזר, שעלה מארגנטינה בגיל שש, היא הכירה על סט צילומים - הוא היה צלם והיא שחקנית. "ידעתי לשדר לו שאני בעניין כבר אז", היא נזכרת. "הייתי בת 28, הגעתי בשלה מאוד. ראיתי, היייתי, סימנתי ויצאתי לדרך. שנה לאחר שאמי נפטרה, התחתנו".
עד מותה של אמה ידעה ורד שכל מה שיש לה בעולם זה שני אנשים - אמא ואיש אחד, שמגיח ממקומות נידחים בעולם, אחת לשנה או שנתיים, לביקור. אבא ביולוגי שאינו נוכח.
"זה גבר שאמא אמרה לו, 'אני רוצה ילד, אתה מוכן?', והיה ברור שהוא לא יגדל אותי כי הוא לא היה עשוי מהחומרים האלה. הורות היא לא לכולם. וכך, כל 29 השנים הראשונות של חיי הייתי עסוקה בשאלה למה הוא לא יכול להיות לי אבא רגיל. ואם היית שואלת אותי לפני 15 שנה, 'ורד, האם היית כותבת ספר על מה הוא היה בשבילך?', הייתי עונה לך, בלי לחשוב פעמיים, שאני רוצה לכתוב ספר עליי ועל האקס־אבא שלי. זה היה הגרעין הכי לא מפוצח בחיי. הייתי בטוחה שאכתוב על היחסים שלנו תסריט או סדרה".
היה רגע שחשדת שאת לא הבת שלו?
"אף פעם לא. קיבלתי את זה כעובדה מוגמרת וגם הוא. אבל בפיזיות שלי תמיד היה לי נעלם חסר. אף פעם לא הרגשתי דומה לאף אחד מסביבי".
כשאמה חלתה, צפו הפחדים הכי גדולים שלה כבת יחידה לאם חד־הורית. "לא הייתי בקשר עם ה'אבא' שהיה לי, ופחדתי להישאר לבד. לאמא היה סרטן קיבה אלים שאי אפשר לאבחן עד שהוא יוצא משליטה. במשך שלוש שנים וחצי היא הייתה חולה, בחצי השנה האחרונה הייתה הידרדרות מאסיבית.
"היתרון בכך שלא גדלתי עם אבא הוא שהקשר מאפשר גם אפיק חברי. אולי יש ילדים שיש להם קשרים כאלה עם הוריהם, אבל לי ולקובי יש קשר חברי שהוא נפרד מקשר של אבא־בת"
"במהלך המחלה היו כל מיני אפיזודות. היה ניתוח שממש הצליח, ואמא קיבלה שנה של כיף חיים, ובשלב מסוים היה לנו אונקולוג שאין כמוהו. הוא קרא לנו לפגישה ואמר, כשהיא עוד הייתה במצב טוב והרגישה טוב, שצריך להתחיל לדבר על הסוף. זה היה קצת הלם, אבל בדיעבד הוא נתן לנו מתנה גדולה - להשלים ולהסתכל על המוות בעיניים. אמא הייתה אדם מאוד מחובר ופתוח. היא אמרה, 'אני מנסה לעשות הכול כדי להבריא, אבל המוות הוא חלק מהחיים, וכשאלך יהיה לך את הבית שלי ותעשי איתו מה שאת רוצה'. היא לא חשבה שאם תעלים עין היא תבריא אלא תמיד אמרה לי: 'אם אסתכל על המצב כאל גורלי המר, אסבול יותר'".
למה אמך שמרה את הסוד לגבי אביך כל השנים?
"כשאמא פתחה בפניי את תיבת הפנדורה הזאת על ערש דוויי, שמעתי ממנה שכשהייתי בת שלוש, הלכנו לפגוש את קובי יחד עם נמרוד, בנו בן החמש. שיחקנו יחד, נמרוד ואני, ושניהם הסתכלו עלינו מרחוק. באותו רגע היא ראתה בינינו דמיון גדול, ונחת עליה הזיכרון של לילה אחד שהיה ביניהם. היא ניסתה לגשש עם קובי אם הוא חושב שיש סיכוי שבעצם אני שלו. הוא אמר שלא. הוא לא העלה על דעתו אפשרות כזאת. זה לא דובר אף פעם. אמא לא רצתה לסבך את הדברים יותר ממה שהיו, והמשיכה עם הסיפור שאבא שלי הוא אהבת נעוריה, גבר שלא היה בשל לחתונה וילדים וממנו היא נכנסה להיריון. זה האבא שהכרתי. אם קובי לא היה שואל אותה, היא גם לא הייתה פותחת את זה בחיים, כי לא רצתה לשים אותי במצב שבו ארגיש שעליי לחזר אחרי האבא הביולוגי שלי. כל השנים היא התפללה שזה ייפתח דרכו ושהוא ירצה לעשות תיקון לכל השנים שבהן נורא רציתי אבא נוכח ולא קיבלתי. בסוף זה באמת בא ממנו.
"כששאלתי אותה לפני מותה, 'את אמיתית? אשכרה תכננת לחתוך מפה בלי שאדע את זה?', היא ענתה: 'השארתי לך ארגז של יומנים בבוידעם, הייתי מבקשת ממך לקרוא והיית מבינה'".
חידה עם נעלם
כבר במהלך השבעה קיבלה ורד תשובה חיובית מבדיקת האבהות שעשה קובי אסף. "זה כמו לידה. זה גדול. אי אפשר להסביר את זה במילים", היא משחזרת. "זו התחושה הכי דומה להתאהבות, כשקורה לך משהו על־גופי. פיזית הרגשתי שקורה לי משהו שחיכיתי לו כל החיים ולא האמנתי שהוא קורה".
מי שחשבת שהוא אביך כעס אחרי הגילוי?
"כן. נבהלתי מהכעס והרגשתי אשמה, והקשר בינינו נותק. לאורך השנים הוא היה בא והולך, ובגיל 17 הבנתי שהקשר מכביד עליי ושאני צריכה להפסיק לנסות למצוא שם נחמה. כשהייתי פוגשת אותו, ניסיתי להבין למה הוא לא מגדל אותי ואיך אני כובשת את לבו בניגוד לאמא שלא הצליחה. ועדיין, גם היום אין יום שאני לא חושבת עליו. הוא בתוך העצמות שלי, גם אם זה לא גנטי".
"זרת היא יציבות מנטלית. היא אחראית שנרגיש בקונטרול. נכון שכשחוטפים מכה בזרת של כף הרגל, זה יותר כואב מכל האצבעות? הסיבה לכך היא שהיא אחראית על האיזון הבסיסי"
באיזה אופן השפיע גילוי הסוד על חייך?
"במהלך השנה הראשונה אחרי מותה של אמא הכרתי את אבא שלי, התחלתי ללמוד את תחום העיסוק שלו, והרגשתי שהגעתי הביתה. בהיבט הפיזי הבנתי למי אני דומה, כי הגוף שלי היה שונה מזה של אמא שהייתה שמנמונת עם חזה גדול וצבע העור שלה היה אחר. תמיד ידעתי שאני לא מאומצת, אמא שלי ילדה אותי, אבל היה נעלם שלא הייתה עליו תשובה. ברגע שראיתי את קובי שוטף כלים בבית שלו, אמרתי, אוקיי, עכשיו הבנתי. יש לנו כל מיני מחוות זהות. ברור שזה גנטי, הרי לא הכרתי אותו קודם כדי לחקות אותו.
"כשאבא אמר, 'יכולתי לזהות דרך הדריכה ומנח הרגל שאת שלי', כל האנטנות שלי נפתחו. אמרתי, 'אני רוצה לדעת את כל מה שאתה יודע' ונהייתי תלמידה שלו. לפני עשור יצרנו יחד את ההצגה 'מישו ופועה' בתיאטרון תמונע, והשלמנו חסכים של 28 שנה תוך כדי העבודה".
איך היחסים ביניכם היום?
״אני בקשר קרוב מאוד אליו. הוא גם המורה שלי וגם הסבא של הבנות שלי והוא גם אבא שלי, עד כמה שאפשר לקבל אבא בגיל שקיבלתי. לגדול בלי אבא נוכח בחיים זה לא חסך שאפשר לפצות עליו. אני גם בקשר טוב עם אחיי למחצה, נמרוד, בנו מקשר עבר ואלי, מזוגתו הנוכחית. הוא מחשיב את עצמו גם אבא של יולי, הבת של זוגתו מנישואיה הקודמים.
"היתרון בכך שלא גדלתי עם אבא קובי הוא שהקשר מאפשר גם אפיק חברי. אולי יש ילדים שיש להם קשרים כאלה עם הוריהם שגידלו אותם כל החיים, אבל לי ולקובי יש קשר חברי שהוא נפרד מקשר של אבא־בת".
לשדרג את הביטחון
ספרה החדש, שכתוב ברהיטות ובחן, משלב בין הסיפור האישי שלה ובין ניתוח מעמיק של תולדות שפת הגוף והסודות שהיא מגלה לנו. "כשהתחלתי ללמוד את התחום, כל מה שמצאתי היה ספרים שלימדו מה זה אומר כשאדם עומד ככה, כשמנח הידיים שלו הוא כזה, או למה נגיעה באף אומרת שהוא משקר או נבוך. אני רציתי לדעת איך מנתחים מנחים מסוימים ולא לשנן את החוקים כמו תוכי. אבא שלי מגיע מהאסכולה הזו שסורקת את הגוף. יש לך מקרא מיוחד לכל איבר, והיה לי חלום להצליח לפרק את המפה המאוד מורכבת ולפשט אותה, לייצר מדריך שיעזור לאנשים להבין את המסרים הסמויים שהם קולטים".
למה חשוב כל כך ללמוד את שפת הגוףֿ?
"אנחנו מעניקים למילים הרבה קרדיט, אבל לא מבינים את השפה הלא מילולית. המוח שלנו קולט הבעות פנים, טון ואינטונציה, מעבד אותם במוח וכל הזמן מנסה להסיק מסקנות. כשאנחנו לא יודעים לנתח את השפה הלא מילולית, מתעורר בנו הרבה ספק. אם היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, למה אני חשדן ולא מאמין לה? אילו מסרים קיבלתי שגורמים לי לחשוב כך? זה להסתובב עם המון חוסר ודאות ספק בעולם, ובסוף זה פוגע בביטחון העצמי, באיכות החיים וביכולת שלנו להתחבר ולמנף את היכולות התקשורתיות שלנו.
עטיפת הספר"למידת שפת הגוף עוזרת לנו לסמוך על האינטואיציה שלנו. אנחנו לומדים להבין מה אחרים רוצים באמת אבל גם מה אנחנו משדרים לעולם.
"אבל בואי נשים פה כוכבית גדולה. אין פה אמת אחת. תמיד צריך להשאיר מקום לטעויות, כי יש לנו גם פרשנויות אישיות שלנו. זה אף פעם לא מדע מדויק. קשה לי עם אלה שפוסקים על אנשים 'זה נוכל, זו בוגדנית'. בני אדם מורכבים יותר".
לא מבהיל להסתובב בעולם עם מראה שמשקפת את האופי של אנשים?
"אני לא נבהלתי ולא התיש אותי להסתובב עם המראה הזאת. להפך. מצאתי מילון או מדריך למה שחיפשתי המון שנים.
"כשחקנית תמיד קיבלתי תיאור דמות - ביצ'ית, חסרת ביטחון, סמכותית. ואז את נדרשת לתרגם את התכונות להתנהגות. דמות נוירוטית זה אומר דיבור נוירוטי, גוף מתוח ותנועות קטועות. ככה עם ביישנות, התנשאות או צניעות. עבור שחקנים מדובר בכלי אדיר, אבל רוב האנשים בעולם לא שחקנים, ואני חייבת לתת להם כלים".
"כששאלתי אותה לפני מותה, 'את אמיתית? אשכרה תכננת לחתוך מפה בלי שאדע את זה?', היא ענתה: 'השארתי לך ארגז של יומנים בבוידעם'"
יש לא מעט ספרים שמדברים על שפת גוף. מה חידשת בספר שלך?
"רוב הספרים הולכים לכיוון של 'עשה' ו'אל תעשה'. הספר שלי נותן לאנשים תמונה רחבה יותר. למשל, כל האנשים הגבוהים יודעים שכשהם נכנסים לחדר יש להם נוכחות חזקה והם לא יכולים להסתתר. הביישנים ביניהם מתכופפים ומצמצמים את עצמם, כי המוח מבין את מה שהם לא מבינים: איך לפצות על הביישנות ולצמצם את נוכחות היתר שלהם. רוב הגבוהים שמגיעים אליי ומבינים מאיפה זה מגיע, ממש מתבאסים על השדר המכווץ שלהם. אני מלמדת אותם איך לפצות על נוכחות היתר לא רק על ידי כיפוף הגב, עיניים לרצפה, מלמול וצמצום של המערכת הווקאלית, הנמכת הווליום ואינטונציה מתנצלת.
"לתלמידים שלי בסדנאות אני נותנת תרגיל קבוע - מבקשת מהם לחפש את התנוחות שהם הכי הרבה חוזרים עליהן, הדגשות יתר. המשימה היא לא להיגמל אלא להיות מודעים, להוריד מינונים ולגוון את ההדגשות המוגזמות בווריאציות נוספות".
אני מדברת עם הידיים. מה זה אומר עליי?
"את רוצה לערב רגש. אין בזה רע. זה מאפיין אנשים משימתיים שצריכים לעשות דברים והם לא מסתפקים רק בדיבורים. לעומת זאת, אנשים שמשלבים ידיים במהלך שיחה הם באיסוף רגשי, מנהלים את עצמם רגשית ושולטים בסיטואציה. אם את מוצאת את עצמך מגרדת את הפנים עם הידיים, זה יכול להעיד על חוסר שקט".
ואנשים ששותים קפה עם זרת מורמת?
"זרת היא יציבות מנטלית. היא אחראית שנרגיש בקונטרול. זה ביטוי לצורך להיות בשליטה. נכון שכשחוטפים מכה בזרת של כף הרגל, זה כואב יותר מכל האצבעות? הסיבה לכך היא שהיא אחראית על האיזון הבסיסי.
"רוב הלקוחות שלי הם מהמערכת הביטחונית, אנשי סטארט־אפ ופוליטיקאים. האחרונים תמיד שואלים אותי מה התנועה שהכי חשוב לעשות. לאף אחד מהם אני לא ממליצה על אותה תנועה. לאחד אגיד לא לשלב אף פעם ידיים, ולשני אגיד לשלב ידיים מדי פעם, כי הוא מתפזר. אנחנו באים עם שק של מאפיינים, ואין סוד אחד שיעבוד על כולם. עבור כל אחד מאיתנו נדרש תבלין אחר כדי לייצר את אפקט הוואו".
