סיפור העלייה של איב קרלין (38) מתל אביב, מאמנת כושר, רווקה.
בית ספר יהודי: "נולדתי וגדלתי במשפחה יהודית בבוסטון, מסצ'וסטס. למדתי בבית ספר יהודי ומגיל תשע עד 16 ביליתי חודשיים כל שנה במחנה קיץ יהודי. בגיל 17 הגעתי לראשונה לישראל, במסגרת טיול מטעם ארגון יהודי־אמריקאי. מרגע שיצאתי מהמטוס, הרגשתי משהו מיוחד באנרגיה. התאהבתי".
נדודים: "כשסיימתי תיכון, למדתי לתואר במחול ובמנהל עסקים באוניברסיטת ג'יימס מדיסון בווירג'יניה. כשסיימתי, מצאתי עבודה כרקדנית מקצועית על אונייה שהפליגה בקרוזים. אחרי שנתיים עזבתי, עברתי הכשרה כמאמנת כושר, התמקמתי בניו יורק ועבדתי בתחום. משם עברתי למיאמי ובגיל 29 הגעתי ללוס אנג'לס. באותה תקופה הצטרפתי למסע של 'תגלית'. כל כך נהניתי, שהפכתי למדריכה בפרויקט והדרכתי ארבעה טיולים, שבהם הכרתי חברים ישראלים".
הצוואה של סבתא: "תמיד אמרתי שיום אחד אעלה ארצה, אבל החיים פשוט קרו והייתי עסוקה בקריירה שלי כמאמנת כושר. מאז הקורונה, לוס אנג'לס הפכה פחות בטוחה. פתאום היו הרבה יותר הומלסים וסמים ברחובות. במקביל, גם האנטישמיות התגברה ובמקומות מסוימים הצנעתי את המגן דוד שעל צווארי.
"אחרי 7 באוקטובר התחלתי להיות פעילה למען ישראל וגייסתי תרומות בסך 22,000 דולר. בפגישה האחרונה עם סבתא שלי, שמאוד אהבתי, קצת לפני שהיא נפטרה, היא אמרה לי: 'אני חושבת שאת צריכה לעלות לישראל'. בחורף האחרון פרצו שריפות ענק בלוס אנג'לס, שהתקרבו לדירה שלי. נאלצתי לארוז מזוודה עם דברים חשובים ושמתי לב שמה שארזתי היה בעיקר תמונות עם משפחה וחברים. הבנתי שמה שבאמת חשוב זה החוויות שצברתי ולא הדירה. אמרתי לעצמי: 'אולי אקשיב ללב שלי ואעבור לישראל?'".
ההחלטה לעלות: "למרות שישראל במלחמה כבר למעלה משנה וחצי, לא פחדתי לעלות, כי אני סומכת על צה"ל. לפני שהתחלתי בתהליך העלייה, היה לי חשוב לקבל את ברכתם של הוריי. הם היו קצת מודאגים, אבל תמכו. החברים שלי לא הופתעו כשסיפרתי שאני עושה עלייה, כי דיברתי על ישראל כל היום.
"כשעליתי על המטוס לישראל, פרצתי בבכי מרוב התרגשות. קשה לעזוב את כל מה שאת מכירה. ב־12 ביוני נחַתי כאן, נסעתי לדירה ששכרתי ביפו והלכתי עם ידיד לאכול בשוק הפשפשים. למחרת היה אמור להיות מצעד הגאווה ובשבת הייתי אמורה ללכת למסיבה של די־ג'יי עופר ניסים. הייתי מותשת פיזית ורגשית ואמרתי לעצמי שכדאי שאלך לישון מוקדם, כדי לצבור כוחות לכל הבילויים של סוף השבוע".
לילה ראשון ומלחמה: "התעוררתי בבוקר מהאזעקה. הייתי ממש מבוהלת ולא היה לי מושג מה קורה. התברר שפרצה מלחמה עם איראן. לא היה ממ"ד בדירה, עמדתי בחדר המדרגות ולמרבה המזל זה עבר בשלום. באזעקה הבאה פגשתי שכנים מקסימים שהכניסו אותי לממ"ד שלהם. בימים הבאים רצתי שש דקות למקלט הקרוב בכל אזעקה. מזל שאני ספורטאית. אחרי חמישה לילות בלי שינה עברתי למלון. כשהיו אזעקות ירדתי למקלט, פגשתי אנשים והרגשתי בטוחה.
"באחד מימי המלחמה הגעתי לחוף הים בשקיעה והיה שם מישהו שניגן בגיטרה וכולם שרו. ראיתי איך אנשים פה חיים במלוא העוצמה ושומרים על רוח חיובית גם במלחמה, זה כל כך מיוחד".
המשימה - זוגיות: "בקרוב אתחיל ללמוד עברית באולפן ואני מתכננת להתחיל להעביר אימוני כושר אישיים. אני חולמת למצוא בן זוג יהודי. אני יודעת שהוא נמצא כאן, אני רק מקווה שאמצא אותו. נכון שהימים הראשונים שלי פה הם לא מה שציפיתי, אבל למרות הקושי, אני שמחה שעליתי לארץ. אני לא יכולה לומר שלא פחדתי כששמעתי על אנשים שנהרגו בממ"ד, אבל אסור לתת לפחד לעמוד בדרכנו. אם כולנו נעזוב, לא תהיה ישראל".
