"לכל אחת יש חלום במגירה", כתבה גלית זדה בפוסט שפרסמה לפני מספר שבועות בקבוצת הפייסבוק "מאמאצחיק", וגרפה אלפי תגובות מפרגנות. "חלקנו משאירות אותו שם וכשאת רואה מישהי שהצליחה להגשים את החלום שלה, זה נותן השראה ותקווה להוציא את החלומות שלך מהמגירה".
הסיפור של זדה בהחלט מעורר השראה. היא התחילה ככוח עזר בבית חולים, הפכה לאחות ועכשיו, בגיל 40, היא רופאה. את הפוסט הוויראלי העלתה ברגע שסיימה תורנות של 26 שעות בבית החולים וולפסון במסגרת הסטאז' שהיא עושה. היום שלה התחיל בחמש וחצי בבוקר של היום הקודם, אבל צלילה למיטה אינה על סדר היום. לא כרגע. עוד מעט היא תצא לאסוף מהגן את שני ילדיה הקטנטנים (יער בת שלוש וחצי ורעי בן שנה), שאותם לא ראתה כבר יומיים. רק אחרי ההשכבות שלהם היא תרשה לעצמה לקרוס על המזרן.
"אני לא האמא שחלמתי להיות", היא מודה ועיניה מתמלאות דמעות, ולא בפעם האחרונה בשיחה שלנו. "כשהייתי בתורנות הקודמת התקשרו מהגן ואמרו שלילדה יש חום. מה ילדה עם חום צריכה יותר מחיבוק של אמא? ישבתי ובכיתי. זה קשה. לאורך כל הדרך אני מרגישה שאני לא מספיק בשום מקום, לא רק בהורות, אבל אני כן משתדלת להיות בחמלה עצמית. לזכור שיחד עם האימהות נולדים רגשות אשם, ואני לא לבד בזה".
בזכות סבתא מרגלית
היא תושבת גבעתיים שנולדה במעלה אדומים, בת שנייה מבין שלושה אחים. אביה נהג מונית, אמה מזכירה, השניים התגרשו בצעירותה. "אמא עבדה קשה כדי שלא יחסר לנו כלום, ועדיין, לימודי רפואה בישראל הם חלום יקר, שלצערי כנראה בית ממוצע לא יכול לעמוד בו".
הם דחפו אותך ללימודי רפואה?
"לא, אני לא מגיעה משושלת של רופאים ולא הייתה בבית אווירה תחרותית שמייעדת לכיוון מסוים. הוריי תמיד האמינו בי, תמכו בכל החלטה ובכל בחירה שלי".
"הייתי צריכה לשכנע את ראשת החוג לרשום אותי, כי ההרשמה כבר נסגרה. אמרתי לה שלא כדאי לה לפספס אחות לעתיד כמוני"
איזו נערה היית?
"נערה של קצוות, גם מרדנית ופרועה וגם עם נפש טיפולית. התנדבתי במסגרת מחויבות אישית עם ילד שסבל מפיגור שכלי ושיתוק מוחין והמשכתי ללוות אותו גם אחרי שהמחויבות נגמרה. התנדבתי גם במעון לילדים אוטיסטים ובמד"א. בצבא שירתי כחובשת גדודית מוטסת ועד היום אני עושה מילואים כסמ"פ פלוגת רפואה בחיל האוויר, כולל חודשיים בתחילת המלחמה כשהייתי בהיריון שני".
את הדרך למסדרונות בית החולים התחילה בתחום אחר לחלוטין. "ידעתי שכדי להתקבל לרפואה אצטרך להשלים בגרויות ולעשות פסיכומטרי, אז החלטתי לעבוד בבזק כדי לחסוך כסף", היא מספרת. "התחלתי כמוקדנית ב־144, אחר כך עברתי ל־199, ייעדו אותי לעתודה ניהולית ושלחו אותי ללימודי תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים. בסוף נשארתי שם שמונה שנים. בתפקיד האחרון הייתי מנהלת המחלקה לעסקים קטנים ובינוניים והיו לי כ־30 עובדים תחתיי. היה לי שם חמים ונעים, כמו בג'קוזי, אבל כולם יודעים שלא בריא להישאר בג'קוזי יותר מדי זמן".
שירות המילואים שלה במבצע "עמוד ענן" ב־2013 שינה את מסלול חייה. "אז הבנתי, שקברתי מספיק זמן את חלום הטיפול", היא אומרת. ואז, בעקבות שיחה עם חברה שנרשמה ללימודי הסבת אקדמאים לסיעוד, החליטה לגשת לבית הספר בתל־השומר ולהירשם. "הייתי צריכה לשכנע את ראשת החוג לרשום אותי, כי ההרשמה כבר נסגרה. אמרתי לה שלא כדאי לה לפספס אחות לעתיד כמוני".
למה לא ניסית להתקבל לרפואה מיד?
"אני בחורה ממוצעת, לא חכמה במיוחד, ידעתי שייקח לי זמן להשיג את הציונים שנדרשים כדי להתקבל. מאחר שהיה לי חשוב לטפל באנשים, אמרתי לעצמי שאהיה אחות".
כוח עזר בהוספיס
היא הייתה בת 28 כשהתחילה את הלימודים, במקביל החלה עבודה ככוח עזר במשרת סטודנט. "המקום היחיד שהיה פנוי לעבודה היה בהוספיס ילדים בתל־השומר", היא מספרת. "חשבתי שאגיע לשבוע־שבועיים עד שתהיה משרה פנויה במקום אחר ואעוף משם, מי רוצה לראות ילדים בסוף החיים שלהם? הגעתי והתאהבתי".
מה התפקיד של כוח עזר בהוספיס ילדים?
"משימות תפעוליות כמו רחצה, הגשת אוכל, לקיחת מדדים ובעיקר להיות נוכחת. ברפואה קל מאוד להדחיק את המוות ולהתמקד בהצלה, אבל יש משהו ביכולת שלך להשפיע על התקופה של סוף החיים ולהפוך אותה למשהו עוטף יותר, להקל גם על החולה וגם על המשפחה שלו. גם בתחום הזה יש מה לעשות ולא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות".
"המקום היחיד שהיה פנוי לעבודה ככוח עזר היה בהוספיס ילדים בתל־השומר. חשבתי שאגיע לשבוע־שבועיים עד שתהיה משרה פנויה במקום אחר ואעוף משם, מי רוצה לראות ילדים בסוף החיים שלהם? הגעתי והתאהבתי"
החיבור שלה לרפואה פליאטיבית (טיפול תומך לאנשים הסובלים ממחלה חשוכת מרפא או ממצב של סבל ממושך), גרם לה לבחור לעבוד לאחר סיום לימודי הסיעוד כאחות בחברה שמעניקה שירותי הוספיס בית, במקביל לעבודה כאחות טיפול נמרץ ("יש בי את הצדדים שנלחמים, שמזהים פתח לריפוי").
כיום היא נמצאת במסלול של רפואת משפחה, במטרה להיות רופאה מומחית בטיפול פליאטיבי בבית. ייקח לה שנה לסיים את הסטאז' ועוד שלוש שנים וחצי לסיים התמחות ברפואת משפחה, ואז התוכנית היא כאמור להקים מערך של אשפוז פליאטיבי בבית. "זו רפואה שמתמקדת באיכות חיים יותר מאשר בהארכת החיים. אני רואה אותה כשליחות".
ועדיין, זו לא בחירה טריוויאלית. מאיפה הגיע החיבור שלך לתחום?
"לסבתא שלי, מרגלית, שהייתה האדם הקרוב אליי, הייתה מחלת ריאות כרונית. היא הייתה מחוברת למכשיר חמצן. ב־2007, באשפוז האחרון שלה, הבנו שזה שונה, שהיא נאבקה לנשום. אני זוכרת את עצמי יושבת לידה ואומרת לה 'אל תדאגי, יהיה בסדר, את תצאי מזה', למרות שידעתי שהיא לא תצא מזה. היא אמרה לי 'רגע, אבל...'. קטעתי אותה, אמרתי לה 'לא, לא, יהיה בסדר'. היא התעקשה, אמרה 'אני רוצה להגיד לך משהו', אבל אמרתי לה 'אני לא רוצה לשמוע'. באותו ערב, כשהלכתי הביתה, היא איבדה את ההכרה.
"לבקשת אמא שלי והאחים שלה הנשימו אותה, למרות שמה יש להנשים אדם שהריאות שלו גמורות? במשך יומיים היא הייתה מונשמת, ולא הסכמתי לקבל את זה. לא נכנסתי אליה לחדר, לא דיברתי אליה, חיכיתי שיגידו שהיא התעוררה, אבל היא נפטרה ופספסתי אותה. פספסתי את מה שהיא רצתה להגיד לי, לא הפסקתי להגיד לה תודה. אני מניחה שהיא רצתה להיפרד. היא רצתה לסגור ולא נתתי לה. קל מאוד לטאטא את סוף החיים, להגיד שיהיה בסדר, אבל לא יהיה בסדר וצריך להתמודד עם זה".
היריון ולימודים
זדה עבדה, כאמור, במשך שנתיים כאחות ב"צבר רפואה" וכן ביחידת הטראומה וטיפול נמרץ כירורגי בתל־השומר, ואז החליטה להגשים את חלום הילדות ולהפוך לרופאה, לעבור מהזרוע המבצעת למי שמקבל החלטות. "אהבתי את העבודה שלי", היא מחדדת, "אבל היה משהו בחזון שלי לגבי האופן שבו אני רואה טיפול בסוף החיים, שלא תאם את החזון של הרופאים שעבדתי איתם".
היה מקרה ספציפי כזה?
"כן, היה בהוספיס הבית בחור צעיר עם גידול במוח מהסוג שלא מאריכים איתו חיים, עניין של חודשים. ליוויתי אותו מרגע הגילוי, היו לנו שיחות וקשר חברי. הוא היה אומר לי 'אני סומך עלייך שבסוף לא תיתני לי לסבול'. הבטחתי לו שאיתי לא סובלים. ברגע האמת, בימים האחרונים שלו, חשבתי שצריך לעשות לו סדציה פליאטיבית (שימוש מבוקר בתרופות להורדת רמת ההכרה, כדי למנוע סבל מחולים בסוף ימיהם. ג"ה), אבל הרופא חשב שיש עוד דרכים להקל עליו. הוא נפטר אחרי שלושה ימים, לצערי בסבל. הרגשתי שפספסתי".
בגיל 34 היא נכנסה למסלול קבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, שהחל בלימודי השלמה בשעות הערב, והסתיים בקבלתה ללימודים רק בניסיון השלישי. "אמרתי לעצמי שאנסה להתקבל ושאם לא יקבלו אותי, אנסה עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה. הגיל לא היה פקטור בשבילי, גם ככה עבדתי בעבודה שאני אוהבת וידעתי שברגע שמגיעים ליעד ועושים את מה שרוצים - אין לזה גיל".
הלימודים, כמו שאפשר לנחש, היו תובעניים ואינטנסיביים. "אני לא נהנית מלימודים", אומרת זדה. "המנוע הפנימי שלי הוא להגיע ליעד, לא משנה מה יקרה בדרך - אם זו תהיה דרך עפר, אם יהיה שם חצץ או בוץ, אין לי בעיה להתלכלך כשיש לי מטרה. אני חוצבת בקירות, למרות שלפעמים יש דרכים קלות יותר".
איך היה ללמוד עם אנשים שצעירים ממך בעשור?
"הרוב היו צעירים ממני גם בלימודי הסיעוד, לא רק בלימודי הרפואה. כיף לי, כי מסתכלים עליי כמי שחוותה דברים בחיים, כמי שיש לה ניסיון. לא היה לי אגו של מה עשיתי וכמה הרווחתי".
במהלך ניסיונות הקבלה ללימודים היא החליטה להרות. "אמרתי לעצמי שיהיה קשה, אבל זה בסדר. אני אדון לגורלי ובוחרת את הקשיים שלי. הלוואי על כולם הקשיים שלי, אני לא בעזה, אין לי ילדים בעזה. אז נכון, זה לא קל, אבל זו עלייה באופניים בהר שמהפסגה שלו נשקף נוף מטורף".
איך מתמרנים?
"בן הזוג שלי הוא לא האבא המטפל. הוא ד"ר לאלגוריתמיקה, עובד בהייטק. דיברנו על העניין של בית עם שני הורים קרייריסטים והחלטנו לקחת הרבה עזרה בתשלום. לשמחתי אני נמצאת בזוגיות שמאפשרת מבחינת הגב הכלכלי לצאת ללמוד בלי להיות המפרנסת, כי מסלול כזה דורש מחיר כלכלי.
"כשאני אוכלת את עצמי שאני לא מקבלת את הילדים מהגן או שהבייביסיטר יורדת איתם לגינה, אני מזכירה לעצמי שזו נקודה בזמן ושהבת שלי תסתכל עליי ותראה אמא שהגשימה את החלומות שלה. חשוב לי להיות הדוגמה האישית שלה לאישה עצמאית, שרואה אופק, גם אם זה במחיר של ויתורים".
"בן הזוג שלי הוא לא האבא המטפל. הוא ד"ר לאלגוריתמיקה, עובד בהייטק. דיברנו על העניין של בית עם שני הורים קרייריסטים והחלטנו לקחת הרבה עזרה בתשלום"
אילו עוד ויתורים נדרשת לעשות מלבד במסגרת ההורות?
"בילוי עם חברות, למשל, כשהן יוצאות אחרי שהן משכיבות את הילדים ואת נשארת בבית לקרוא מאמר, לכתוב עבודה או להתכונן למבחן. בגיל מסוים, כשאני כבר הייתי מגובשת עם החיים, המשפחה, העיסוקים והתחביבים, בחרתי להפוך את העולם שלי ובחרתי תחום שתופס הרבה נפח בחיים. זה דורש שהסביבה שלי תהיה יצוקה על יסודות איתנים. למזלי זה כך אצלי".
פורסם לראשונה: 09:19, 02.04.25
