החודשים האחרונים לימדו אותנו הרבה על טראומה, וגם על חוסן – אותו כוח שקט אבל עוצמתי שמחזיק אותנו גם כשנדמה שהכול מתפרק. פגשנו גברים ונשים שצמחו מהרגעים הקשים, שהצליחו להחזיק תקווה, שהוכיחו לעצמם שהם חזקים יותר ממה שחשבו. שלוש נשים כאלה השתתפו הבוקר בפאנל "חוסן נשי", בהנחיית עיתונאית "לאשה" גלית הראלי, שהתקיים במסגרת כנס "בריאה עלייך" – כנס הבריאות, החוסן והיופי" של "לאשה". היו שם שיר סיגל, שפעלה רבות כדי להשיב את הוריה, אביבה וקית' סיגל, אשר נחטפו מביתם בכפר עזה ב-7 באוקטובר, גלי סגל, שורדת הנובה שאיבדה את רגלה מרימון שהתפוצץ במיגונית שבה הסתתרה, וג'וליה שחר, הרקדנית זוכת "רוקדים עם כוכבים", שבילדותה מצאה את עצמה מתגוררת על ספסל ברחוב עם אמה וכעת מעבירה הרצאות על חוסן. כל אחת והסיפור שלה עם חוט מקשר: שלושתן נאלצו למצוא כוח פנימי שהחזיק אותן.
צפו בפאנל "חוסן נשי"
(צילום: סנטרל הפקות)
גלי סגל: "לא הייתה לי אופציה אלא לשרוד"
"ברגעים הראשונים חשבתי שעולמי קרס עלי", מספרת סגל על הרגע שבו הבינה שאיבדה את רגלה. "לא הבנתי בפני מה אני עומדת ואיך להתמודד עם הנכות הזו, זה היה מאוד קשה. היו רגעים שאמרתי שחבל שזה לא הסתיים שם, אבל עם הזמן למדתי לבחור בחיים".
הרגע שבו הבינה שהיא שולטת בסיפור שלה היה בשיקום בבית החולים, שם הייתה עם בן זוגה, בן בנימין, שאף הוא איבד את רגלו במיגונית. "התארסנו לפני ה-7 באוקטובר וכבר התחלנו לתכנן את החתונה, ובמהלך האשפוז החלטנו שאנחנו מקיימים את החתונה. קבענו תאריך ושמנו לעצמנו למטרה שנגיע לשם בהליכה עם הפרוטזות החדשות". הם לא רק עמדו ביעד – להגיע בהליכה לחופה – הם גם רקדו עם הפרוטזות.
"קל מאוד ליפול לעצב ולשאלות הקיומיות ולמה זה קרה דווקא לנו, אבל אני מקפידה להזכיר לעצמי שיש בשביל מה להמשיך וממשיכה להציב לעצמי מטרות חדשות ומסתכלת על הדברים הטובים", היא אומרת, "הם לא חייבים להיות דברים גדולים".
סגל מעידה שתמיד הייתה אופטימית, אבל את החוסן היא פיתחה כשנזרקה למים העמוקים לאחר הפציעה. לדבריה, "לא הייתה לי אופציה אלא לשרוד". גם סיגל ושחר מספרות כי החוסן שלהן התפתח בעקבות ההתמודדות עם הקושי.
שיר סיגל: "מי האמין שאני מסוגלת?"
"בשלושת השבועות הראשונים לאחר שההורים שלי נחטפו, כל מה שעשיתי זה לפחד, לבכות ולהיות בחרדה. לא יצאתי מהבית של אחותי", מודה שיר סיגל. "היה רגע שהעו"סית התקשרה אליי ואמרה: 'אני שמה לב לנורות אדומות ומפחדת עלייך. את צריכה לקחת את עצמך בידיים'. השיחה איתה נתנה לי סטירה. באותו יום ביקשתי מיובל בן הזוג שלי שנסע לבית של ההורים שלו בטבעון. ראיתי אנשים עומדים בכניסה ליישוב עם שלטים של חטופים, וזו הפעם הראשונה שיצאתי עם שלט של ההורים. בכיתי את חיי. זה היה הרגע שבו הבנתי שאם לא אהיה בחוץ, אזעק את הזעקה ואחבר אנשים למאבק – אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. מאותו הרגע בקושי חזרתי הביתה".
אמה של שיר חזרה הביתה אחרי 54 יום, לאביה זה לקח זמן רב יותר. הוא שב הביתה לפני כחודש. "לא היה רגע אחד שבו הבנתי שאני שולטת במציאות", היא אומרת, "זה היה תהליך שבו הבנתי מה בשליטתי. היו רגעים שחשבתי שזה גדול עליי, או שלא אהיה מספיק טובה או שפחדתי לטעות, ובכל זאת עשיתי את זה בדרך שלי ובמילים שלי, וזה מדהים. אם זה להתראיין בטלוויזיה, לשבת בכנסת – מי האמין שאני מסוגלת לעשות את זה? ברגעים האלה הייתי נזכרת במה שאמא שלי הייתה אומרת לי, 'אלוהים לא נותן לך משהו שאת לא יכולה להתמודד איתו', והייתי עושה".
חשבון האינסטגרם של שיר הפך להיות מקור נחמה לרבים, בין היתר בשל העובדה כי בכל ערב הקפידה להעלות סטורי של הודיה. "כשאמא חזרה מהשבי היא סיפרה שבכל ערב אבא ביקש מהחטופות שהיו איתו למצוא דבר אחד להגיד עליו תודה. החלטתי שאם הוא מצליח לעשות זאת בשבי, אני גם אצליח. מהר מאוד הבנתי שזה נותן כוח לא רק לי, אלא גם לאנשים אחרים. בימים שבהם לא היה לי על מה להודות ושהתבאסתי על עצמי שהמצאתי את המנהג הזה, קיבלתי תגובות מעודדות, והבנתי שאני לא יכולה להפסיק". היא ממשיכה בכך עד היום, וממשיכה גם במאבק להחזרת כל החטופים.
ג'וליה שחר: "אמרתי לעצמי, תלחמי- זה שלך"
בעוד סיגל מצאה את הכוחות בשיתוף ובקהילה, ג'וליה שחר שמה את כל הקלפים על עצמה. היא נולדה באוקראינה ועלתה עם הוריה בגיל ארבע. שבועיים אחרי העלייה חזר אביה לאוקראינה עם כספי מענק הקליטה והותיר אותה ואת אמה חסרות כול. הן התגוררו ברחוב, עד שאישה טובה אספה אותן לביתה. "הסיכויים היו נגדי", היא אומרת, "אמא עבדה כל היום והייתי לבד, מבלה ברחובות כל היום, הולכת מכות בשכונה. בסוף אני מודה על הרגעים הקשים האלה – הם גרמו לי למצוא את הכוחות בעצמי, הכוחות להזיז הרים. זה בסדר להיעזר באחרים", היא מוסיפה, "אבל בסוף זה אתה לבד מול הבעיה".
למרות ההישגים הגדולים שלה, שחר מודה כי היא לא חפה מרגעי משבר. "לפני כל הישג גדול הגיעו רגעי משבר גדולים", היא מספרת. "הפעם האחרונה הייתה שעות ספורות לפני ריקוד הגמר ב'רוקדים עם כוכבים'. ישבתי בחדר האיפור ולא הפסקתי לבכות. הרגשתי שאני לא מספיק טובה, ולא מספיק חזקה ושאין לי סיכוי ושלא אצליח להביא את הכוחות לשאוג על הבמה. ברגעים האלה אני נותנת לעצמי סטירה מטאפורית. מדברת אל עצמי, אומרת 'תילחמי – זה שלך'".
שחר זוכרת את הרגע שמסמל את הדרך שעברה: "לפני שנים הזמינו אותי להופיע במיאמי, הזמינו לי חדר במלון יוקרתי, הייתי מאושרת. חלום הילדות שלי היה לטוס לחו"ל. כולם סביבי טסו, ואצלנו בבית הייתה מלחמת הישרדות. ידעתי שבשביל להגשים חלום צריך תוכנית, והתוכנית שלי הייתה להצליח בריקוד. אז כשהייתי שם הבנתי שדברים מתחילים להתגשם לי ושהכול אפשרי".
כשהיא נשאלת מה המסר שלה לנשים שנמצאות כעת ברגעי משבר, שחר אומרת: "יש קלישאה כזו שאומרת שכל אדם צריך מישהו אחד שיאמין בו – זה לא נכון. לא צריך שאף אחד ידחף אותך ויאמין בך ויעודד אותך. גם אם מישהי לבד, בלי משפחה וחברים – שזה המצב שהייתי בו – זה בסדר. את החברה הכי טובה שלך והמנטורית של עצמך, והכוחות נמצאים בך. אני קוראת לזה אימון בחוסן נפשי, כמו בחדר כושר לא רואים תוצאות מיד, אבל בסוף זה קורה".
וסגל מוסיפה: "כל מסע הוא רכבת הרים, פעם את למעלה ופעם את למטה. גם במשבר יש עליות וירידות. את צריכה לדעת שיש רגעים פחות נעימים ולזכור תמיד למה את ממשיכה, ולהציב לעצמך אפילו מטרה אחת קטנה, שיהיה אור בקצה המנהרה".
פורסם לראשונה: 13:57, 04.03.25
