קרוב ל־40 שנה עברו מאז עלתה סיון שהב מאיראן לישראל, אבל לאורך השנים שמרה על קשר מקצועי ואישי עם מולדתה. שהב (60), יו"ר העמותה לקידום תרבות איראן בישראל, עלתה ב־1988 וכיום מתגוררת בחולון, נשואה, אם לשניים וסבתא לשניים. את הקשרים עם איראנים לא יהודים הצליחה לשמר תקופה ארוכה, "בעיקר באמצעות פייסבוק והרשתות החברתיות. את חלקם אני יכולה להחשיב כחברים. ב־7 באוקטובר קיבלתי המון טלפונים מאיראנים מוסלמים שנמצאים בחו"ל. הם הביעו תדהמה על איך שישראל החזקה נפלה בידי החמאס וגם המון גילויי הזדהות".
ועכשיו, בעקבות המתקפה הישראלית על איראן?
"אלם מוחלט. נתק. שום טלפון ושום תגובה לא הגיעו אליי אישית".
איך את מסבירה את זה?
"הנתק הנוכחי לא בא רק מצידם. גם אני לא ניסיתי ליצור קשר עם החברים שלי ברשתות החברתיות. אין לי שום כוונה לסכן אותם. עם זאת, אני עוקבת כל הזמן אחר השיחות בין האיראנים ובין עצמם ברשתות. מתנהלים שם ויכוחים לא פשוטים. האיראנים הצעירים שמתנגדים למשטר ממשיכים לשלוח סרטונים על מה שקורה שם כרגע, הם גם מביעים גילויי שמחה ואז נתקלים בתגובות של התנגדות מצד תומכי המשטר.
"אבל חשוב לי מאוד להגיד בגלוי: גם מתנגדי המשטר לא רוצים שמדינות זרות יביאו את הגאולה לארצם. הם רוצים מאוד להשתחרר משלטון האייתולות, אבל לא במחיר של למכור את המדינה שלהם לידי מדינה זרה, בטח לא לאמריקה ולישראל. הם ממש לא רוצים להיות בובה של אף אחד".
חוגגים ברחובות
שהרזאד שאדי (53) מגבעת שמואל עלתה ארצה מאיראן ב־1990, בגיל 19. כשהחלה המתקפה הישראלית על איראן, היו לה רגשות מעורבים. "מצד אחד אני סומכת על המיומנות של כוחות הביטחון שלנו למיניהם", היא אומרת. "מצד שני, אני חוששת מהתגובה של השלטון האיראני כלפינו וכלפי העם האיראני האמיץ שאני אוהבת מאוד".
שאדי, בזוגיות ואם לשלושה, היא מוזיקאית, זמרת ושדרנית בשפה הפרסית. כילידת טהרן הספיקה לחוות את החיים הטובים והמשוחררים באיראן שלפני המהפכה וגם את החיים עטויי החיג'אב שאחריה. כשהתראיינה ל"לאשה" באחרונה, לרגל צאת הסרט "לקרוא את לוליטה בטהרן" (של הבמאי ערן ריקליס, על פי ספרה של אזאר נפיסי), סיפרה שאדי על אהבתה הגדולה לעם האיראני ועל קשרים יוצאי דופן שהיא מקיימת עם זוג אמנים איראניים – הוא מלחין והיא משוררת. בני הזוג כותבים שירים ושולחים אליה ואילו היא מקליטה אותם בארץ והשירים מופצים ברשתות בעולם. הם מעדיפים לשמור על עילום שם, כדי שלא יפגעו בהם בגלל הקשר עם האמנית הישראלית, אך ממשיכים בשיתוף פעולה פורה עמה.
שמעת מהם מאז תחילת המלחמה הנוכחית?
"אני שומרת שבת, אז רק במוצאי שבת ראיתי שהם כתבו לי שאלה מודאגת: 'בבקשה, תגידי לנו שהכול בסדר אצלך'. מיד השבתי בשאלה איך הם, כי אני מאוד דואגת להם, והם ענו תשובה מרגיעה".
איזה תגובות של איראנים למצב ראית ברשתות החברתיות?
"אני רואה המון הודעות שמביעות יישר כוח לישראל. יש מלא כאלו! ביום הראשון אנשים רבים עלו למרפסות וצילמו את ההתקפות במקומות שונים באיראן, ויש כאלה שהעלו תמונות וסרטונים עם משפטי הערצה, שמחה והתפעלות. היו גם כאלה שממש חגגו ברחובות. רבים מהם העזו לקרוא לחברי הקבוצות שלהם לצאת לרחובות, להפגין להפלת השלטון, וחלק אף מימשו זאת ויצאו להפגנות נגד המשטר. יש לא מעט איראנים שמקווים שההתקפה הישראלית תעודד את העם האיראני להעז ולפעול למען הפלת השלטון".
כרזות תמיכה
על התגובות החיוביות של מתנגדי משטר איראנים מעידה גם מיקי טורקאן יצחקניא (63), ילידת טהרן שעלתה ארצה ב־1979. היא הייתה אז בת 18 והגיעה באחת הטיסות הישירות האחרונות מאיראן לישראל. כיום היא תושבת חולון, מזכירה בכירה במשרד עורכי דין, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשניים ומנהלת קבוצת הפייסבוק "סימן שאתה פרסי – קבוצת הדגל" למען הקהילה האיראנית, שבה 50,000 חברים בארץ ובעולם, ובהם גם איראנים לא יהודים רבים. הקבוצה פרצה כבר מזמן את גבולות הווירטואליה וקיימה כמה עצרות בעקבות אירועים שהתרחשו באיראן, ובהם רצח מהסא אמיני על ידי משמרות המהפכה.
מיקי, איך התגובות בקבוצת הפייסבוק למה שקורה עכשיו?
"האיראנים מאיראן לא מגיבים למצב ואנחנו כעיקרון נמנעים מהעלאת פוסטים פוליטיים, אבל אני יכולה לומר ש־70% מהעם באיראן צוהל, חוגג ושמח, ומחכה שישראל תעזור בהפלת השלטון. הם מאוד אוהבים אותנו".
על סמך מה את אומרת את זה?
"ממה שאני רואה בפוסטים ברשתות שונות ובקבוצות אינסטגרם של איראנים. ברחובות יש המון כרזות עם הכיתוב: 'ישראל, תפציצו. אנחנו איתכם!'. ראיתי ברשתות גם כרזה עם תמונות של פעילי המהפכה. אנשי המשטר שרצחו אותם חוסלו ע"י ישראל, והכיתוב הוא: 'נקמו את הנקמה שלכם. שכבו במנוחה'. מפרגנים לחיל האוויר שנקם את נקמתם".
