סיפור העלייה של ד"ר אדיי מרים אומודלה־לוסיאן (40), מגבעתיים, מאורסת, מומחית ברפואה דחופה במרכז הרפואי שיבא:
ילדות ביפן: "נולדתי בברקלי, קליפורניה, לאבא רואה חשבון, יהודי אמריקאי, ואמא פרופסורית לתיאטרון, שמוצאה ממערב אפריקה. אמי הגיעה לארצות הברית ללימודי דוקטורט באוניברסיטת UCLA ופגשה את אבא שלי דרך חברים משותפים. קצת לפני שמלאו לי חמש עברנו כולנו לגור ביפן לחמש שנים, בעקבות עבודתה של אמי. דווקא בשנים שבהן גדלתי ביפן, העובדה שאני יהודייה וחצי לבנה־חצי שחורה, לא היוותה כל בעיה. אולי כי שם, מראש, הוגדרתי כ'זרה'. אבל כשחזרתי עם משפחתי לארצות הברית, הכול היה מורכב יותר".
משבר זהות: "גדלנו בבית כיהודים, וכשחזרנו לארצות הברית, החברים הכי טובים שלי בבית הספר היו יהודים. הרגשתי איתם הכי בנוח. אבל לילדים השחורים זה הרגיש מוזר. הם כל הזמן שאלו אותי למה אני מתנהגת כמו לבנה. הרגשתי שאני נראית כמו אנשים מסוימים אבל לא מתנהגת כמו אנשים מסוימים. היה לי משבר זהות".
לימודי רפואה: "אחרי התיכון נרשמתי ללימודי רפואה אנתרופולוגית באוניברסיטת שיקגו. כשסיימתי, הבנתי שאני לא אוהבת את מערכת הרפואה בארצות הברית, שבה רק אנשים שיש להם כסף יכולים לקבל טיפול רפואי הוגן, ועברתי לאנגליה, שבדומה לישראל, יש בה מערכת רפואה ציבורית. עבדתי שם במרפאת בריאות מינית, ובמקביל סיימתי תואר שני במחקר בתחום הבריאות המינית והפוריות.
"בגיל 27 נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת סנט ג'ורג' בלונדון, ושמחתי לגלות שאני יכולה להשתלב בתוכנית שבמהלכה לומדים שנתיים בבית חולים בקפריסין ושנתיים בבית חולים 'שיבא' בישראל. זה נראה לי מלהיב".
מעבר לארץ: "הגעתי לישראל ב־2015. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי כאן, בגיל 12 הגעתי עם משפחתי לבת מצווה של חברה אמריקאית. זכרתי שכשהייתי ילדה נהניתי מאוד מהביקור. הוקסמתי מהעובדה שילדים יכולים להתהלך לבדם ברחובות אפילו בערב. הפעם, כבוגרת, אהבתי מאוד את חיי הלילה של תל אביב, את האנרגיה המדהימה של האנשים הישראלים, ובנוסף, התאהבתי בצוות הרפואי של שיבא, בעיקר בצוות הנשי.
"במקור, התכנון שלי היה לחזור לאנגליה עם סיום לימודיי, אבל הבנתי שאני לא מסוגלת לעזוב את ישראל ושאני רוצה לעשות עלייה. אמא שלי שלחה לי את היומן שכתבתי בילדותי, וקראתי שבמהלך הביקור שלי כתבתי שישראל היא המדינה הכי מדהימה בעולם ושכשאהיה גדולה ארצה לחיות בה ולהקים בה משפחה. לא זכרתי את זה. הייתי בשוק".
"בחרתי לא להתגייר. לפי ההלכה אולי אני לא נחשבת יהודייה, אבל גדלתי כיהודייה לכל דבר, והבנתי שמה שחשוב זה שאיך אני מגדירה את עצמי - יהודייה ישראלית"
התאקלמות: "לא היה פשוט להפוך לרופאה בישראל. בגלל החזות שלי, ובגלל שעדיין לא שלטתי בשפה, אנשים הניחו שאני שייכת לצוות כוח העזר. גם היום זה קורה לפעמים: טכנאי מחשבים שעומד לידי יקבל את התואר 'דוקטור', וממני יתעלמו או יבקשו משהו שלא קשור לתפקיד שלי. אבל כיום, כשאני שולטת בשפה ובטוחה ביכולות שלי, זה כבר לא מערער אותי".
אהבה: "בנובמבר הקרוב אני אמורה להינשא לבן זוגי תומר, איש קבע ישראלי. אנחנו נתחתן בישראל בחתונה אזרחית. בחרתי לא להתגייר. לפי ההלכה אולי אני לא נחשבת יהודייה, אבל גדלתי כיהודייה לכל דבר, והבנתי שמה שחשוב זה שאיך אני מגדירה את עצמי - יהודייה ישראלית. אין ספק שמבחינה ביטחונית, החיים בישראל לא פשוטים, אבל אני מרגישה שהיתרונות עולים על החסרונות. כל עוד אין מלחמה, החיים נהדרים. בישראל אני מרגישה הכי בבית".
השאלון:
למה לא הצלחת להתרגל בארץ?
"לכך שהישראלים לא מסוגלים להמתין בסבלנות בתור".
איזה הרגל מארץ הולדתך כדאי לישראלים לאמץ?
"לתת שירות כמו באמריקה, כזה ששם את הלקוח במרכז".
מה המקום האהוב עלייך כאן?
"המפלים בעין גדי".
למה את הכי מתגעגעת בארצות הברית?
"למשפחה ולאוכל מקסיקני טוב ואיכותי".
פורסם לראשונה: 07:48, 27.07.25
