סיפורה של שרון יעקובי (46) מרמת גן, אמא לשניים (רוני, 20, נבו, 16), גננת:
"כשחזי ואני הכרנו הייתי בת 21, עמדתי לפני השתלת קרנית בשתי העיניים וחיכיתי לתורם. כבר בגיל 17 הייתי מועמדת לניתוח, אבל חלמתי על חיים רגילים, כמו של כולם. רציתי קודם להוציא רישיון נהיגה, להתגייס. כשהגיע הזמן לעבור את הניתוח אמרתי לחזי: 'אם אתה רוצה לצאת איתי, תצטרך לחתום על כרטיס אדי'. הוא חתם מיד, בלי לחשוב פעמיים. זה היה ברור לו כמו שזה היה ברור לי - אם אפשר להציל מישהו, אז מצילים. עברתי את הניתוח והשתילו לי קרניות.
2 צפייה בגלריה
שרון יעקובי: "אמרתי לחזי: 'אם אתה רוצה לצאת איתי, תצטרך לתתום על כרטיס אדי'"
(צילום: אלבום פרטי)
הוא היה החבר הראשון שלי. בן זוג, חבר, אבא של הילדים שלנו, האדם הכי טוב שהכרתי, הנפש התאומה שלי. הכרנו באוניברסיטה הפתוחה, בקורס אנגלית. הוא ישב לפניי. עניתי על כל השאלות של המורה, והוא הסתובב ואמר: 'לא ידעתי שאת כזו תותחית'. כך התחיל הקשר ביננו. הוא העתיק ממני המון בלימודים. באחד המבחנים המורה כתבה: 'שרון, לא להעתיק מחזי'. לא תיקנתי אותה.
היו לנו חיים מאושרים, כמו שתמיד חלמתי. שני ילדים אהובים, רוני ונבו, שני כלבים, אני עבדתי כגננת בגן חובה ולחזי היה עסק לעריכות והמרות של סרטים. לפני שנה סוף־סוף עברנו דירה לבית שחיכינו לו שנים. חזי הספיק לגור בו רק חצי שנה. עכשיו אני משלימה את העבודות לבד. לאט, לא כמו שתכננו, אבל כמו שאני מסוגלת.
ב־16 בספטמבר האחרון ישבנו יחד. חזי הכין לי על האש ודיברנו על ימי ההולדת שלנו. יום ההולדת שלי בספטמבר, שלו שבוע אחר כך ואז יום הנישואים שלנו. תכננו חגיגה. הזמנו חברים וסטנדאפיסט וקנינו כרטיסים למשחק כדורגל של הפועל תל אביב בבולגריה. חזי ונבו היו אוהדים שרופים, באותו ערב הם יצאו למשחק נגד רעננה באצטדיון בלומפילד. לפני שהוא יצא אמרתי לו 'אני אוהבת אותך. תיהנו, תשמור על נבו'.
ואז הגיע טלפון מנבו באמצע המשחק ומישהו אמר לי שחזי התעלף. חשבתי שחזי עובד עליי. אמרתי לאדם שדיבר איתי 'תן לי לדבר עם נבו'. נבו ענה ואמר 'משהו קרה לאבא', והשיחה התנתקה. הזעקתי את ההורים שלי שגרים קרוב ונסענו לשם. בינתיים התקשר אליי שביט אלימלך, אחראי הקשר עם האוהדים של הקבוצה. שמעתי ברקע את המילים 'דום לב' ושאלתי את שביט אם יש דפיברילטור. הוא אמר 'אין, אנחנו עושים החייאה'. כשהגענו לבלומפילד, ראינו את האמבולנס. נסענו מיד לוולפסון. ואז הרופא יצא ואמר: 'חזי מת'. העולם התרסק עלינו.
חזי התמוטט בדקה ה־74 ונבו ראה הכול. בדקה ה־63 הם עוד קפצו והתחבקו אחרי גול של הפועל, ואז נבו שאל את חזי משהו וכשהוא לא ענה הוא הסתובב וראה אותו מגלגל עיניים, נופל ונחבט בראש. המשחק שודר בשידור חי ונעצר כשזה קרה. בהתחלה לא הבינו מה קרה, חשבו שהולכים מכות ביציע. הכול התנהל נורא לאט.
"אנשים שסיפרו לי מה היה באצטדיון אמרו לי לתבוע, אבל זו לא הדרך שלנו"
כששמעתי שלא היה דפיברילטור באצטדיון, הבנתי מיד מה זה אומר. בדום לב יש ארבע דקות להציל ודפיברילטור יכול להציל חיים. חזי לא קיבל את ההזדמנות הזאת. אנשים שסיפרו לי מה היה באצטדיון אמרו לי לתבוע, אבל זו לא הדרך שלנו. חזי היה טוב לב, לא רב עם אף אחד, עשה הכול באהבה.
בבית החולים, כמה דקות אחרי שהודיעו לי שהוא נפטר, הגיע בוריס לוינסקי, מתאם ההשתלות של וולפסון, ואמר לי שחזי חתום על כרטיס אדי. בכלל לא זכרתי את זה, אמרתי לו: 'קחו כל מה שאתם יכולים, רק תגידו לי למי נתתם את הקרניות'. רציתי להסתכל להם בעיניים. אחרי חודשיים נפגשתי איתן: אישה בת 75 ובחורה צעירה. הקרניות נקלטו אצלן טוב. חזי היה מאושר לדעת שהן רואות בזכותו. חוץ מהקרנית לקחו מסתם לב אחד ורקמות, שהלכו לחיילים שנפצעו במלחמה. אותם לא ביקשתי לפגוש.
רציתי לעשות עוד משהו וחשבתי לתרום מכשיר דפיברילטור. ואז בוריס הציע גיוס המונים, לתת לכל מי שאהב את חזי אפשרות לקחת חלק ברכישת ארבעה מכשירים. מכשיר אחד יוצב ברחוב ז’בוטינסקי ברמת גן, ליד המקום שבו הייתה החנות של המשפחה. שלושה נוספים יותקנו במגרש האימונים, במשרדי הפועל תל אביב ובחנייה של וולפסון. שיהיו שם, שאולי יצילו חיים.
כרגע אני מתרכזת בלעזור לנבו להתמודד עם הטראומה שהוא עבר. הקבוצה וההנהלה עוטפים אותו. כשהם זכו ביורוקאפ הם הביאו לנבו את הגביע והוא לקח אותו לקבר של חזי. אני מאמינה שהוא ייצא מזה מחוזק".
בשורה התחתונה: "המוות סופי, אבל ההנצחה היא קרן אור עבורי ונותנת לי את ההרגשה שהוא פה לידי".
