המחנכת מהשנה שעברה: חזרה מירושלים
חגית אוחיון, מי שהייתה מחנכת הכיתה לפני פרוץ המלחמה, נשואה ואמא לארבעה
"חזרתי לקריית שמונה בתחילת חודש מרץ כדי להיערך לפתיחת בית הספר ולקבלת התלמידים שכבר חזרו לעיר", מספרת חגית. "חזרתי ללמד בבית ספר רמב"ם, אבל לא את אותה הכיתה".
כל המשפחה חזרה איתך?
"גם בתקופת הפינוי בעלי נותר בעיר כדי להיות קרוב לעבודה שלו, יקב הר אודם ברמת הגולן. אני התפניתי למלון בירושלים עם הבת שלי, והיא חזרה לקריית שמונה חודש אחריי. הבנים הגדולים שלי היו רוב הזמן הזה במילואים, והבן הקטן שלי, שבמהלך הפינוי היה בכיתה י"ב ועבר למלון בטבריה שבו למדו רוב חבריו מקריית שמונה, התגייס לפני חצי שנה".
חגית אוחיוןצילום: אלבום פרטיהתלבטת אם לחזור?
"ההחלטה לא הייתה קלה, אבל היא נבעה מהלב ומתחושת שייכות עמוקה למקום. קריית שמונה זה הבית שלי, המקום שבו גדלתי. למרות הקושי, הפחד וההרס שהמלחמה הותירה אחריה - הרגשתי געגועים למקום המוכר ולעבודה שלי, לצוות. כמי שמגדלת ילדים כאן ומלמדת את דור העתיד, הרגשתי מחויבות לא לוותר ולהאמין שהחיים כאן יכולים וצריכים להמשיך".
יש משהו בירושלים שאת מתגעגעת אליו?
"להליכה ברחובות עם ההיסטוריה בכל מקום, לריחות השוק, למגוון של מרכזי הקניות, אבל מעל הכול, לתחושת הרוחניות".
המחנכת הנוכחית: חזרה ממושב הזורעים
הדס כהן, נשואה ואמא לשלושה
"במהלך הפינוי עברתי עם ילדיי למושב הזורעים שנמצא ליד טבריה. בעלי היה במילואים מתחילת המלחמה, ואני עבדתי כמחנכת בבית ספר תחכמוני בטבריה. לימדתי ילדי מפונים מקריית שמונה שכבר לא היה להם מקום בכיתות של תושבי המקום".
מתי חזרת ללמד ברמב"ם?
"במרץ האחרון, כשהוכרז שאפשר לחזור לעיר ונפתחו המסגרות. יכולתי להישאר בטבריה, אבל בחרתי להתגייס לטובת בית הספר והתלמידים ולשוב ללמד בקריית שמונה. במרץ היו רק שבעה ילדים, בהדרגה חזרו עוד, והיום יש 14".
הדס כהןצילום: אלבום פרטיחזרת לעבוד בקריית שמונה במרץ, אבל רק לאחרונה חזרת לגור שם.
"המשכתי לגור במושב הזורעים. למעשה, עד תחילת המלחמה עם איראן נסעתי מדי יום שעה הלוך ושעה חזור למקום העבודה. התכנון המקורי שלי ושל בעלי היה לחזור לקריית שמונה באוגוסט, אחרי שהילדים שלנו יסיימו את המסגרות והקייטנות במקום הפינוי".
והמלחמה עם איראן שינתה את התוכניות.
"כן. עברתי זמנית לגור אצל ההורים, שיש להם מקלט, כי במושב לא היה לנו ממ"ד או מרחב מוגן, ובעלי כרגע במילואים. צחוק הגורל שקריית שמונה הפכה להיות הרבה יותר בטוחה".
והשנה הלא שגרתית מסתיימת בצורה לא שגרתית.
"כמו רוב המורים בארץ לימדתי בזום. החלטנו מראש לא לעשות מסיבת סיום או לחלק תעודות בזום, אלא להיפגש עם כל ילדי הכיתה ברגע שיתאפשר ולעשות טקס כהלכתו. זה המעט שמגיע לילדים שעברו תקופה לא פשוטה במשך שנתיים. אנחנו לא מוותרים על היחס האישי ועל החיבוק".
שחר אייגנר חזר מאלון שבות
השני מבין ארבעת ילדיה של משפחת אייגנר: אמא רעות מורה לחינוך מיוחד, אבא מנחם מורה ללשון בישיבה תיכונית
"חזרנו לבית שלנו בקריית שמונה בחופשת הפסח", מספרת רעות. "הבית לשמחתנו היה בסדר ולא נפגע".
שחר אייגנרצילום: אלבום פרטיהתלבטתם אם לחזור?
"ההתלבטות היחידה הייתה אם לחזור בסוף השנה או באמצע השנה, אבל הצורך בבית היה ממש חזק. שחר מאוד רצה לחזור לכיתה ולבית הספר הקודם שלו. עם זאת, לקראת המעבר עצמו החל להיות לו קצת קשה כי גם היה לו טוב באלון שבות. היום הוא מתגעגע בעיקר לתחושת היישוב שבו כולם במרחק הליכה, בעוד שבקריית שמונה צריך להסיע אותו לחברים".
מה עם תחושת הביטחון? לא צצו חרדות חדשות בעקבות המלחמה עם איראן?
"כרגע אנחנו דווקא לא בחרדות. התחושה היא שאנחנו מתגוררים באחד המקומות הכי בטוחים כרגע במדינה. זה בהחלט מבאס שעד שחזרנו, ועד שהילדים התרגלו מחדש למסגרת, שוב השתנתה השגרה והם לא מסיימים את השנה כמו שצריך. עם זאת, אנחנו מאמינים שהכול בסוף יהיה בסדר, ובעזרת השם יהיו עוד הרבה מסיבות סיום בעתיד".
נבו רייס חזר מאלון שבות
השני מבין ארבעת ילדיה של משפחת רייס: אמא תמר מנהלת ספרייה, אבא עמיחי מורה
"חזרנו הביתה בתחילת מרץ, עם פתיחת בתי הספר", מספר עמיחי. "היינו צריכים להחליף את הדוּד שסבל מדליפה רצינית, ונדרש גם ניקיון יסודי של הבית עם החזרה. התחושה כרגע בקריית שמונה היא של צומת דרכים. המון דיבורים על מה יתחדש ומה לא יחזור להיות כשהיה. נבו שמח מאוד כשחזרנו. במהלך הפינוי כל הזמן אמרנו שהוא מגזים ומצייר את בית הספר בצורה אוטופית, אבל מאז שחזרנו הוא בעננים. הדבר היחיד שהוא מתגעגע אליו הוא הקרבה הגיאוגרפית למשפחה במרכז".
נבו רייסצילום: אלבום פרטיהתלבטתם אם לחזור?
"רצינו לחזור מוקדם כמה שאפשר, גם כי זה הבית שלנו והתגעגענו מאוד, וגם כי חשבנו שנכון לילדים לחוות את פתיחת בית הספר מחדש ואת קבלת הפנים מהצוותים החינוכיים, ולא להשתלב אחרי שהכול כבר רץ".
אבל הילדים לא זכו לסיים את השנה בצורה מסודרת.
"ודאי שזה מפריע לנו, אבל האמת היא שבתוך כל הטרלול של השנתיים האחרונות זה נראה לנו כבר כמעט רגיל שהתוכניות משתבשות, ויש לנו יותר יכולת להכיל את זה מבעבר. אלה אולי חלק מ'מתנות הפינוי'".
המלחמה עם איראן לא עוררה את הפחדים מחדש?
"האזעקות בהחלט הציפו שוב את הפחדים של הילדים, גם העובדה שאבא יוצא שוב למילואים ללא התראה. בכל אופן, אנחנו מלאי הכרת הטוב לצה"ל ששינה את המציאות הביטחונית בצפון".
הראל הרץ חזר מאלון שבות
השלישי מבין ששת ילדיה של משפחת הרץ: אמא כנרת מורה, אבא אבישי יזם נדל"ן
"חזרנו לפני פסח", מספרת כנרת. "הבית ניזוק ודורש שיפוץ שטרם ביצענו. כרגע אנחנו גרים בו למרות אי־הנעימות. מחכים שאבא אבישי יחזור מעוד סבב מילואים בעזה ואז נשפץ בעזרת השם. הראל מתגעגע עכשיו לחברים באלון שבות, אבל הוא שמח מאוד לחזור".
הראל הרץצילום: אלבום פרטיהתלבטתם אם לחזור?
"קריית שמונה זה הבית! היה ברור שברגע שיתאפשר – נחזור. המציאות הנוכחית מוכיחה שאין במדינה שלנו שום מקום בטוח: קריית שמונה, תל אביב, עוטף עזה, יו"ש – כולנו באותה סירה. ובשונה מאי־הוודאות הקשה של לפני שנתיים, הפעם יש תחושה שעם כל הקושי והכאב הגדול על האובדן, ההרס, התוכניות שנגנזות והקושי להחזיק את הילדים בבית תוך כדי מילואים ואזעקות, יש אוויר בריאות. תחושת הגאווה הלאומית חזרה, ובגדול. לא עוד 7 באוקטובר. לא עוד שאננות, לא עוד יהודים בורחים על נפשם. הפעם אנחנו אלה שמקדימים להרוג את הקמים לכלותינו. גאווה לאומית והודיה על היכולת המופלאה הזו. אנחנו מודים לחיילים שעושים עבודה מדהימה ומקווים לקלוט כאן משפחות חדשות בקיץ".
איך הסתדרת בלי מסגרות לילדים?
"הקורונה, המלחמה, הפינוי והמילואים לימדו אותנו לפתח יכולת גמישות, התמודדות ומציאת עוגנים בתוך אי־ודאות. זה עדיין לא קל, אבל בכל זאת פיתחנו את המיומנויות להסתדר".
יש לך מסר לאזרחי ישראל שנאלצו להתפנות מבתיהם שנפגעו מהטילים?
"התמונות של אלה שביתם נפגע ממש החזירו אותנו אחורה והזכירו לנו את מה שחווינו. חשוב לנו לשלוח דבר ראשון חיבוק לכל מחוסרי הבית, ולומר להם שלבנו איתם. מה שעזר לנו לעבור את זה היה לחוש את העם המופלא שהתגייס לסייע. זה נתן כוחות גם בימים הכי קשים".
נעם סמואל חזר מאלון שבות
השני (יחד עם אחותו התאומה) מבין ששת ילדיה של משפחת סמואל: אמא מירב מורה, אבא אליאב מנהל ישיבת הסדר
"חזרנו לקריית שמונה כבר בפברואר", מספר אליאב, "ברגע שהמדינה אמרה שאפשר לחזור. אחרי שהצבא עשה הכול כדי שנוכל לחזור לבית בבטחה, זו בכלל לא הייתה שאלה מבחינתנו.
נועם סמואלצילום: אלבום פרטי"נעם שמח מאוד. מכיוון שאנחנו היינו בין המשפחות הראשונות שחזרו, בהתחלה היה לו קצת מוזר. הוא היה מאלה שפתחו את בית הספר. הרבה מחבריו עוד לא חזרו, ולכן בהתחלה איחדו את הכיתה שלו יחד עם כיתה ה'. הסברנו לו שזה זמני, שכל החברים שלו יחזרו בהדרגה, מה שבסוף קרה".
יש משהו שהוא מתגעגע אליו באלון שבות?
"הוא למד שם לרכוב על אופניים. בקריית שמונה יש המון עליות וירידות וזה פחות אטרקטיבי".
איך אתם מסתדרים עם השגרה ששוב השתנתה לאחרונה?
"אנחנו חיים באי־ודאות מתמשכת גם בצד האישי וגם בצד המדיני. בשנים האחרונות גילינו שמתרגלים להכול ושרק צריך להיות ביחד".
אתם לא מרגישים שהחרדות חזרו בעקבות המלחמה עם איראן?
"עד עכשיו היו אצלנו מעט אזעקות וזה לא עורר אצלנו שום חרדות. אולי כי אנחנו כבר רגילים".
תנו עצה למי שנאלצו להתפנות מבתיהם שנפגעו מהטילים.
"אל תהססו להגיד מה אתם צריכים. יש הרבה אנשים בעם שלנו שירצו לעזור לכם".
נטע וינברג חזר מאלון שבות
הבכור מבין חמשת ילדיה של משפחת וינברג: אמא נעמה גננת שילוב, אבא קובי מנהל מכירות בתחום הפיקוד והבקרה
"בערב פסח האחרון חזרנו לקריית שמונה", מספרת נעמה. "הבית ניזוק מפגיעה ישירה. כל החלונות נופצו או יצאו ממקומם. תיקנו את זה במהלך חנוכה, עוד לפני שקיבלנו כסף ממס רכוש. בינתיים אנחנו מגלים מדי פעם עוד כל מיני דברים קטנים, כמו מרצפות שנשברו, דוד שמקפיץ את החשמל או סדקים בקירות".
נטע ויינברגצילום: אלבום פרטיהתלבטתם אם לחזור?
"חזרנו בגאון. קודם כול ולפני הכול - רצינו הביתה, למקום שלנו. אחר כך הרגשנו שזה הניצחון הכי גדול שלנו במלחמה, ובסוף - ההתיישבות בגליל והשיקום שלו הן שליחות ציונית שאנחנו רוצים להשתתף בה".
איך נטע הגיב לבשורה שחוזרים הביתה?
"מצד אחד הייתה שמחה גדולה, מצד שני היו לו לא מעט חששות איך יהיה מבחינה ביטחונית. ניסינו לתווך לו שזה לא יהיה כמו קודם ושיהיה הרבה יותר בטוח".
יש משהו שהוא מתגעגע אליו באלון שבות?
"בעיקר לעובדה שהוא היה במרחק הליכה מחבריו".
לפני המלחמה עם איראן, התחושה הייתה שהעיר חזרה לעצמה?
"לא. התחושה הייתה שהעיר עוד ישנה. לנטע חסרה בעיקר החנות 'בון בון סולימני' שכבר לא תחזור".
נעם מלכה חוזר מזכרון יעקב
הרביעי מבין חמשת ילדיה של משפחת מלכה: אמא שירה מעצבת ומפיקת אירועים, אבא יונתן מנהל פרויקטים
"המצב הנוכחי לא החזיר את החרדות הישנות, משום שהחרדות מעולם לא פסקו", אומרת שירה. "בתקופת הפינוי עברנו לזכרון יעקב. לא חזרנו לקריית שמונה עד עכשיו כי העדפנו שהילדים יסיימו את השנה כמו שצריך ולא לטלטל אותם שוב, אחרי כל מה שעברו בשנה וחצי האחרונות".
נעם מלכהצילום: אלבום פרטיוהנה שוב שנת הלימודים השתבשה.
"זה החלק הכי קשה בסיפור. לפני שנתיים היינו צריכים לברוח מקריית שמונה זמן קצר אחרי שנפתחה שנת הלימודים. השנה, בכוונה דחינו את החזרה שלנו לעיר, כדי שהילדים יוכלו לסיים את המסגרות שלהם כמו שצריך. נעם הכיר חברים חדשים וגם מצא תחביב חדש, גלישה על סקטבורד. קיווינו שהוא והאחים שלו יזכו להיפרד מהחברים ומהמורה, שיהיו להם מסיבות פרידה. הם ממש ציפו לסגור מעגל. עכשיו יש להם שוב תחושה שהכול נעצר במפתיע וששוב 'ברחנו'. כי ברגע שנעצרו הלימודים ארזנו תיקים וחזרנו לקריית שמונה כדי לארגן את הבית לחזרה סופית".
כשכל הארץ תחת אש, זה משנה את התחושה?
"מכיוון שאפילו לא הספקנו לחזור הביתה כמו שצריך, עוד לפני כן התחושה הייתה שאנחנו עדיין במלחמה. כשזה בכל המדינה זה רק מעצים את הפחד".
מה המסר שלך למי שהתפנו לאחרונה מבתיהם?
"לשמוע שוב את המילה 'מפונים' ולדעת ששוב הרבה אזרחי ישראל מוצאים את עצמם בבתי מלון, ממש מחזיר אותנו אחורה. העצה היא לנסות לשמור על שפיות ואינטימיות משפחתית גם במרחב הגדול של בתי מלון, לדעת שבסוף זה יעבור ולנסות לראות את החיובי בזה - שיש לנו עם מדהים, מחבק ועוטף".
שילה דהן חזר ממגדל לבית ספר אחר
הבכור מבין שלושת ילדיה של משפחת דהן: אמא שיראל עובדת בעיריית קריית שמונה, אבא שגב בעל עסקים לגינון ולצילום
"חזרנו לקריית שמונה בסוף פברואר, ברגע שהממשלה עדכנה שאפשר לחזור", מספרת שיראל. "אנחנו גרים בשכונת יובלים בבית בבעלותנו, שלמרבה המזל לא נפגע מהמלחמה".
שילה דהןצילום: אלבום פרטיאיך שילה הגיב לבשורה שחוזרים הביתה?
"ברגשות מעורבים. היה לו כיף במגדל, בעיקר כי מדובר במושבה והוא היה הרבה יותר עצמאי. הוא יכול היה להגיע לכל מקום ברגל או באופניים, וגם קנינו לו שם טרקטורון. בקריית שמונה קשה לו יותר להגיע באופן עצמאי לחברים, הכול יותר רחוק, ומסוכן לרכוב על אופניים מחוץ לשכונה".
למה הוחלט להעביר אותו לבית ספר אחר?
"שילה עבר לבית ספר מצודות, כי המשפחה של החבר הכי טוב שלו ברמב"ם החליטה לא לחזור לקריית שמונה. במצודות לומד גם בן דוד שלו וגם חברים שהוא הכיר במהלך הפינוי".
התלבטתם אם לחזור?
"האמת היא שאני לא רציתי לחזור. גם אני וגם בעלי ילידי קריית שמונה. כשהייתי ילדה עברתי את כל המלחמות והמבצעים, והרגשתי שמספיק לי. החשש והפחד השתלטו עליי, לא רציתי שילדיי יחוו ילדות כמו שאני חוויתי, ו־7 באוקטובר טלטל את כולם. אבל אני לא מחליטה לבד, ובעלי לא היה מוכן בשום אופן לעזוב את העיר".
הדסה־אסתר אוחנה חזרה מיבנה
הצעירה מבין ששת ילדיה של משפחת אוחנה: אמא סולי גננת בצהרון, אבא ניסן בפנסיה מוקדמת
"חזרנו לקריית שמונה בתחילת אפריל, לבית שגרנו בו לפני המלחמה", מספרת סולי. "ברוך השם, הבית לא ניזוק באופן ישיר, אבל בהחלט הורגשה בו העזובה".
הדסה-אסתר אוחנהצילום: אלבום פרטילמה החלטתם לחזור?
"בעיקר בגלל ההחלטה להפסיק את מענקי האכלוס ומשום שאין לנו אפשרות לשלם את דמי השכירות הגבוהים ששילמנו ביבנה".
הדסה־אסתר מתגעגעת ליבנה?
"כן. היא למדה שם בכיתת בנות, וזה חסר לה בקריית שמונה, כי בעקבות המלחמה הכיתה שלה הפכה בעיקר לכיתה של בנים".
אדל לוי חוזרת ממלון בתל אביב
הצעירה מבין ארבעת ילדיה של משפחת לוי: אמא מירב סייעת בבית ספר, אבא ארמונד עובד משמר הגבול במשטרה
"תכננו לחזור לבית שלנו בקריית שמונה ביולי", מספרת מירב. "החלטנו לא לחזור לפני כן כי רצינו שאדל תסיים את שנת הלימודים שלה בתל אביב. האחים הגדולים שלה כבר חזרו לקריית שמונה, ומדי חמישי אני, בעלי ואדל נוסעים לעיר לעשות את הסופ"ש אצלם. יצא שכשהחלה המתקפה עם איראן היינו בקריית שמונה, ובחרנו בינתיים להישאר בה".
אדל לויצילום: אלבום פרטיהתלבטתם אם בכלל לחזור?
"בכנות? אני פחות רציתי לחזור".
אדל נרגשת מהחזרה הרשמית המתוכננת?
"פחות. מכל הילדים היא דווקא אהבה את בית הספר החדש והמאוד מכיל שלה, את החברים החדשים. היא תתגעגע".
איתן לולו חזר מאלון שבות
השני מבין ארבעת ילדיה של משפחת לולו: אמא לירז מטפלת רגשית, אבא אלי מורה ומחנך בתיכון
"חזרנו לביתנו היקר שבוע לפני פסח האחרון", מספר אלי. "הבית ניזוק בעיקר מרסיסים. היו פגיעות חיצוניות, הרבה זכוכיות בגינה, דוד שנפגע, צינור שהתפוצץ. תיקנו הכול, והמדינה עזרה לנו במה שצריך".
איתן לולוצילום: אלבום פרטיהתלבטתם אם לחזור?
"לא משנה כמה טוב היה לנו בגוש עציון, בסוף אתה רוצה את את הפינה שלך, את השלווה והשלמות שהייתה לנו בקריית שמונה ושהייתה חסרה. כאיש חינוך, לי היה חשוב גם לחזור לבית הספר שבו לימדתי ולתלמידים שלי.
"איתן ממש שמח כשחזרנו. מארבעת ילדינו הוא הכי דחף שכבר נחזור. הדבר היחיד שהוא מתגעגע אליו זה שאלון שבות הוא יישוב קטן והכול היה יותר קרוב וזמין. הוא עדיין מתגעגע למגרשי הכדורסל והכדורגל, שנפגעו מהמלחמה (בצפון. י"מ) ועדיין לא תקינים".
המלחמה עם איראן הציפה מחדש חרדות שהיו קודם?
"לא. מכיוון שאין לנו בדירה ממ"ד, עברנו זמנית להורים של אשתי בקריית שמונה. כשהילדים ישנים בממ"ד זה עוזר ומרגיע. גם עזר להם לדעת שכולם חווים את זה, בין אם זה הסבא והסבתא האחרים שגרים בתל אביב, או בני הדודים שלהם שגרים בדרום. הילדים קצת התבאסו שהלימודים נפסקו ככה פתאום - אבל לא יותר מדי".
יש לך מסר לאזרחי ישראל שמתמודדים עם מציאות קשוחה?
"גם כשקשה גם לנו, לזכור שמדובר במלחמת קיום".
אליה זעפרני חזר ממלון בנתניה
הבכור מבין שלושת ילדיה של משפחת זעפרני: אמא אורית מורה ומחנכת, אבא אהוד מנהל בטיחות
"חזרנו בתחילת מרץ", מספרת אורית. "הבית תודה לאל לא ניזוק, אבל היה צריך לנקות אותו ניקיון יסודי ולבצע בו תיקונים עקב הזמן הממושך שלא טיפלנו בו. מה שהניע אותנו הוא הרצון העז של אליה לחזור לבית הספר שהוא כל כך אוהב. גם אנחנו רצינו לחזור לחברים, לסביבה המוכרת ולהרגיש שייכים סוף־סוף".
אליה זעפרניצילום: אלבום פרטיאיך אליה הגיב לחזרה?
"הוא התרגש בטירוף, זה היה החלום שלו כל תקופת המלחמה. הוא עדיין מתגעגע לחברים שלו שגרו לפני כן בקריית שמונה אבל עדיין לא חזרו לעיר".
מלאכי וורמסר חזר מאלון שבות
הרביעי מבין שמונת ילדיה של משפחת וורמסר: אמא חוה מנהלת מחלקת חינוך מיוחד בעיריית קריית שמונה (כעת בחופשת לידה), אבא נתנאל עובד סוציאלי
"חזרנו לבית השכור שלנו קצת לפני פסח", מספרת חווה. "אנחנו עומדים לעבור לבית חדש שקנינו בעיר בתקווה שזה יהיה סימן של התחלות טובות".
מלאכי וורמסרצילום: אלבום פרטיהתלבטתם אם לחזור?
"באלון שבות היה לנו נעים מאוד. היינו קרובים למשפחה וחיינו בקהילה נהדרת. הבחירה הקלה הייתה להישאר. אבל לי ולבעלי, כולל לילדים שלנו, היה ברור שקריית שמונה זה הבית שלנו ושבית לא נוטשים גם כשקשה. מלאכי מאוד שמח והתרגש מהחזרה, בעיקר כי חלק מהחברים שלו מקריית שמונה חזרו לעיר עוד לפנינו".
יש משהו שהוא מתגעגע אליו?
"בבית הספר באלון שבות הייתה סדנת נגרות שהוא אהב. אחותו, אגב, הייתה בקבוצת כדורסל לבנות דתיות, ולצערנו בקריית שמונה אין לנו את המענה לזה. אנחנו מקווים לקחת את הדברים הטובים שגילינו וליישם אותם אצלנו. במקום להתבאס, לקחת מזה השראה".
חגי בן דוד חזר מאלון שבות
השלישי מבין ששת ילדיה של משפחת בן דוד: אמא שירן מטפלת בשיאצו ורפלקסולוגיה, אבא גולן יזם נדל"ן
"חזרנו שבוע לפני פסח", מספר גולן. "ברוך השם, הבית שלנו נשמר מעולה. היה צריך לבצע רק קצת תיקונים של נזקי מים".
חגי בן דוד צילום: אלבום פרטיהתלבטתם אם לחזור?
"ברגע שהמדינה אמרה שאפשר לחזור, לא הייתה לנו התלבטות. חגי שמח לחזור, אבל היה לו עצוב להיפרד מכל החברים החדשים שהכיר בגוש עציון וגם ממגרש הכדורגל שהיה קרוב לבית. חוג הכדורסל שלו (שנפסק בגלל מלחמת 'חרבות ברזל', י"מ) עוד לא חזר".
"דווקא עכשיו, בקריית שמונה, למרות האזעקות, אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב. יש לנו מקלט בבית, בעוד שבאלון שבות לא היה לנו, ובכלל זו תחושה טובה להיות שוב בבית שלך".
זו תקופה לא קלה, כשדווקא בסוף השנה נסגרו מסגרות לילדים.
"זה אכן מבאס מאוד, אבל לפחות הילדים לומדים דברים אחרים ולא פחות חשובים".
יש לך עצה למי שנאלצו להתפנות עכשיו מבתיהם?
"לזכור שכולנו חלק במערכה. הכוחות בעורף זה הכוח של צה"ל לנצח בחזית".
טוהר טויטו חזרה מבית מלון בטבריה לבית ספר אחר בעיר
הרביעית מבין חמישה ילדים של משפחת טויטו: אמא הודיה סייעת בגן ילדים, אבא אמיר עובד משק בבית חולים
"חזרנו לקריית שמונה בתחילת אפריל, אבל לבית אחר", מספרת הודיה. "עברנו מבית קרקע לדירה, כי יוקר המחיה הזוי בעיר וקשה לכולנו".
טוהר טויטו צילום: אלבום פרטימשהו נפגע בבית הקודם?
"כן. כמעט הכול. הרהיטים, המקרר, הטלוויזיות, מיטות – הכול הלך".
איך טוהר הגיבה לכך שחוזרים לעיר?
"היא שמחה מאוד. החלטנו לא לרשום אותה לרמב"ם, אלא לבית ספר עוזיאל, כי במהלך הפינוי לטבריה היא הכירה חברות חדשות מקריית שמונה שלומדות בו. היה לנו הכי חשוב שהיא תרגיש כמה שיותר טוב רגשית וחברתית".
אריאל בליץ חזר מאלון שבות
הרביעי מבין שבעת ילדיה של משפחת בליץ: אמא אורטל מורה למתמטיקה, אבא דניאל מהנדס תעשייה וניהול
אריאל בליץצילום: אלבום פרטי"חזרנו בתחילת חופשת פסח", מספר דניאל. "הבית שלנו ספג לא מעט רסיסים בעקבות המלחמה. בימים אלה אנחנו עושים בו שיפוץ וכרגע מתגוררים בדירה זמנית. חזרנו כי התגעגענו לבית, לקהילה ולחברים, ולא עוזבים מולדת".
מה השתנה בעיר לתחושתכם מעבר לעסקים שעוד לא נפתחו?
"משהו בתמימות של התושבים נגוז".
דוד קיפגן חזר מחצור הגלילית
הצעיר מבין חמשת ילדיה של משפחת קיפגן: אמא תמר עובדת אריזה, ראובן עובד ייצור
דוד קיפגןצילום: אלבום פרטי"אני ואשתי המשכנו לעבוד לאורך כל המלחמה במפעל תנובה־גליל בקריית שמונה", מספר ראובן. "בתקופת הפינוי היה לנו הרבה יותר קשה להגיע מדי יום לעבודה מחצור הגלילית, ולכן כבר בינואר האחרון חזרנו לעיר, לאותה דירה שבה גרנו קודם. לשמחתנו היא לא נפגעה".
יש משהו שדוד מתגעגע אליו בחצור הגלילית?
"אם יש כזה, הוא לא אמר לי".
ישי קיפגן חזר מחצור הגלילית
השני מבין חמשת ילדיה של משפחת קיפגן: אמא אסתר בחופשת לידה, אבא שמעון עובד ייצור במפעל בקיבוץ שמיר
ישי קיפגן צילום: אלבום פרטי"חזרנו לקריית שמונה במרץ האחרון", מספר שמעון. "אשתי ילדה לפני שמונה חודשים את בננו החמישי, אבל אני המשכתי בעבודתי בקיבוץ שמיר. הנסיעות מדי יום מחצור הגלילית היו קשות".
הבית שלכם ניזוק בעקבות המלחמה?
"חזרנו לדירה השכורה שבה התגוררנו לפני הפינוי. יש כמה דברים שנהרסו בה בעקבות המלחמה והיא זקוקה לשיפוץ, אבל כרגע אנחנו גרים בה למרות חוסר הנוחות".
איך ישי קיבל את החזרה לעיר?
"הוא שמח מאוד. היה לו קשה להשתלב בבית הספר החדש בחצור הגלילית. הוא שמח לחזור לחברים הוותיקים שלו וגם לבן הדוד שלו שלומד איתו באותה כיתה וחזר לעיר עוד לפניו".
אורי וייס צפוי לחזור מירושלים
השני מבין שלושת ילדיה של משפחת וייס: אמא רעות גננת שילוב, אבא אריאל עובד כיועץ מכרזים בירושלים ומחפש כעת עבודה בצפון
"אנחנו מתכננים לחזור לקריית שמונה בסוף יולי", אומרת רעות. "העדפנו לא לחזור לפני כי רצינו שהילדים יסיימו את שנת הלימודים בצורה מסודרת".
אורי וייסצילום: אלבום פרטילאיזה בית תשובו?
"לבית שבו גרנו קודם. הייתה הרבה עבודה לארגן אותו אחרי כמעט שנתיים של הזנחה. בין היתר הסתובבה לנו חולדה בבית שאכלה כמה דברים ובעיקר לכלכה המון. הילדים כבר חולמים לחזור לסביבה המוכרת, לנוף של הצפון ולנחלים. היה לאורי קשה לשמוע שהרבה חברים שלו חזרו והוא עדיין לא".
יש משהו שהוא יתגעגע אליו בירושלים?
"לחברים שהכיר שם, לביקורים בכותל וגם למגרש הכדורגל הסינתטי הגדול שיש לנו כעת מתחת לבית בירושלים. יש כמובן מגרשים גם בקריית שמונה, אבל לא כאלה גדולים ולא קרובים כל כך אלינו".
אליאור בלינדר צפוי לחזור מחריש
השלישי מבין חמשת ילדיה של משפחת בלינדר: אמא לירן סיימה לאחרונה תואר שני בחדשנות, טכנולוגיה וחינוך ("בעקבות המלחמה עזבתי את עבודתי הקודמת במחלקת פניות הציבור ב'פרטנר' ואני מתכננת לעשות הסבה להוראה"), אבא איציק קצין בקבע
אליאור בלינדרצילום: אלבום פרטי"אליאור יתגעגע לחברים שהכיר בחריש ולעצמאות", אומרת לירן. "היום הוא מתנייד לבד באוטובוסים ומסתובב עם החברים. בנוסף, בשכונה יש הרבה שיעורי תורה שהוא אוהב".
ובכל זאת החלטתם לחזור.
"אנחנו מתכננים לחזור במהלך יולי. אליאור והאחים שלו מחכים ומתרגשים.אף על פי שטוב להם בחריש, קריית שמונה זה הבית והם מתגעגעים מאוד. עבור אליאור, בית הספר רמב"ם זה כמו משפחה".
