עוד הרבה לפני שהם הודיעו שהם מתגרשים, כבר היה ברור שמשהו שם לא עובד. היא תמיד נראתה טובה מדי בשבילו. ולא במובן של "וואו, היא כזאת יפה וחכמה" (למרות שגם זה נכון), אלא טובה באמת. בעלת לב חם וטהור, אמא למופת ורעיה לא פחות, כזו שגם כשהילדים טיפסו על התקרה, ידעה להוריד אותם בלחישות. ואף על פי שעבדה הרבה יותר ממנו, היא זו שנשארה ערה להכין קאפקייקס למסיבת כיתה, להרים את הגרביים מהסלון, לאסוף את הילדים מהג'ודו והבלט ועל הדרך לשאול בעדינות את בעלה אם הוא רעב, בזמן שהוא רק חזר מחדר הכושר ומיהר להתאדות לחברים.
והוא? כפי שאפשר להבין - הצטייר כאגואיסט, אינטרסנט וסוג של פרפר, השערה שהוכיחה שיש לה כנפיים: עוד לפני שהחלו שיחות הגישור, הוא כבר עבר לגור עם המאהבת. בלי שום ייסורי מצפון, אבל כן עם מכונת הקפה השווה מהבית.
מאז עברו חמש שנים, והיא הייתה פה ושם בקשרים, אבל תמיד עם אותו טיפוס: כזה שידע לזהות את הלב הגדול שלה ולחלוב עד סוף הפעימה. היא בישלה, פינקה, הרעיפה חום, והם בהתחלה התמוגגו, אחר כך התרגלו, ובסוף - זלזלו, שכחו להגיד תודה, להחמיא על החריימה, ואז גם שברו לה את הלב. ככה, שיהיה מר ורטוב לקינוח.
לא מזמן הייתה בינינו שיחה. שיבחתי אותה על כל המעלות המופלאות שבה, והיא פרצה בבכי. התברר שהיא לא רואה את עצמה כמו שאני רואה אותה. ואז היא סיפרה שהכול נובע מהילדות. היא גדלה עם אמא שלא ידעה לחבק, לפרגן, שתמיד מצאה רק על מה להעיר. והילדה שלמדה שהיא "לא מספיק" נהפכה לאישה שממשיכה לבחור בני זוג שיזכירו לה את זה. אז מה אם היא היום כבר אמא בעצמה, עם תואר שני והישגים לתפארת? הדפוס לא מתרשם מקורות חיים. הוא מתכרבל איתך בלילה, לוחש לך שאת פחות, ואז נשאר איתך גם לבוקר שאחרי.
ופתאום הבנתי שאני לא לגמרי שונה ממנה. אמא שלי, חלילה, לא הייתה קרה או ביקורתית. להפך, עד היום היא האמא הכי מחבקת, מפרגנת והמאסטרית של תגובות מביכות בפייסבוק. מבחינתה יכולתי להיות כל מה שרק ארצה: שופטת עליונה, רופאה בכירה או סגנית מנכ"ל של גוגל. רק סגנית, כן? בכל זאת, היא תגיד שהיא "עם רגליים על הקרקע". ועדיין, מגיל צעיר היא גם חינכה אותי על שלל ערכים, וביניהם מה צריך "לחפש בבן זוג" או מה זו "זוגיות נכונה".
רק כשהתגרשתי וחזרתי שוב לעולם הדייטים, הבנתי כמה מ"האמיתות" האלה בכלל לא מתאימות לי. כמה מ"הקודים" האלה בכלל לא שלי. הם נשתלו בי, כמו איזה קובץ דוקס ישן שממשיך לרוץ ברקע. אבל גם כשהראש מבין, ללב קשה מאוד ללחוץ Delete.
מה שגרם לי לתהות - האם לא רבות מאיתנו ככה? שבויות בלי להיות מודעות בדפוסים שינקנו מהבית? הייתכן שזו הסיבה שחלקנו נכנסות לפרק ב' עם כוונה לבחור אחרת, אבל בסוף מוצאות את עצמנו עם מישהו שיש לו אולי שם אחר, מקצוע קצת אחר, אבל במהות הוא אותו אחד? שזו הסיבה שבסוף זה שוב לא עובד?
ואולי־אולי דווקא אלה שמצליחות באמת בפרק ב' הן לא רק אלה שהחליפו גבר. הן אלה שהצליחו סוף־סוף לשנות את הקוד הקדום של מערכת ההפעלה, ולהריץ גרסה חדשה, כזו שהן יקוו מאוד גם לא להעביר לדור הבא, כדי שלא יבואו התלונות בעוד 20 שנה, שגם הוא קיבל קוד דפוק.
