סיפור העלייה של דאשה שמינה (34) מראשון לציון, נשואה, אם לשניים (10, 5), במאית ומנהלת אמנותית של תיאטרון FULCRO, שפועל ברוסית ובעברית:
עיתונאית צעירה: "נולדתי כבת יחידה במוסקבה, לאמא רופאה ואבא כלכלן. בגיל 16 התחלתי ללמוד עיתונות באוניברסיטת מוסקבה, ומאז שסיימתי, בגיל 21, עסקתי בזה, כולל שנתיים כעורכת עיתון".
מעבר לתיאטרון: "בשנת 2010 הייתי כתבת תרבות בסנט־פטרסבורג, וחברה שלי, שרצתה להתקבל שם ללימודי משחק באקדמיה לאמנות, הזמינה אותי ליום פתוח, כדי שאחווה את דעתי על המורה הנערץ בנימין פילשטינסקי, שהיה המרצה. בשלב מסוים התחלתי לשוחח איתו כעיתונאית, ובמהלך השיחה הוא הציע לי להצטרף למסלול הבימוי שהוא עמד לפתוח. התשובה הספונטנית שלי הייתה, 'יש לי עבודה מרתקת, אני לא מתכוונת לעשות שינוי', אבל נרשמתי בכל זאת. כבר במהלך הלימודים עזבתי את העיתונות והתחלתי לעבוד בתיאטרון, כבמאית וכמורה למשחק. בשנת 2020 ייסדתי את תיאטרון FULCRO (נקודת אחיזה בלטינית) עם קבוצה מתלמידיי".
מעצר: "כבר מראשיתו, התיאטרון הוגדר כחברתי־אקטיביסטי. השלטונות לא אהבו את זה, בלשון המעטה. באחד הימים, כשהופענו ברחוב, נעצרתי, אבל שוחררתי בלי אישום. גם כאן אני מרגישה צורך להילחם על הדמוקרטיה ומשתתפת בהפגנות".
"השלטונות לא אהבו את התיאטרון החברתי-אקטיביסטי שהקמתי. כשהופענו ברחוב נעצרתי, אבל שוחררתי בלי אישום"
עלייה: "ב־2022 יצא חוק חדש שאיפשר להושיב בכלא גם על מילה שנאמרה לא במקום. הגבלת חופש הביטוי והפלישה הרוסית לאוקראינה, שמאוד נגדה את ערכיי, הביאו אותי להחלטה לעלות לישראל. הארץ שבה נולדתי וגדלתי התחילה במלחמה עקובה מדם, וחשתי אשמה".
קליטה: "ב־22 במרץ 2022 הגעתי ארצה עם בעלי ושני ילדינו, ומהרגע הראשון שהגענו, הרגשתי בבית, הרבה יותר מאשר ברוסיה שלא תאמה את תפיסותיי וערכיי. כחמישה חודשים היינו בקיבוץ רביבים, בתוכנית קליטה של הסוכנות היהודית, כולל לימודים באולפן. היום אני כבר מבינה עברית, אבל קל לי יותר להסתדר באנגלית".
הקמת תיאטרון: "מהקיבוץ עברנו לראשון לציון, ובאוגוסט 2022 הגיעו מרוסיה עוד חברים מהקבוצה שלנו והחלטנו להמשיך את פעילותנו כתיאטרון חברתי־אקטיבי. אנשי תיאטרון 'גשר' ו'תמונע' אפשרו לנו להעלות הצגות עצמאיות אצלם. מאז הצטרפו אנשים נוספים וכיום אנחנו קבוצת התיאטרון העצמאית הגדולה בישראל. עד עכשיו העלינו חמש הצגות רפרטואר שרצות ברוסית ובעברית".
מאבק למען נשים בסיכון: "ההצגה NO NAME נוצרה משיתוף פעולה עם השחקנית מרינה שויף, שעלתה ארצה בשנות ה־90. היא מספרת את סיפורה של אישה עצמאית שנלחמת להיות נאמנה לעצמה ומשלבת אירועים מחיי השחקנית לצד נושאים כמו ההגירה לישראל, החינוך הסובייטי, אלימות, הפלה, התמכרות והתמודדות עם הצלחה. חלק מההכנסות מוקדש כתרומה לעמותות הפועלות למען נשים במצבי סיכון. ההצגה הבאה תעלה במרכז 'סוזן דלל' ב־26 באפריל".
נתק מההורים: "מאז 7 באוקטובר אני לא בקשר עם הוריי, שנשארו ברוסיה. הם רואים את המצב כפי שהוא מוצג שם רשמית - שישראל אשמה במה שקרה. העדפתי ניתוק על פני ניסיון להסביר להם את נקודת המבט שלי. אצלי זה רק הגביר את התחושה שאני נמצאת בבית. המחשבה לעזוב את הארץ לא עלתה לרגע. להפך".
למה לא הצלחת להתרגל בישראל?
"אין דבר שלא הצלחתי להתרגל אליו".
מה לדעתך כדאי לנו לאמץ מרוסיה?
"חס וחלילה לנו לאמץ משהו מרוסיה".
מהו המקום האהוב עלייך בישראל?
"הבית שלנו בראשון לציון".
למה את מתגעגעת ברוסיה?
"לשום דבר".
