"על אומות העולם לדעת: ייתכן שמסוכן להיות אויב של אמריקה, אבל להיות ידיד שלה – זה קטלני". מילים אלו מיוחסות למזכיר המדינה המיתולוגי הנרי קיסינג'ר, משיחה שקיים ב-1968 על רקע שאלת התמיכה האמריקנית בדרום וייטנאם, הישות המדינית שהובסה על ידי הצפון הקומוניסטי ב-1975, כשנתיים לאחר שארה"ב נסוגה מהמלחמה שם על רקע האבדות האדירות שספגה.
8 צפייה בגלריה
"ברית בריונים" עם פוטין ושי? טראמפ מתנתק מ"ערכי העבר"
(צילום: AP PhotoAlex Brandon8, ALEXANDER NEMENOV/Pool via REUTERS, Sputnik / Alexander Scherbak / Pool via REUTERS / רויטרס,AFP / JOHN HAMILTON / US DEPARTMENT OF DEFENSE)
כמעט 60 שנה לאחר מכן, האימרה הזו זוכה לעדנה מחודשת בעקבות החשש הרב שמעוררת בקרב בעלות בריתה של ארה"ב המהפכה שמוביל הנשיא דונלד טראמפ במדיניות החוץ שלה. בניגוד לכהונתו הראשונה, הנשיא הגיע מוכן היטב לכהונה השנייה שלו – והנחית במהירות מכת פטיש על ברית בת 80 שנה עם מדינות אירופה, מאז מלחמת העולם השנייה, ברית שבמסגרתה קידמה ארה"ב סדר עולמי המבוסס על חוק בינלאומי ועל עקרונות הדמוקרטיה וכיבוד ריבונותן של מדינות קטנות כגדולות.
עוד לפני שהשלים את 100 ימיו הראשונים בתפקיד, ניתץ טראמפ את העקרונות הללו: על אוקראינה שנאבקת על עצמאותה מרוסיה שפלשה אליה הוא פועל לכפות סיום מהיר של המלחמה, בהסכם שיכלול ויתור על שטחיה, תוך שהוא ואנשיו מאמצים לא אחת את הנרטיב של הקרמלין (בהוראתו ארה"ב אף הצביעה באו"ם, לצד רוסיה, צפון קוריאה וישראל, נגד הצהרה סמלית שמגנה את הפלישה הרוסית); את הסיוע הצבאי עבור קייב ושאר בעלות בריתה של וושינגטון הוא הפך לעניין עסקי לחלוטין, והטיל ספק במחויבותו להגנה על ביטחונן של חברות ברית נאט"ו; הוא הביע גם שאיפה להתרחבות טריטוריאלית של ארה"ב, ודרש להשתלט לא רק על קנדה, גרינלנד ותעלת פנמה אלא הרהר אפילו על שליטה ברצועת עזה; את הסיוע הבינלאומי שבאמצעותו הפעילה ארה"ב "כוח רך" לקידום האינטרסים שלה בעולם הוא הקפיא לחלוטין; וגם מול מדינות ידידות פתח במלחמת סחר, לא רק מול סין.
"רימו אותנו במשך עשרות שנים, על ידי כמעט כל מדינה בכדור הארץ – ואנחנו לא ניתן לזה לקרות יותר", הצהיר טראמפ בנאום מצב האומה השנתי שנשא החודש בקונגרס. כעת, הוא הבטיח, "אנחנו תובעים מחדש את ריבונותנו". מהלכיו שלחו גלים של זעזוע ברחבי תבל, בעיקר באירופה – שם מתקשים לראות עוד בארה"ב שותפה אמינה שבעת צרה תצא להגנת היבשת, וחוששים שבצהרותיו ובמעשיו מבצע טראמפ שינוי כיוון גאופליטי דרמטי שמטרתו ברית חדשה מול רוסיה.
הנשיא ואנשיו טוענים כי חובה לעשות הכול על מנת לסיים את הסכסוך הרוסי-אוקראיני ולמנוע בכך את הסכנה שיגלוש למלחמת עולם שלישית, אבל מבקריהם מזהירים כי מהלכים אלו עלולים להיות מסוכנים לא פחות – וכי הם עלולים לעודד מדיניות תוקפנית נוספת, מצד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין או מנהיגים אוטוריטריים אחרים כמו נשיא סין שי ג'ינפינג. יש הסבורים כי ייתכן שטראמפ אף מכוון לעבר "ברית בריונים" עם פוטין ושי, שבה יחולק העולם לאזורי השפעה בין ארה"ב, רוסיה וסין. טראמפ, שמרבה לשבח את פוטין וסירב לכנותו דיקטטור (את נשיא אוקראינה הוא כן כינה כך, כשלא סר למרותו), לא מנסה להסתיר את שאיפותיו, והביע תקווה לעתיד של יחסים טובים עם רוסיה, כזה שיביא עמו "פוטנציאל כלכלי עצום".
את החשש במערב ממדיניותו של טראמפ היטיב לבטא הסנאטור הצרפתי קלוד מלורה, בנאום נוקב שהפך לוויראלי ברשתות החברתיות: "אירופה נמצאת בצומת קריטי בהיסטוריה שלה. המגן האמריקני מתפורר, אוקראינה בסכנת נטישה, רוסיה מתחזקת. וושינגטון הפכה לחצרו של נירון קיסר: פירומן, אנשי חצר כנועים וליצן שמסומם מקטמין ואחראי על טיהור השירות הציבורי", אמר, כשבדבריו על "ליצן" כיוון לאיל ההון אילון מאסק, בעל בריתו הקרוב של טראמפ שמעודד אותו במהלכיו המהפכניים. "זוהי טרגדיה לעולם החופשי, אבל יותר מכל זוהי טרגדיה לארה"ב. המסר של טראמפ הוא שאין שום טעם להיות בעל ברית שלו כיוון שהוא לא יגן עליך – הוא יטיל עליך מכסים גדולים יותר מאשר על אויביו, והוא יאיים להשתלט על הטריטוריות שלך בזמן שהוא תומך בדיקטטורות שפולשות אליך".
פאקס אמריקנה: הסדר שטראמפ נוטש
טראמפ לא מתכחש לשינוי הדרמטי שהוא מוביל, וכך למשל התגאה בחודש שעבר שממשלו "מבצע ניתוק נחרץ מהערכים של מדיניות החוץ של הממשל הקודם, ולמעשה, של העבר (כולו – א.ק)". בנאום ההשבעה שלו הבטיח לאמריקנים "תור זהב" ותיאר עתיד שבו "ארה"ב רואה עצמה שוב כמדינה צומחת – כזו שבה נגדיל את עושרנו, נרחיב את שטחינו, נבנה ערים חדשות, נגדיל את ציפיותינו ונישא את הדגל אל עבר אופקים חדשים ויפים". אבל מהם בדיוק אותם ערכים וסדר עולמי שהוא מבקש לפרק ולבנות מחדש כדי ליישם את אותו חזון, הכולל שאיפה מפורשת להתפשטות טריטוריאלית?
הסדר העולמי הקיים – זה שבו ארה"ב מעורבת בכל זירה כמעט בגלובוס ומנצלת את מעמדה כמעצמה החזקה בעולם כדי להבטיח סדר ולקדם שלום על בסיס כללים, אמנות ומוסדות בינלאומיים, מקדשת את ערכי הדמוקרטיה ופועלת להגן על מדינות קטנות מפני מעצמות תוקפניות – אינו דבר מובן מאליו. לאורך המאה ה-19 הובילה ארה"ב מדיניות בדלנית שבה התמקדה בהתרחבות טריטוריאלית ובשמירה על הדומיננטיות שלה בחצי הכדור המערבי, מדיניות הידועה בכינוי "דוקטרינת מונרו", על שם הנשיא החמישי ג'יימס מונרו שהוביל אותה לראשונה.
במסגרת מדיניות זו נמנעה ארה"ב מהתערבות במלחמות אירופיות, וגם למלחמת העולם הראשונה נכנסה באיחור ובניגוד לדעת הקהל באותה עת. אף שיצאה בסיומה כמנצחת וכמעצמת-על, חזרה בהמשך למדיניות בדלנית. הסנאט אז מנע את הצטרפותה לחבר הלאומים, האו"ם בגרסתו הראשונה, אף שמדובר היה ביוזמה שאומצה על ידי הנשיא וודרו ווילסון בנאום 14 הנקודות הנודע שלו מ-1918, שבו קרא להקים ארגון של מדינות שיבטיח "עצמאות פוליטית ואחדות טריטוריאלית, לאומות גדולות וקטנות כאחד".
גם למלחמת העולם השנייה הצטרפה ארה"ב רק אחרי מתקפת פרל הארבור, ובעקבות המלחמה ההרסנית ביותר בהיסטוריה הובילה מהלך אסטרטגי וחסר תקדים, תחילה על ידי הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט ולאחר מכן על ידי יורשו הארי טרומן, לבניית סדר עולמי חדש, כזה שימנע חזרה של אותן מלחמות ישנות ומבוסס כאמור על כללים של כיבוד גבולות הדדי ועל מוסדות בינלאומיים כמו האו"ם. עוד לפני סיום המלחמה, ב-1944, כינסה ארה"ב את ועידת ברטון-וודס שהניחה את היסודות לשיטה הפיננסית הגלובלית ולעקרונות של סחר חופשי ושל הסרת מכסים הדדית – שיטה שהניבה לאורך עשרות שנים עושר רב לארה"ב ולמערב – ובעקבות הוועידה ההיא הוקמו מוסדות כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. עם סיום המלחמה פתחה ארה"ב במיזם השאפתני של שיקום מערב אירופה ("תוכנית מרשל") שבו השקיעה מיליארדים מכספיה, וב-1949 הובילה את הקמת ברית נאט"ו, הברית הצבאית הגדולה ביותר בהיסטוריה, כדי לספק הגנה למדינות היבשת מהאיום הסובייטי.
8 צפייה בגלריה
בניין הרייכסטאג ההרוס בברלין, בתום מלחמת העולם השנייה. ארה"ב בנתה עולם חדש
(צילום: russiainphoto.ru)
התוצאה הייתה מה שיש המכנים "פאקס אמריקנה" (בדומה לכינוי "פאקס רומנה" שמתאר את השלום שנאכף בתחומי האימפריה הרומית) – תקופה ממושכת של שלום יחסי בזירה הבינלאומית שנשמר בהובלת ארה"ב. זאת למרות המתיחות האדירה בתקופת המלחמה הקרה, שגלשה אמנם לעימותי "פרוקסי" באזורים כמו וייטנאם וקוריאה, אבל מעולם לא לעימות ישיר בין וושינגטון למוסקבה. ארה"ב ניצלה את כוחה האדיר כדי להגן על מה שזכה לכינוי "העולם החופשי", אם כי ניתן כמובן למצוא שלל דוגמאות שבהן התייצבה לצד דיקטטורות כאשר הדבר שירת את האינטרסים שלה. אולם ברמה המערכתית וההצהרתית היא קידמה את עקרונות החירות והדמוקרטיה, ועמדה לצד אירופה עד לניצחון במלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות ב-1991.
"זה הסדר העולמי שדונלד טראמפ מבקש להשמיד. שאיפתו היא להחליף את שלטון החוק הבינלאומי בחוקי הג'ונגל. במקום סדר גלובלי שמטיל הגבלות על הפריבילגיות של מעצמות גדולות, החזון שלו הוא סדר שבו יש חלוקה לאזורים ושבו אומות חזקות חותרות לאזורי השפעה ומטילות את כובדן משקלן מסביב, תוך הפחדת שחקנים חלשים יותר (כמו דנמרק ופנמה). בחזון הזה, שמגיע מנקודת מבט עסקית לחלוטין, יחסים רב-צדדיים נותנים את מקומם לבריונות דו-צדדית", כתב בניתוח שלו על מדיניות טראמפ פטריק סטיוארט, חוקר בכיר במכון קרנגי לשלום בינלאומי שמושבו בוושינגטון.
ואולי אלו רק מילים? ההבדל מהפעם הקודמת
לא כל הפרשנים מסכימים עם העמדה שמבטא סטיוארט, ויש המדגישים כי קשה מאוד לקבוע כעת כיצד ייראה הסדר העולמי החדש ב-2029, בתום ארבע שנות כהונתו השנייה של טראמפ. מת'יו קרוניג, חוקר בכיר במכון מחקר אחר בוושינגטון, המועצה האטלנטית, הזכיר בריאיון ל"וול סטריט ג'ורנל" כי גם בכהונתו הראשונה של טראמפ היה חשש גדול בקרב בעלות הברית – אבל בסיומה ברית נאט"ו יצאה לדבריו מחוזקת יותר. "אנשים מגיבים בצורה מופרזת לרטוריקה ולסמלים, ולא מקדישים מספיק תשומת לב לתוצאות עצמן. אם בעוד שישה או 18 חודשים בעלי הברית שלנו בנאט"ו ישקיעו יותר (בביטחון – א.ק) ותהיה הפסקת אש באוקראינה, אני סבור שנהיה במקום טוב יותר מאשר היום".
טראמפ: אני סומך על פוטין, הוא רוצה שלום
(צילום: Fox News)
ואכן, גם בכהונתו הראשונה קידם טראמפ את מה שהוא מכנה מדיניות "אמריקה תחילה": הוא פתח במלחמות סחר, הטיל ספק בנחיצות נאט"ו, התעמת לא אחת עם מנהיגי אירופה וכבר אז הצהיר על שאיפתו לרכוש את גרינלנד מידי דנמרק. אולם ניכר כי כעת הגישה שלו תקיפה הרבה יותר – והוא גם לא נאלץ להתמודד עם התנגדות כלשהי מצד גורמים בממשלו, אליו מינה רק בעלי ברית צייתנים, או מצד הרפובליקנים בקונגרס. לכך מצטרפות ההצהרות הבוטות הרבה יותר בכל הנוגע לשאיפה להתפשטות טריטוריאלית.
"בכהונה הראשונה טראמפ האמין שמשחקים בארה"ב, ושהיא פראיירית. התגובה שלו הייתה הסתגרות", אמר ל"וול סטריט ג'ורנל" מייקל פולילאב, מנהל מכון המחקר לואי שמושבו באוסטרליה. "בכהונה השנייה שלו, אותה אמונה דוחפת אותו החוצה. כעת טראמפ רוצה יותר כספי פרוטקשן ויותר טריטוריה – והוא מוכן להשתמש באמצעי כפייה כדי להשיג זאת".
מבקריו של טראמפ מדגישים שלמרות ניסיונותיו לפרק את הסדר העולמי הקיים, הוא לא מניח אסטרטגיה חלופית. גורמים בממשל טראמפ ותומכיו, בהם ה"אסטרטג" סטיב באנון, טוענים שכן מדובר במדיניות מוסדרת, אותה הם מכנים "דוקטרינת מונרו 2.0", כלומר חזרה לאותה מדיניות של אזורי השפעה מהמאה ה-19, שבה ארה"ב תשמור על דומיננטיות בחצי הכדור המערבי. ממשל טראמפ אכן מציב דגש גדול לחיזוק האינטרסים האמריקניים ביבשת אמריקה, כפי שניכר מדרישתו לסילוק גורמים סיניים מהפעלת תעלת פנמה – תוך איום להשתלט עליה מחדש, עשרות שנים אחרי שארה"ב ויתרה על ניהול התעלה האסטרטגית שהקימה.
8 צפייה בגלריה
רייגן. הבטיח לאירופה: "החופים שלכם הם החופים שלנו, הגבולות שלכם הם הגבולות שלנו"
(צילום: GettyImages)
אולם מבקריו של טראמפ משוכנעים שאין לו אסטרטגיה כוללת וברורה. "לטראמפ אין פילוסופיה או אסטרטגיה גדולה עבור הביטחון הלאומי. הוא לא עושה 'מדיניות', אלא סדרה של יחסים אישיים", טוען ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי לשעבר בממשל הראשון של טראמפ, שמאז הסתכסך עם הנשיא. ריצ'רד האס, בכיר לשעבר בממשל בוש הבן וכיום נשיא מכון "המועצה ליחסים בינלאומיים", מעריך גם הוא שטראמפ לא פועל מתוך דוקטרינה, אלא מנקודת מבט שבה הוא סבור שלמעצמות גדולות כמו ארה"ב "יש זכויות יתר לקבוע את גורלם של אחרים. יש להן את היכולת, בחלק מהמקרים, לקחת את מה שהן רוצות".
הגישה הזו שונה לחלוטין מזו שבה נקטו כל קודמיו של טראמפ בבית הלבן מאז מלחמת העולם השנייה, בהם גם מי שהוא מקפיד להציג כאחד הנשיאים האהובים עליו, רונלד רייגן – שמדיניותו הנוקשה נגד ברית המועצות הובילה להתפרקותה. "הרשו לי להבטיח לכם שהמחויבות האמריקנית לאירופה נשארת יציבה ואיתנה", הצהיר רייגן בנאום שנשא במערב ברלין ביוני 1982. "חופיה של אירופה הם החופים שלנו. גבולותיה של אירופה הם הגבולות שלנו. ואנחנו נעמוד לצדכם על מנת להגן על מורשת החירות והכבוד".
טראמפ, לעומת זאת, מצהיר שוב ושוב כי ארה"ב לא זקוקה לברית נאט"ו כפי שמדינות אירופה זקוקות לה, ואוהב להזכיר ש"אוקיינוס גדול ויפה" מפריד בין היבשת וצרותיה לבין אמריקה. המלחמה באוקראינה, הוא טען באחת מהצהרותיו התכופות בבית הלבן, "משפיעה עליהם הרבה יותר, הם צריכים אותנו הרבה יותר מאשר אנחנו צריכים אותם. כולם צריכים אותנו". טראמפ אמר זאת בהקשר לדרישתו שחברות נאט"ו יגדילו משמעותית את ההוצאות הביטחוניות שלהן, ואף איים שלא להגן על מדינות שלא "ישלמו" מספיק.
8 צפייה בגלריה
טראמפ וזלנסקי ב"פסגת הצעקות" בבית הלבן. עכשיו זה גם פרוטקשן וגם שטח
(צילום: REUTERS/Brian Snyder)
מניע מרכזי שניכר מדבריו הוא הרצון למנוע מלחמת עולם שלישית, סכנה שאותה הוא מזכיר בכמעט כל הצהרה בנוגע למלחמה באוקראינה. "אם אתייצב לצד אחד מהם (פוטין או זלנסקי – א.ק), לעולם לא נשיג עסקה", אמר למשל במפגש עם זלנסקי בבית הלבן, רגע לפני העימות הקולני וחסר התקדים ביניהם, שבו האשים שזלנסקי "מהמר" בחייהם של מיליונים ברחבי העולם. "אני לא מתייצב לצד אף אחד. אני מתייצב לצד ארצות הברית של אמריקה, ולטובת העולם, אני מתייצב לצד העולם, ואני רוצה שנשים לזה סוף", הוא הוסיף אז.
טראמפ ואנשיו טוענים כי המצב כיום שונה באופן משמעותי מזה שהיה במלחמה הקרה, וכי רוסיה היום היא לא אותו איום שנשקף מברית המועצות, אבל נראה שהם מתעלמים מהשאיפה של פוטין להחזיר "עטרה ליושנה" ולשקם את האימפריה הסובייטית. כך או כך, פרשנים רבים מסכימים עם הטענה שגם ללא טראמפ, ייתכן מאוד שארה"ב, שמעמדה הכלכלי ומעמדה בזירה הבינלאומית פחת בהדרגתיות בשלושת העשורים שחלפו מאז סיום המלחמה הקרה – כשבמקביל גוברת אט-אט השפעתה של סין – כבר לא מסוגלת להוביל סדר עולמי שבו היא הגורם הדומיננטי היחיד.
אלכס יאנגר, לשעבר ראש שירות הביון הבריטי (MI6), הסביר לאחרונה בריאיון ל-BBC כי הסדר העולמי הישן "תוחזק" על ידי ארה"ב כל עוד היו לה גם האמצעים וגם הרצון לעמוד על שלה ברחבי העולם. "זה יצר את מה שאנחנו קוראים לו 'גלובליזציה', באמצעות מבנה ביטחון בינלאומי. כיום ארה"ב היא באופן משמעותי שחקן הרבה יותר קטן, יחסית לאחרים, וכמובן – הרצון שלה להיות הגורם הזה, נחלש. היא עדיין מדינה עוצמתית, ומי שממעיט בחשיבותה עושה זאת על חשבונו, אבל היכולת שלה לכפות כללים ברחבי העולם, זה כבר לא קיים כעת". הוא העריך שאין דרך חזרה: "אנחנו בעידן חדש עכשיו, שבו על פי רוב היחסים הבינלאומיים לא נקבעים על בסיס כללים ומוסדות רב-לאומיים, אלא על ידי מנהיגים חזקים ועסקאות. זה הלך הרוח של טראמפ, זה בטוח הלך הרוח של פוטין, וזה הלך הרוח של שי".
אירופה מתחמשת: יש לה סיכוי לבד?
מהלכיו של טראמפ מחוללים בימים אלו שינוי גדול באירופה, כשמדינות ממזרח היבשת ועד מערבה פותחות במרוץ חימוש כדי להפחית את תלותן בהגנה האמריקנית. הצורך בכך חלחל לא רק בקרב מנהיגי היבשת, אלא גם בציבור הכללי: בסקר שפרסם למשל BFMTV, ערוץ טלוויזיה צרפתי, 73% מהמשיבים אמרו שהם כבר לא רואים באמריקה בעלת ברית, ו-67% תמכו בשליחת כוח צרפתי לאוקראינה.
בגרמניה, הקנצלר הבא פרידריך מרץ הצהיר, כבר בנאום הניצחון שלו אחרי הבחירות שם, כי מטרתו היא להשיג "עצמאות מארה"ב", באמצעות חיזוק ארצו וחיזוק אירופה כולה: "מעולם לא חשבתי שאומר דבר כזה בטלוויזיה, אבל אחרי ההצהרות של דונלד טראמפ ברור שלאמריקנים, לפחות חלקם, בממשל הזה, לא אכפת מגורלה של אירופה". עוד לפני השבעתו קידם מרץ שינוי היסטורי בחוקי התקציב הנוקשים של גרמניה, שלאורך העשור הקרוב צפוי להביא להשקעה של עד 600 מיליארד אירו בביטחון. "גרמניה חוזרת!", הצהיר.
הצהרות דומות ניתן למצוא משלל מנהיגים ביבשת, כשנשיא צרפת עמנואל מקרון אף הציע, כחלופה להרתעה האמריקנית, להרחיב את יכולות ההרתעה הגרעינית של ארצו, כך שיספקו מטרייה גרעינית שתגן על בעלות בריתה בשאר אירופה. ביבשת יש כעת מי שקורא להקים ברית הגנה חדשה, אולי בדמות "ברית מזרח אטלנטית", ללא ארה"ב אבל עם קנדה. אולם המחיר של מרוץ החימוש, מזהירים הפרשנים, יגיע על חשבון מדיניות הרווחה הסוציאליסטית שאליה התרגלו האירופים בעידן השלום, כשבבריטניה, למשל, כבר החל ראש הממשלה קיר סטרמר בקיצוצים דרסטיים במגזר הציבורי, במקביל לזינוק שעליו הודיע בתקציב הצבא.
8 צפייה בגלריה
טנק יורה בתרגיל של נאט"ו ברומניה בחודש פברואר. הכוח האירופי הרדום יתעורר?
(צילום: Daniel MIHAILESCU / AFP)
8 צפייה בגלריה
גשר בין טראמפ לאירופים. ר"מ בריטניה סטרמר בבית הלבן
(צילום: רויטרס/Carl Court/Pool via REUTERS)
סטרמר, אגב, שוקד במקביל על יחסים ידידותיים עם טראמפ, ומשמיע קול שונה מעט ממנהיגים כמו מקרון ומרץ. הוא הביע הבנה לגישה של הנשיא האמריקני, ואמר בריאיון ל"ניו יורק טיימס" כי טראמפ "מגיע ממקום שבו הוא אומר שמדינות אירופה צריכות ליטול על עצמן נטל גדול יותר בהגנה הקולקטיבית של אירופה". סטרמר נראה כמי שמבקש לשמש גשר בין האירופים לאמריקנים, ומיהר לשוחח עם טראמפ ועם זלנסקי אחרי "פסגת הצעקות" ביניהם. בריאיון ל"טיימס" הוא הדגיש כי לא נכון "לבחור צד", בין אירופה או ארה"ב. "צ'רצ'יל לא עשה זאת", אמר, "זו תהיה טעות גדולה".
למה טראמפ באמת רוצה את גרינלנד? / זאב אברהמי
על רקע דבריו של הנשיא דונלד טראמפ לפיהם "אנחנו צריכים את גרינלנד ואנחנו נקבל אותה", הגיעו ביום שישי סגן נשיא ארצות הברית ג'יי די ואנס ואשתו אושה לביקור באי, במה שיכול להיחשב כאחד מהביקורים הכי פחות דיפלומטיים בעולם הדיפלומטי מאז ומתמיד. הביקור שאליו נלווים עוד חברי קבינט כמו היועץ לבטחון לאומי מייק וולץ ושר האנרגיה כריס רייט, צומצם ליום אחד ומתקיים בבסיסים אמריקניים הרחק ממקומות מיושבים בגרינלנד ולבטח ללא שום אירוח ממלכתי מטעם האי.
התכנון הראשוני היה ביקור בגרינלנד, שיחות עם תושבים והזמנה לאירועי תרבות בעיר הבירה ואפילו למירוץ כלבים ומזחלות מסורתי. אבל גם הרשויות הדניות וגם רשויות גרינלנד ביטלו את כל ההזמנות לאירועים משותפים בגלל ההתבטאויות של טראמפ לגבי תוכניותיו לאי, וההרגשה כי הביקור רק נועד להתערב בענייניהן הפנימיים, כשראש ממשלת גרינלנד אף קרא לביקור "פרובוקציה".
יש לציין, שאם הנשיא טראמפ יצליח בעסקת הנדל"ן שהוא עובד עליה מהרגע שנבחר, קנייה של גרינלנד, זו לא תהיה הפעם הראשונה ארצות הברית קונה מדנמרק נדל"ן: ב-1917 היא קנתה את איי הודו המערביים (היום איי הבתולה) תמורת 25 מיליון דולר. סכום מגוחך במושגים של היום גם אם לוקחים בחשבון את קצב האינפלציה במאה השנים האחרונות. כמו אז, גם כעת הממשל האמריקני מתרץ את הרצון לרכישה בעניינים של הגנה לאומית.
יש בתירוץ הזה מן האמת, אבל מי שבאמת מעוניין לדעת מה האובססיה של טראמפ לגבי גרינלנד צריך, כמו תמיד, לעקוב אחר הכסף. גרינלנד מלאה במרבצי נחושת ולית'יום, מינרליים קריטיים לבטריות, מכוניות חשמליות וטכנולוגיות אחרות. השליטה בגרינלנד ובאוצרות הטבע שלה, מבחינתו של טראמפ, היא לא אמצעי הגנה, אלא נכס ראשי במלחמה הכלכלית של ארצות הברית נגד רוסיה. מבחינות רבות, גרינלנד, כמו אוקראינה, היא אחד משדות הקרב העיקריים של המלחמה הכלכלית הבאה.
המלחמה על השליטה במינרלים
שטחו של האי גרינלנד עצום — 2.2 מיליון קמ"ר. הוא גדול יותר מכל אחת מ-50 המדינות של ארה"ב ונחשב לאי השני בגודלו בעולם אחרי אוסטרליה. לצורך ההמחשה השטח של גרינלנד גדול פי 10 בקירוב מזה של האי הבריטי. מנגד, אוכלוסיית האי דלילה במיוחד ומונה כ-57 אלף תושבים בלבד. כמה שווה גרינלנד? התמ"ג השנתי שלה מוערך בכ-3 מיליארד דולר - סכום מזערי גם בהשוואה לכלכלה הישראלית. האקונומיסט העריך עסקה אפשרית בכ-50 מיליארד דולר אם כי תרחיש שבו דנמרק תסכים למכור את גרינלנד לארה"ב אינו סביר. ספק גם אם לדנמרק יש זכות חוקית לעשות זאת ללא הסכמת תושבי האי.
אחד התרחישים ממנו חוששים בדנמרק הוא שהממשל האמריקאי באמצעות סוכנויות הביון שלו יעודד תנועות בדלניות בגרינלנד לפתוח במאבק למען עצמאות ואז יאיים וגם ישחד את תושבי האי להצביע בעד סיפוח לארה"ב. איך נולד הרעיון להשתלט על גרינלנד במוחו של טראמפ? "הסתכלתי במפה ואמרתי: למה האי הזה לא שלנו?", מצוטט הנשיא ברב המכר "The Divider" של העיתונאים סוזן גלאסר ופיטר בייקר.
כמובן שלמיקום של גרינלנד, בין אירופה לארצות הברית ובקירוב לקוטב ולצפון האוקיינוס האטלנטי יש חשיבות אסטרטגית עצומה עבור ארצות הברית, הן מבחינת ההשפעה שלה על פעילויות אוויריות וימיות באיזור ובעיקר ביכולת שלה להשגיח על פעילויות ותזוזות של הצבא הסיני או הצבא הרוסי. אבל תירוץ הביטחון לרצונו של טראמפ באי הגדול בעולם קצת מתערער לאור העובדה שלארצות הברית כבר יש בסיס צבאי ענק על האי ולאור העובדה שארצות הברית ודנמרק הן חברות-שותפות בברית נאט"ו וחולקות ביניהם תמרונים צבאיים משותפים, כולל פטרולים בגרינלנד.
ארה"ב קונה את רוב החומרים שלהם היא זקוקה עבור טכנולוגיה עתידית וירוקה מסין, יריבתה העיקרית במלחמה הגאו-פוליטית-כלכלית. השתלטות על גרינלנד תאפשר לאמריקה גישה למינרלים הללו, ותחליש את כלכלת סין ואת התלות של אמריקה בסין. לדוגמא, קנייה של גרינלנד תאפשר לארצות הברית גישה לגרפיט, מינרל חשוב בייצור בטריות למכוניות חשמליות. כיום 65% מייצור הגרפיט העולמי מתרחש בסין. באופן כללי, יש היום דרישה הרבה יותר גדולה למינרלים ההכרחיים הללו מאשר היצע, מה שמקפיץ את המחירים וגורם להיסמכות גדולה מדי על סין. שליטה אמריקנית בגרינלנד תפתור את שתי הבעיות הללו.
למרות שגרינלנד עצרה את כל הקידוחים בשטחה ב-2021 בגלל סיבות של איכות הסביבה, ההשערה היא שהיא גן עדן למרבצי נפט וגז. בונוס כלכלי נוסף הוא התחממות כדור הארץ והקרחונים שנמסים, עובדה שיכולה להפוך את הדרכים הימיות המסחריות בין ארצות הברית, אסיה ואירופה לקצרות ומהירות יותר, ולפיכך את גרינלנד לעורק תחבורה ימי ראשי.
שיגעון הגדלות של טראמפ עשוי להחריב את מאגר הקרח
אבל לדעת מומחים רבים, טראמפ, אם אכן יצליח להשתלט על גרינלנד, יצטרך ליהנות תחילה מהבונוסים הביטחוניים שהיא תעניק לארצות הברית, ואולי תוך חמש שנים גם מהיותה טבור תחבורתי ימי חשוב וראשי, בעוד שהמינרלים הם נושא הרבה יותר בעייתי ומיתולוגי בכל הקשור לגרינלנד.
כדי להגיע למינרלים הללו ולהפיק אותם יש לקדוח דרך כמות שכבות הרבה יותר גדולה של חומרים אחרים. מדובר בקידוחים מסובכים שלוקחים הרבה זמן ועולים המון כסף. יש להביא מספר רב של עובדים מיומנים שיצטרכו לעבוד חודשים בחורף בלי אור יום ובטמפרטורות שיכולות להגיע למינוס ארבעים מעלות עם סופות שלג, אדמה קפואה וערפל כבד. ומכיוון שהמינרלים לא נמצאים על האי, ארצות הברית תצטרך לבנות תשתית שלמה של קווי לוגיסטיקה ואספקה.
הקושי הזה לגבי גרינלנד והעובדה שההטבות הכלכליות מכריית המינרלים יכולה לקחת שנים ואפילו עשורים, מסבירים גם את הרצון של הנשיא טראמפ לחתום על הסכם עם אוקראינה, עוד מדינה עשירה במינרלים ועם מערכת תשתיות הרבה יותר מתקדמת מגרינלנד, שיכלול גישה אמריקנית למינרלים הללו.
מומחים רבים גם מזהירים מפני שגעון הגדלות של טראמפ בכל מה שקשור לגרינלנד. רבים מהם מפחדים כי במקום לנצל את המרבצים הטבעיים שמציעה גרינלנד, יש להגן בעיקר על הערך האמיתי הכי גדול שלה כמאגר קרח עצום. אם יתחילו קידוחים באי וסביבתו קיים סיכון גדול לשריון הקרח של האי שמגיע לעובי משמעותי. אם קרחונים גדולים יתחילו להינמס, גובה פני הים יכול לעלות וערים על החוף יסבלו משטפונות עצומים שיעקרו אנשים מבתיהם ויגרמו לנזקים במיליארדי דולרים.
"כלכלה ירוקה לא מעניינת את טראמפ", אמר גיאולוג דני בראיון לבי.בי.סי, "הוא מעוניין בכוח וכסף, ובאזור רגיש כמו גרינלנד זה יכול להיות אסון. יש סיבה שקברניטי המקום אסרו על כל קידוח באי. אנשים נוטים לשכוח את זה, אבל אסון הטיטאניק התרחש לאחר שהספינה התנגשה בקרחון עצום שמקורו בגרינלנד".
כך או כך, גם הגישה שלו וגם הגישה הניצית יותר קוראות להגדלת ההשקעה הביטחונית של מדינות היבשת, כך שבפועל הן מצייתות לדרישתו של טראמפ. "לאירופים יש כעת בחירה חיונית ורב-דורית לקבל: האם הם מסוגלים להפוך ל'עמוד תווך רביעי' כך שלא ייבלעו במעגלי ההשפעה של רוסיה, ארה"ב או בדרך כלשהי של סין? או האם מקבלים שזה לא אפשרי, ושתהיה חלוקה של אירופה?", תהתה רים מומטז, אנליסטית ממכון קרנגי, בשיחה עם "וול סטריט ג'ורנל". אדוארד סטרינגר, גנרל לשעבר בחיל האוויר הבריטי, מסכים עמה שמדובר בצומת דרכים היסטורי: "לאירופה יש הזדמנות חד-פעמית להיענות לאתגר שנשקף, באופן ישיר ולא ישיר, מפוטין ומטראמפ. האם היא יכולה להתניע את כוחה הרדום ולהשיג שליטה על ארכיטקטורת הביטחון שלה, או שתהפוך לווסאל?".
הענק הסיני מחייך מהצד
לגישה החדשה שמביא טראמפ לזירה הבינלאומית יש גם השלכות על המתחולל במזרח אסיה, כששם תוהים בעלי בריתה של ארה"ב אם הנשיא יחתור גם בזירה הזו לסוג מסוים של תיחום אזורי השפעה מול סין – כזה שעלול אולי לבוא על חשבונה של טייוואן, שסין הקומוניסטית מבטיחה ש"איחוד" עמה הוא רק עניין של זמן, ובשנים האחרונות הגבירה עוד ועוד את התרגילים הצבאיים סביב האי, במה שנראה כהכנה לפלישה עתידית.
8 צפייה בגלריה
המבוגר האחראי החדש? נשיא סין שי ג'ינפינג
(צילום: Sputnik/Vladimir Astapkovich/Kremlin via REUTERS)
אף שבממשל טראמפ יש לא מעט בכירים הדוגלים בגישה ניצית כלפי סין, טראמפ עורר בחודש שעבר תהיות כאשר סירב להשיב לשאלה אם ימשיך לדגול במדיניות ארוכת השנים המכונה "עמימות אסטרטגית", שבה ארה"ב מבטיחה אמנם להגן על טייוואן, אבל לא מבהירה אם תגיב צבאית כדי להדוף מתקפה אפשרית מצד בייג'ינג. טראמפ איים גם על טייוואן בהטלת מכסים, כמו שאר בעלות הברית של ארה"ב, ומועמדו לתפקיד סגן שר ההגנה לענייני מדיניות, אלברידג' קולבי, אמר בשימוע בסנאט כי טייוואן היא אמנם בעלת חשיבות גדולה לארה"ב, אבל לא מהווה "אינטרס קיומי".
עבור סין, הסדקים שמתעוררים בברית בין ארה"ב למדינות המערב היא הזדמנות להרחיב את השפעתה בזירה הבינלאומית. "סין תמיד חשבה שהיתרון הגדול ביותר של אמריקה הוא מערכת הבריתות שלה, וכעת, כשארה"ב מרחיקה את בעלי בריתה, סין מרוצה לראות את המתיחות בין ארה"ב, אירופה וקנדה", אומר רוש דושי, חוקר מאוניברסיטת ג'ורג'טאון שכיהן כבכיר במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן, בממשל ביידן. הוא מזהיר כי "ארה"ב שנסוגה אל חצי הכדור המערבי תנוצח בידי סין, אם זו תהפוך לגלובלית באמת".
8 צפייה בגלריה
לא "אינטרס קיומי" בעיני ממשל טראמפ. נשיא טייוואן לאי צ'ינגדה (למטה במרכז) עם חייליו, בצל האיום הסיני
(צילום: REUTERS/Ann Wang )
ובזמן שטראמפ ואנשיו ממשיכים לנפק הצהרות שמעוררות דאגה במערב, סין מנסה להציג עצמה כשחקן שמקדם יציבות גלובלית וסחר חופשי. לו שיי, השליח הסיני לעניינים אירופיים, אמר למשל כי הוא סולד מהאופן שבו טראמפ מתייחס ליבשת – והביע הסכמה עם העמדה האירופית שלפיה עתידה של אוקראינה לא צריך להיקבע רק בוושינגטון ובמוסקבה. "הידידים האירופים שלנו צריכים לשקול זאת ולהשוות בין מדיניות ממשל טראמפ לזו של ממשלת סין. הם ייווכחו שהגישה הדיפלומטית של סין מתמקדת בשלום, בידידות, ברצון טוב ובשיתוף פעולה שמיטיב עם כל הצדדים".
